א). בענין ברכת “הטורטייה” שרוב הטורטיות הנמצאות כאן בארץ עשויות מה’ מיני דגן ואין בהם מתיקות כלל, (ויש מקומות כמו במדינת ברזיל ומקסיקו, שנעשית הטורטייה מקמח תירס), והיא עשויה כעין פת דקה ורכה העשויה מבלילה עבה ומרדדין אותה היטב הדק, הדק היטב וממלאים בה בשרים טחונים, ביצים וכדומה, ואין אדם אוכלה כמות שהיא כשם שאוכל פת, אלא עיקר מטרת אפייתה לשם מילוי, ורבים שואלים ודורשין בענין ברכתה.
ולכאורה כיון שהיא באה מבלילה עבה צריך לברך עליה המוציא ובהמ”ז, וכמ”ש מרן השו”ע (סי’ קסח סעיף ח’) שלחמניות שבלילתן עבה שקוראים אובליא”ש לחם גמור הוא ומברך עליהם המוציא ובהמ”ז, ורק אותם שבלילתן רכה ודקים מאד שקוראים ניבלא”ש, מברך עליהם במ”מ וברכה אחת מעין ג’. והנה גם הלחמניות שדיבר בהם השו”ע איירי כשהם דקים, וכמבואר במ”ב (ס”ק לו) ובשעה”צ (ס”ק לא), ומ”מ ברכתן המוציא כיון שבאו מבלילה עבה וכפי הכרעת השו”ע ע”פ התוס’ בברכות (מב. ד”ה לחמניות), והרא”ש (פ”ו סימן ל).
ב). אלא שאם כנים הדברים שכל שבלילתו עבה ברכתו המוציא וכל דבר שבלילתו רכה ברכתו מזונות, צ”ע ממה שכתב הרמ”א (שם סעיף יד) דאפילו דבר שבלילתו רכה שאפאה בתנור, ברכתו המוציא. וצ”ע דמאי שנא מניבלא”ש. וכבר נתקשה בזה המג”א (ס”ק כ), ותי’, דהתם לא איירי הרמ”א ברכים כל כך. ומבואר יוצא מדבריו, ד”דקין” לחוד לא מהני להפקיעו משם מפת, אלא בעינן נמי שיהיו “רכים”. וכ”כ המ”ב (ס”ק לז) ודווקא באלו שהם “רכים ודקים” ביותר, אבל אם אינם “רכים ודקים” כ”כ מבואר בסעיף י”ד דדין לחם עליו ומברך המוציא. עכ”ל.
והנה לא נתבאר לנו שיעור רכותה מהי, דשמא רק בבלילה רכה מאד, כגון לחם התימני הנקרא “לחוח”, וכן “קרפ צרפתי”, “פנקייק”, וכיוצא באלו, שכשאוחזין בקצה אחד שלהם הצד השני נכפף ומתקפל בקלות, לפי שהמרקם שמהם הם עשויים היא בלילה רכה, לא כן לחם שבלילתו עבה שרידדוהו עד שנעשה דק ששונה בעצם במרקם שלו, שמא אינו בכלל הרך שאליו כוונו. ועל כן בנידון פת זו הנקראת הטורטייה, שראיתיה והיא דקה, ומ”מ אינה רכה כ”כ ואע”ג שנכפפת ונוח למלאות בה, מ”מ כיון שעיקרה עשויה מבלילה עבה, שמא אין זה בכלל רך כמו אלו הנז’ וא”א להפקיעו מתורת פת. והכי משמע בעמק ברכה הוב”ד בט”ז (סק”ט) ובמחצית השקל (ס”ק כ), גבי המאפה הנקרא נאליסק”י שברכתו מזונות, וז”ל: דלא מצינו במדינותינו עיסה שבלילה רכה וכולם בלילתן עבה אף שהפת הוא דק מאד על ידי העריכה ע”י גלגל, אבל העיסה בלילתה עבה, אלא כגון הני נאליסק”י ששופכים מים ע”ג קמח והוא רך מאד, עד שלרכותו אי אפשר להעריכו ביד, או לגלגל בגלגל של עץ אלא שופכים ממנו על עלים רחבים וכו’. עכ”ל. וכ”כ הגר”ז (שם סעיף יג) דכל שאין בלילתן רכה מאד דרך בני אדם לקבוע עליו סעודה לפעמים וברכתו המוציא אע”פ שאין בלילתן עבה לגמרי.
