חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הרב אסי הלוי אבן יולי משיב כהלכה

ארץ השואל: צרפת

שאלה:

תשובה:

מעיקר הדין מותר להשתמש באותם תבלינים לחלב ולבשר, וא”צ לייחד תבלינים מיוחדים לבשר ולחלב.
ומכל מקום מהיות טוב, נכון לייחד תבלינים נפרדים לבשר ולחלב (כמובן רק בתבלים שמשתמשים בהם גם לבשרי וגם לחלבי, כגון מלח פלפל שחור וכדומה). או להזהר שלא לשפוך מתבלינים אלו במקום האדים. או לקחת בכפית מהקופסא הראשית וממנה לבזק על הקדירה, ואת היתרה לא להשיב לקופסא, או בדומה לכך בדרכים אחרות.
ולכן היה מותר לכם לאכול עם החביתות עם הגבינה, וקל וחומר שאין צורך להגעיל את הסירים.
 
 

מקורות

תמצית התשובה להקל מכח ס”ס רבים

א. נראה להקל מכח ספיקות רבים, ונכתבם תחילה בקצרה, ושוב נבא לבארם בהרחבה. היות והמתבל אינו מכניס את ידו לתוך הקדירה, שא”כ יכווה, לכך אין היד סולדת במקום שהאדים מגיעים לתבלין, ולכך אין האדים יכולים לתת טעם בתבלין. ואין איסור מצד שהאדים נדבקים בתבלין וא”צ בליעה לאסור, כי הם נדבקים רק אם היס”ב כדמוכח מדברי הרמ”א (יו”ד סי’ צב ס”ח) שהתיר לשים את הבשר מעל אדי החלב, כיון שאין היס”ב באדים באותו מקום. והכי מבואר בשו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ עד) שהוכיח מדין הרמ”א הנזכר לסמוך את מנהגם לקנות דגים מעושנים מעכו”ם, אף שהוא מבשל דברי איסור מתחת לדגים, כיון שאין היס”ב בזיעה. ואף אם הוי ספק אם היס”ב באדים, כתבו הפוסקים להתיר מכח ספק. ואף אם האדים היס”ב, במקום מגעם בתבלין, לא יאסרו האדים, לפי שהאדים בורחים לצדדים, ולא נבלעים בתבלין, וזאת אף כשהם נוגעים בו למראה העין. ואף לסוברים שהאדים לא בורחים לצדדים, לא יאסרו, לפי שהאדים אוסרים רק אם הם כה רותחים עד שהביאו את התבלין לחום שהיס”ב, מה שלא שייך כאן כלל. ועוד יש לצרף את סיעת הסוברים שזיעה האוסרת, היא רק של זיעת גוף האיסור, כחלב, ולא זיעת בשר המתבשל במים, וק”ו לא תבשיל בשר, ויתירה מכך ס”ל דאף לא זיעת בשר יבש שנימוח והפך לנוזלי, ולפי”ז כל הקדירות שלנו הבשריים, היות והאדים שלהם אינם אדים של גוף הבשר לבדו, אינם אוסרים. זאת ועוד, אף את”ל שנבלעה הזיעה בתבלין, היות ובעת שהופך את המילחיה [או את קופסת התבלין המחוררת] כדי לתבל את הקדירה, נמצאים פתחי המילחיה סתומים בתבלינים, יוצא שהתבלין שנבלע בו טעם בשר, נפל בעת התיבול לסיר, והתבלינים שנשארו בכלי שלהם, הם ללא טעם בשר, וחזי לצירופי לספק. וגם את”ל שיש איזה גרגירים שקיבלו טעם בשר ונשארו במילחיה, הם בטלים בשישים בשאר התבלין שבמלחיה. ועוד עסקינן בהיתרא בלע, שעדיין אין כאן שום איסור, רק טעם בשר. ועוד חזו לצירופי סיעת הסוברים שזיעה אסורה מדרבנן.

