מקורות ונימוקים:
בגמרא בב”ק כ”ז: נחלקו ר’ נחמן ור’ יהודה האם רשאי אדם לעשות דין לעצמו. ר’ נחמן אמר ‘עביד איניש דינא לנפשיה’, ורב יהודה אמר ‘לא עביד איניש דינא לנפשיה’.
לעניין הלכה במחלוקת זו, כתב הרי”ף, והלכתא כרב נחמן דקי”ל הלכה כרב נחמן בדיני. וכ”כ הרא”ש ורבינו חננאל. כן פסק גם השולחן ערוך להלכה בחושן המשפט סימן ד’, בזה”ל. יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו.
מאידך, בגמרא בברכות דף ה’: מבואר כי אין האדם רשאי ליטול דבר מה מחבירו בתמורה לדבר אחר שנטל ממנו חבירו. ואם עושה כך נחשב לגנב, כפי שאמרו חכמים לר’ הונא, ‘היינו דאמרי אינשי בתר גנבא גנוב וטעמא טעים’, כלומר שהגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גניבה.
יישוב לסתירה זו, נמצא בדברי המרדכי בב”ק פרק ג’ סימן ל’ שכתב לבאר כי כל האמור שרשאי האדם לעשות דין לעצמו, היינו דווקא אם רואה את שלו ממש ביד האחר, אולם ככל שאינו רואה את החפץ שלו ממש ביד חבירו, איננו רשאי ליטול חפץ אחר בתמורה לחפץ שנטל חבירו ממנו.
בב”י בחושן המשפט סימן ד’, הביא לדברי המרדכי בקצרה, והרמ”א בהגהתו לשו”ע הביאם להלכה. לפיכך בנידון השאלה שלפנינו, אך ורק אם מזהה הרוכש את המוצרים שעליהם שילם, רשאי לקחתם לעצמו. אולם ככל שאיננו יודע אם אלו המוצרים שאותם רכש, איננו רשאי ליטול מוצרים אחרים בתמורה למוצרים שרכש ונותרו בחנות.
עיין עוד ביביע אומר חלק ו’ חושן משפט סימן א’ אות ג’, שהעלה כדברי המרדכי להלכה, ודחה לדברי השואל ומשיב תליתאה חלק א’ סימן שע”א, שכתב כי אין הלכה כהמרדכי, ודברי הגמרא בברכות ה’: הם מידת חסידות. עיין עוד בשו”ת אמרי משפט חו”מ סימן י”ט שהעלה כדברי היביע אומר להלכה בנידון הזהה לנידון שלפנינו.