ג). אלא שבאמת יש לצרף בנד”ד עוד את שיטת רש”י דפי’ את ההיא סוגיא דברכות (מב.) בלחמניות שמברכין עלייהו מזונות אם לא קבע עליהן, דאיירי באובליא”ש, היינו עיסה שבלילתה עבה, וטעמו, דכיון שאופן עריכתם בצורה דקה ליכא עלייהו תורת פת. וכדברי רש”י תפס הרשב”א בחידושיו לברכות (מב.), ובמשב”ז (סי’ קסח סק”ט) כתב, דר”י חשש לשיטת רש”י. ולפי”ז אפילו אם נימא דהטורטייה אינה רכה כ”כ, מ”מ כיון שדקה היא, יש לברך עליה במ”מ. והן אמת שהתוס’ והרא”ש וכוותיהו תפסו הטור והשו”ע, שהלחמניות דאיירי הגמ’ הם הניבל”ש שבלילתן רכה. מ”מ כתב הרב ערוה”ש (סי’ קסח סעיף ל) דבפת שהיא דקה מאד, אפשר דגם התוס’ יודו לרש”י, שברכתה מזונות.
וכן ראיתי שהעלה בשו”ת מנחת יצחק ח”א (סימן עא או’ ו’), שגם פת שבלילתה עבה ורידדה במכונה דק דק, ברכתה מזונות, וכתב דמצד הסברא פשוט שכן הוא, דמה לי פת שמתחילתה היתה דקה ע”י בלילה רכה, ומה לי פת שרידדה היטב ע”י מכונה עד שנעשית דקה, דבר אחד להן, וגם הביא ראיה מפת סופגנין שנעשית מבלילה עבה ולבסוף טיגנה דאזלינן בתר הטיגון, וברכתה מזונות וכמ”ש השו”ע (שם סעיף יג). וכן ראיתי שנקט לדינא הגר”מ לוי בספרו הבהיר ברכת ה’ ח”ב (פרק ב’ עמוד קמא ובהע’ 57) דאף שתחילת העיסה עבה, אם עתה ע”י הרידוד העיסה מתקפלת ורכה ואין הדרך לקבוע עליה סעודה, ברכתה מזונות. ולפי”ד צ”ל דמאי דנקט השו”ע (סעיף ח’) “בלילתה רכה”, לאו דווקא הוא, אלא אורחא דמילתא נקט לפי שכן הוא הדרך בבלילה רכה להיות דק. (ומאי דבני אשכנז נהגו לברך על המצה המוציא במשך ימות השנה, אע”ג שהמצה דקה מאד, וע”כ כיון דעיקרה בלילה עבה, ויש לדחות, כמ”ש המחז”ב סי’ קנח סק”ה, לפי שהוא לחמו של פסח, ועוד, שהרגילות לקבוע עליו סעודה. ועי’ בשו”ת מנח”י שם משכ”ב).
ד). ובאמת דלענ”ד נראה שהעיקר שיש לברך על פת הטורטייה מזונות מעוד טעם ברור, ואבאר, דהנה זה פשוט דפת זו אין רוב בני אדם אוכלים אותה לבדה כמות שהיא בתור פת לשם סעודה לשבוע, ותמיד מגיעה עם מילוי בתוכה, ואדרבה מצוי שמגישים אותם בחתונות וכדו’ (“בגופה”, “בר”) קודם הסעודה, לשם קינוח סעודה עם יתר המאכלים הנמצאים שם לקינוח, ואע”פ שמשביעה אין זה אלא מחמת המילוי שבתוכה ולא מחמת הפת עצמה. וצירוף המאכלים האחרים לא מחשיבו ללחם גמור, דגם המג”א (סי’ קסח ס”ק לג) איירי, כשקובע על הלחם סעודתו ולא שעשייתו יגרום להחשיבו לחם. וכ”ש להברכ”י (שם) דפליג. וכ”כ המנח”י (שם או’ י’).