 

אין היד סולדת במקום האדים

ב. תחילה, איסור זיעה נאמר רק במקום שהיד סולדת בו, כמפורש ברמ”א (יו”ד סי’ צב ס”ח), א”כ שרי הכא, שמניף את התבלינים במקום שאין היס”ב באדים, שבמקום שהיס”ב לא יכניס את ידו. [וראה בסמוך לגבי החשש שכיון שמכניס את היד במהירות ומוציאה, יתכן שמכניס ידו גם למקום שהיס”ב.]

וא”ת שעדיין אסור, כי מה שאנו זקוקים להיס”ב הוא בדין בליעה, ואכן מטעם זה האדים לא נבלעו בתבלין. ברם היות והאדים הגיעו אל התבלין אף שלא נבלעו בו, מ”מ נתפסו בתבלין, ומעתה הוא תבלין בשרי, כיון שא”א להדיחו.

אולם זה אינו, שהרי הרמ”א התיר לשים את הבשר מעל אדי החלב, כיון שאין היס”ב באדים באותו מקום, ולטעמיך היה לו לאסור בזה האיסר, או לפחות לחייב את הדחת הבשר, חזינן שאין איסור כלל, והאדים לא נדבקים בתבלין כלל. והיינו טעמא, היות וכל דין הזיעה דידן, הוא דין מחודש שחידשו הרא”ש בתשובה (ויובא להלן) שהוא מקור דין השו”ע, הן שעצם הזיעה אוסרת [כאשר טרח הרא”ש להוכיח כן מדיני טהרות.] והן שחוששים שהיא נבלעת בסיר שמעליה, וכל כה”ג שאין היס”ב לא אסר.

איברא דחזי הוית בספר הוראה ברורה (סי’ צב ס”ק פט בהוצאת ישיבת כסא רחמים) שאסרו בזה האיסר, אף שאין היס”ב, מהטעם הנ”ל, שאף שלא נבלעת הזיעה בתבלין, היות והזיעה נוגעת בתבלין, צריך התבלין הדחה, וכיון שא”א להדיחו הרי הוא בשרי. ומכח כן כתבו (ס”ק צה) לעשות אוקימתא ברמ”א, שמה שהתיר לבשל סיר חלב מתחת לבשר התלוי לייבוש, הוא בתנאי שידיח אח”כ את הבשר. ולדרכם הסתבכו בהמשך (ס”ק צז) בדין נוסף, שהרי הלכה היא שאסור לתת איסור בהיתר ע”מ להדיחו, מחשש שישכח, וכיצד כאן התיר הרמ”א לבשל לכתחילה חלב מתחת לבשר המיובש, ולא חשש שישכחו מלהדיחו. ולכן עשו אוקימתא נוספת ברמ”א, שמש”כ שהבשר מותר, מיירי בבשר חי שתלוי לייבוש שעדיין לא נמלח, ולכן כיון דבלאו הכי ידיחו אותו אח”כ, התיר הרמ”א לכתחילה, כי אין חשש תקלה. וציינו שכ”כ הפמ”ג (בהנהגת הנשאל איסור והיתר סדר שני אות לו). [ולא בדקתי שם. גם לא הבנתי למה אין חשש שיצלה את הבשר בלא מליחה כדינו, ואז לא ידיחו.]

ברם ברמ”א זה לא יכון כלל, מלבד האמור שכן מבואר במקור הדין בתרומת הדשן ובלשון הרמ”א, שהתירו לגמרי ולא התנו בהדחה, ותלו זאת רק בבליעה. גם מציאותית לא יכונו הדברים, לפי שבשר שמייבשים אותו הוא אחר הבישול, שמיבשים אותו שיאריך ימים, והיו משתמשים בו כמו נקניק בימינו. [ויתרה מכך יתבאר להלן, שכל האיסור הוא רק ביס”ב בבשר מחמת האדים, וא”כ בנידו”ד פשיטא דשרי.] והכי מבואר כדרכנו בשו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ עד) שהוכיח מדין הרמ”א דמדינא שרי כמנהגם לקנות דגים מעושנים מעכו”ם, אף שהוא מבשל דברי איסור מתחת לדגים, כיון שאין היס”ב בזיעה, ולא הצריך הדחה.

 

אף בהיס”ב שרי רק כשמרתיח את העליון יאסר

ג. ואף אם היה היס”ב באדים באותו מקום, הן מפורש בב”י מתרומת הדשן (ח”ב סי’ קג) שהאיסור הוא רק כשהאדים הרתיחו את הבשר, ואז הוא בולע, אך אם הוא נשאר קר, לא בולע אף שהיס”ב באדים. שהנה כתב הב”י וז”ל, דשיעור הרחקה, אם אין היד סולדת בקדרה של בשר מחמת הזיעה, אפילו אם היה הזיעה עולה מותר, אם לא שהקדרה רותחת בפני עצמה. עכ”ל. וכן בדרכ”מ (ס”ק ט) המשיך להעתיק את לשון תרומת הדשן וז”ל, וסיים שם, ותדע שהרי תולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליו חלב תדיר, אע”פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת אותה זיעה, אינה אוסרת. עכ”ל.

אולם בהוראה ברורה (ס”ק צ) כתבו שאפילו אם הקדירה צוננת נאסרת מהזיעה, מדין תתאה גבר, שהזיעה היא תתאה. ומקורם כתבו שכן מבואר בשו”ת הרא”ש שהביא בב”י, ושכן מבואר בתרומת הדשן תשובות ופסקים (סי’ קג). ע”כ.

ולצורך כך מוכרחים אנו להעתיק את לשון הרא”ש בשו”ת (כלל כ סוף סימן כו) שאחר שכתב שכירה שבתחתיה אלפס עם חלב, ובראשה קדירה עם בשר, זיעת החלב תאסור את הבשר, כתב וז”ל, אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה. [היינו שהרא”ש מסופק שמא כשהקדירה העליונה רותחת, רתיחתה גורמת ההיפך הגמור מידיעתנו הרגילה, שרתיחה גורמת בישול ואיסור, שמא גורמת היתר, שמונעת את האדים מלאסור. וברור שדבריו אלו נאמרו דוקא בזיעה שבה מדובר בתשובתו, וזאת כיון שכל איסורם הוא חידוש, וכמו שטרח לפנ”כ להוכיח ממשניות בטהרות שדין הזיעה כדין מהות הדבר, ועל חידוש זה מחלק ברתיחת הקדירה שאז לא תבלע, וכנראה סברתו שאז הקדירה שורפת את האדים, או דוחה אותם שלא לבא אל הקדירה אלא להתרחק מהקדירה, כיון שהאדים אין בהם ממש והם נעים ונדים לכל רוח קלה.] והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה. עכ”ל הרא”ש. [דהיינו מסיים, שאף אם דברי הראשונים נכונים, שקדירה רותחת ומונעת בליעת אדים, כאן בנידונו יש לאסור, מפני שהאלפס שבו חלב המונח בתחתית הכירה, תופס את עיקר חום הכירה, ועל כן הקדירה העליונה שבה הבשר, לא כ”כ מתחממת עד שרותחת, וממילא שפיר בולעת את זיעת החלב, כנלע”ד ביאורו.] והם דייקו מתוך אלו דברי הרא”ש, מתוך שבקדירה רותחת מסופק הרא”ש, הרי לנו שמה שאסר לעיל היא בקדירה קרה.

ואחר המחילה זה אינו, כי דבריו לעיל שהחלב אוסר הם בקדירה קרה שנרתחה מחמת האדים [כמו שפירשו התרומת הדשן וכמו שהביא הב”י את תרומת הדשן על הרא”ש הנ”ל. וכמו שגם עולה מפירושנו הנ”ל בסוגריים מרובעות, בהבנת סברתו, למה רתיחת הקדירה תמנע בליעת אדים.] ודברי הרא”ש הנ”ל בסיפא מיירי בקדירה הרותחת מעיקרא. שהרי תרומת הדשן דבריו המה על דברי הרא”ש הנ”ל ושם כתוב במפורש כאמור כמו שציטטנוהו לעיל. [ושמא בהוראה ברורה כאן סטו מדרכם ולא דייקו כל כך,  ועוד ראה בסמוך בדעתם בזה.] עוד ציינו שעמד על כך היד יהודה (סי’ צב בארוך ס”ק נה).