והרי הטעם שכתב השו”ע לברך על הנבלי”ש מזונות, הוא משום מ”ש הריב”ש (סימן כח) שאין הדרך לקבוע עליהם סעודה, אלא אוכלים מהם מעט בקינוח סעודה, דומיא דפת הבאה בכיסנין. וכ”כ בספר בשמים ראש (סימן כב) וזה לשונו: ועל דבר הלחמים הדקים מאד, שהבאת מההוא דתחילתו עיסה וסופו סופגנין, כבר דיברו בזה רבותינו בעלי התוס’ ודעתי נוטה שכל לחם דאין דרל בני אדם לאכול אותו בתורת לחם לשבוע, אלא לפרקים בתורת מעדנים ומאכל פלוטיקין, אין זה הלחם שקבעו לו חכמים ברכה בפנ”ע, ואין לומר הרי שניהם זנים האדם זה כזה שהרי מין אחד להם, א”כ תשאל אף על המבושל וכו’ עכ”ל. וכן כתבו המג”א והמ”ב (ס”ק לו) דהטעם שעל לחמניות כתב השו”ע לברך המוציא, לפי שעשוי לאכילה, משא”כ כעכין יבשים הנז’ בסעיף ז’, אינם עשויים לאכילה אלא לקינוח. וכ”כ הלבוש (סימן קסח סעיף ט’) שכל שאינו לחם של רובא דעלמא, ברכתו מזונות. וכ”כ המאמ”ר (שם) שכל שלא נאכל לשובע כדרך פת, יש לו דין פת הבאה בכיסנין ולא נחלקו ג’ הדעות הנז’ שם בשו”ע לדינא, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והשווה שבכולם שאינו נאכל כדרך פת. וכן יוצא מבאר לפמ”ש המחז”ב (סי’ קנח סק”ה) להשיב ע”ד הכנה”ג. וכ”כ בס’ דרך החיים (הל’ ברכות או’ ג’), ובשו”ת בית אפרים (או”ח סי’ יב). ועי’ היטב עוד בביה”ל (סוף סי’ קסח ד”ה פשטידא) שכתב, דפת הממולאת בבשר ודגים, אם ניכר שהפת עשויה לקינוח ולא לקביעות סעודה, ברכתה מזונות. ע”ש. וכן יש ללמוד ממ”ש השדי חמד (אסיפת דינים מערכת ברכות סימן א’ אות יא) שעל ‘הליקום’ שעושין בעיר הזו לסעודת שחרית של שבת ויו”ט שאוכלים מאכל חלב ועושים ‘הליקום’ מעיסה שלשין אותה ‘בחלב וחמאה’, כדי לאכול סעודת קבע, יש לברך המוציא וברהמ”ז, ושכן יש ללמוד ממה שכתב הרב דברי מנחם בשם הרב מהרר”י עזריה שכתב וז”ל, העושים עיסה לעשות ממנה פת הבאה בכיסנין ועושים מאותה עיסה גלוסקאות גדולות כדי לאכול בסעודה בבית השמחה ובשבת ויו”ט, אף דנותנים בתוכה תבלין ושמן וביצים, מברכים המוציא, כיון דאדעתא דהכי עשויה הו”ל כלחם גמור, ואם רוצה לאכול מהם דרך ארעי, חייב לברך המוציא וג’ ברכות דאדעתא דהכי עשו אותו כלחם לקבוע סעודתו עליו, וכו’. הרי דאזלינן בתר עיקר הכוונה בעשיית הפת אם הוא לקביעות סעודה אם הוא לקינוח. וע”ע בלב חיים ח”ב (סי’ פח) שהביא בשם הרב זרע אמת (סימן כח), שעל פת נילוש במי פירות המנהג לברך המוציא. עכ”ל. וע”ע בשו”ת אול”צ ח”ב (עמ’ צז) מ”ש גבי לחמניות מתוקות ומצה, וש”מ דאזלינן מעיקר הדין אחר הפת שלפנינו אם הרגילות לקבוע עליה סעודה. וע”ע בשו”ת שבה”ל ח”ח (סי’ לב), משכ”ב. ועי’ מה שנבאר עוד בתשו’ הקודמת.
וכן ראיתי בנד”ד שהעלה הגרי”מ רובין בקובץ “מוריה” (שצז – שצט עמ’ רצ) גבי הטורטייה שברכתה מזונות, מפני האי טעמא שאין דרך רוב הני אדם לאוכלה בתור פת. גם בעל ספר וזאת הברכה בספרו “ליבון הברכה” (עמ’ 265) העלה, שברכת הטורטייה היא מזונות למרות שבלילה עבה, אלא ששם דימהו לדין הטרוקנין, ולענ”ד כוותיה ולא מטעמיה, לפי שטרקונין בלילתן רכה מאד כנז’ במג”א ובמ”ב (שם) והוי עיסה דלילה הנשפכת, וכבר נתבאר דבנד”ד אינו רך כ”כ. ושו”ר שכן העלה הה”כ בקובץ יתד המאיר (אייר ע”ד סי’ קנב), יעו”ש. וכן שדר לי ידידי רבי אייל אזולאי שליט”א תשובת כת”י, שהעלה כן הלכה למעשה.