ולצורך העניין נצטט את תרומת הדשן בשלימות, הנה תרומת הדשן הוא בפסקים וכתבים (סימן קג) וז”ל, מחבת של חלב תחת הקדירה של בשר שכתב הרא”ש הזיעה עולה ואוסר, כמה שיעור הרחקה? וכן מה שכתב המרדכי פ’ גיד הנשה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה, אי איירי דווקא על ידי נצוק ומשום חיבור, או בכל ענין, וכמה שיעור הרחקה? ההוא דכתב הרא”ש במחבת של חלב, נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה, אפי’ אם היה הזיעה עולה אפי’ שעה אחת אפי’ שתים, אין איסור בדבר, אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה. ותדע שכן מנהג פשוט, שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר, אף על פי שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה, אינה אוסרת. כמו שראיתי בהגה”ה ביש איסור והיתר, שהזיעה אוסרת, ומייתי ראיה ממחבת מכשירין. ותשובה זו איננה באשירי ולא ביורה דיעה. עכ”ל.

 

אחרונים שכתבו כן

וכן ראינו שכדרכנו מבואר בלבוש (סי’ צב ס”ח) שכתב וז”ל, מחבת של חלב ויש בה חלב שנותנו בכירה תחת קדרה של בשר ולא כיסוה, הזיעה עולה ונבלע בקדירה ואוסרתה, אם אין ששים בקדירה כנגד כל החלב. במה דברים אמורים כשהקדירה קרובה כל כך למחבת, עד שהיד סולדת בזיעה היוצא ממנו ומחממת את הקדירה, אבל אם הקדירה רחוקה מן המחבת עד שאין היד סולדת בו מחמת הזיעה וכו’. עכ”ל. הנה להדיא שדוקא אם היד סולדת בקדירה מחמת הזיעה אוסר, הא לאו הכי משרא שרי. וכ”כ בספר ערוך השלחן (סימן צב סעיף נד) גבי דיננו וז”ל, במה דברים אמורים שהקדירה קרובה כל כך למחבת עד שהיד סולדת בזיעה היוצא ממנו ומחממת את הקדירה וכו’. עכ”ל.

ד. שוב ראיתי שבביאור הלכה (ד”ה והכל שרי) עמדו על התרומת הדשן וכתבו להוכיח מסיום דבריו שהוא לא ראה את הרא”ש במקורו, כאשר סיים שלא מצא את תשובת הרא”ש [והרי ראינו לעיל שתשובה זו היא לו בשו”ת.] ומעתה שמא נטען לפי”ז להיפך, שלכן בעל תרומת הדשן, לא הבין את הרא”ש כדבעי, והעמיד שהקדירה נרתחת מחמת האדים העולים. ולדרך זו נוסיף ונאמר שלכן שינה הרמ”א מלשון תרומת הדשן, וכתב שהיס”ב באדים, ולא כתב שהיס”ב בקדירה מחמת האדים.

ובדומה דרכו בהוראה ברורה וכתבו בשער הציון (ס”ק רטו) שאף שבלשון תה”ד מבואר שהקדירה התחממה מחמת האדים, הרמ”א שינה בכוונה מכוונת, והיינו שלומד שהתה”ד לא דק בלשונו. ושכן נראה להם עיקר מסברא, שמדוע לא יאסרו האדים כשהיס”ב מדין תתאה גבר, וגם הביאו ראיות לכך.