ונראה דכן הדין גם גבי “המופלטה” שעשייתה מבלילה עבה, ומרדדים אותה דק, ומטגנים אותה עם מעט שמן ואין מתיקות בעיסה, שלפי הנז’ יש לברך עליה מזונות, וכ”ש אם בלילתה רכה, או שמטגנים אותה עם הרבה שמן, או שמערב בשעת הלישה דבש וכדו’, שברכתה מזונות. ועי’ בשו”ת שמש ומגן ח”ד (סימן לח). וכן העלה בספר ברכת ה’ ח”ב (עמ’ קנא), וכן העלה בס’ שערי ברכה (לוח הברכה עמ’ תקצד)
ה). ומעתה נבוא בקצרה לכמה סוגי לחמים המצויים בנינו ואין ידוע תמיד מהי ברכתן, והנה הלחמים שבלילתן רכה מאד ונשפכים ע”ג מחבתות למיניהן ללא שמן, או אם מעט שמן שדינו כאפייה וכמבואר ברמ”א (סעיף יד), אפילו אין בהם מתיקות כלל, ברכתן מזונות, (ואחריהן מעין ג’ – אם יש בהם כזית בכדי אכילת פרס, וכמדומה שרוב הפעמים אין בהם כ”כ קמח). וילפינן ליה “מהטרוקנין” שכתב השו”ע (סי’ קסח סעיף טו) באם לא קבע סעודה. ועל כן פיתה תימנית הנקראת “לחוח” ועשויה מבלילה רכה, ואפילו שיש בהם מעט עובי מחמת קיבוצו במחבת, דזהו החילוק שחילק השו”ע בינו לבין “הטריתא”, שהטריתא אפילו קבע עליה אין עליה תורת לחם, לפי שמתפשטת ונשפכת על גבי הכירה ללא עובי, וכמ”ש הרא”ש הוב”ד במ”ב (ס”ק פט). ונראה דאע”ג שיש שאוכלים פיתה זו בתור סעודה ובכמה חנויות לממכר פלאפל ראיתי שמוכרים פיתה זו, מ”מ אין זה הלחם של רוב בני האדם, ובטלה דעת המיעוט. וכן העלה גבי הלחוח בס’ ענף עץ חיים ח”ב (סימן לא) לרבי חיים אלנדף זצוק”ל (שהיה מגדולי רבני תימן), שברכתה מזונות. וכ”כ בס’ ליבון ההלכה (עמ’ 264), ובס’ ברכת ה’ (שם), ובס’ הלכה ברורה ח”ח (עמוד תמד).
ולפי”ז כן יהיה הדין גם ביתר המאכלים שהתפשטו בנינו, כגון קרפ צרפתי, פנקייק, וופל בלגי, שכולם עשויים מבלילה רכה ונאפים בסוגי מחבתות שונות, מ”מ יש חילוק ביניהם, דאותם אלו שאין להם עובי כלל, כגון הקרפ הצרפתי שנשפך על מחבת גדול, אפילו יאכל ממנו שיעור קביעות סעודה, ברכתו תהיה מזונות וכדין הטריתא הנז’ בשו”ע, לפי שאין לו תואר לחם, אבל וופל בלגי אם יאכל ממנו שיעור קביעות סעודה, יברך המוציא וכדין הטרוקנין שיש בו עובי. (אלא שיש לברר כמה קמח יש בבלילה זו). ובלא”ה כמדומה שבכל המאכלים הנז’ יש בהם מתיקות בעיסה שמערבים בהם בעת בלילתן, וע”כ תהיה ברכתן מזונות בכל אופן, וה”ה גבי בלינצ’ס.
ובמה שמצוי לאחרונה “פיתה קראנ’צ” “באגט קרנ’צ” (חתיכות פיתה דקות מאד מתובלות בתבלינים למיניהן ונכססות ונאפים מתחילה לשם קינוח), ברכתה מזונות כיון דנכססת ועשויה מתחילה לשם קינוח, אע”ג דמעיקרא היתה בלילה עבה. וכ”כ להלכה בשו”ת מנחת יצחק ח”א (סי’ עא). וכן ראיתי בחוברת בד”ץ העדה”ח (ניסן תשע”ח עמ’ 154).
אולם מצות עבודת יד – רכות לאחר ימות הפסח ברכתן תהיה המוציא לכו”ע ומתרתי, חדא, משום האי סברא דהוי לחמו של פסח. ב. אינו דק כ”כ כמו הטורטייה, ודמי טפי “לאש – תנור” (לאפה) שהיא בלילה עבה שרידדוה עד אשר דק, ומ”מ ברכתה המוציא כיון שאינה דקה כ”כ, וגם דרך העולם לאכול פת זו לשובע ולא לקינוח, והרי היא כפיתה לכל דבר, והם הלחמניות הנז’ בשו”ע (סעי’ ח’) שברכתן המוציא.