ודבריהם קשים, הרי אם הרמ”א היה לומד כדרכם בהבנת תרומת הדשן, היה לו לפרש כן, מה גם שאי אפשר ללמוד בתרומת הדשן אחרת, היות וטרח וכתב כן שלש פעמים, וכאשר הדגשנו לעיל. והיות והתרומת הדשן הנ”ל שהב”י והדרכ”מ ציטטוהו המה מקורו של הרמ”א, על כן בהצטרף כל האמור יש לומר להיפך, שהרמ”א בהגה שו”ע לא דק בלשונו, ולא שהתה”ד לא דק. וגם כבר ביארנו לעיל שאין ראיה ברא”ש דמיירי בקדירה קרה, וממילא עלינו לתפוס כתרומת הדשן להלכה, היות וא”א להכריח שהרא”ש חולק על תרומת הדשן, בפרט שתרומת הדשן כ”כ בדעת הרא”ש, וגם מצד אחר, היות והב”י והדרכ”מ העתיקו את תרומת הדשן, ולא חילקו, הרי שכן דעתם דעת עליון, דדוקא כשהרתיחו האדים את העליון, ועל כן פשוט שכן עיקר להלכה.

והנה בשער הציון הנ”ל הוכיח מלהלן בסמוך בשו”ע סעיף ט שטיפה חמה שנפלה על קדירה צוננת אוסרתה, וכן מדין כף חולבת קרה שנכנסה לקדירה חמה שבולעת הכף, ועוד ראיות כיוצ”ב שבכולם הדבר הקר נאסר מהחם מוכח שהזיעה החמה נבלעת בקדירה הקרה. ואחר המחילה אין אלו ראיות, ומה באו להשמיע בהם את דין תתאה גבר, ואין דין זה צריך להשמיע, אחר שכל הדיון כאן הוא באדים האם גם הם מבליעים, ואין שום דיון בממש שפשוט שמבליע, וזו כל הצד והסברא להקל כאן דבזיעה עסקינן, שאף עצם הדין שהאדים נבלעים אוסרים ואסורים הוא חידוש, לא כן במקום שיש צדדים להקל. ולכן יצאו דינים מחודשים והפוכים מהרגיל כאן בדין זיעה, כמו ספקו של הרא”ש בשו”ת הנ”ל בסופו, שאם הקדירה העליונה רותחת היא לא בולעת מן האדים שתחתיה. וכן סברות הפוסקים שבמקום פתוח לא יבלעו האדים בקדירה וכדלהלן, וכן הוא אף כאן, שכתב תרומת הדשן לאסור רק אם הרתיחו האדים את הקדירה שלמעלה, ולא כשאין חום, כיון דאדים נחתי דרגה, ועל כן אין בראיותיהם מבליעת דבר קר מחם בממשות הבשר ראיות לדין זיעה, וכן ראה עוד דין אחר המיוחד בזיעה בסמוך.

 

סתמות הפוסקים שאוסרים

אולם לא נכחד, שסתמות הפוסקים שלא ביארו כדרכנו את הרמ”א שלא דק, הרי זה מבואר שלמדו את הרמ”א כפשוטו, דסגי שהיס”ב באדים. וכן האחרונים שהעתיקו להלכה את לשון הרמ”א כפשוטה, מורה כן, כגון החכמת אדם (איסור והיתר כלל מה סעיף י), שו”ת משאת בנימין (סי’ יט) ובשו”ת מלמד להועיל (ח”א או”ח סי’ עה). וכן היא סתמות הפוסקים שיובאו בסמוך (אות ה) גבי ספק אם היס”ב באדים. וכן במבואר להדיא דילפי בשו”ת חלקת יעקב (חאו”ח סי’ רד אות ב) ובשו”ת אג”מ (חיו”ד ח”א סי’ מ ד”ה והטעם הב’) מדאסרו בין אם העליון חם או לא, רק שהיס”ב בזיעה. ברם שניהם לא עמדו על מדוכה זו, רק כ”כ מסברא דנפשם, ולא ראו שמפורש אחרת בתרומת הדשן.

וכה”ג ראה בש”ך להלן (סי’ צג ס”ק ה) לגבי המניח כיסוי חלבי קר על קדירה בשרית רותחת, שאם התחיל להזיע תחת הכיסוי אסור, דתתאה גבר, כתב הש”ך, ונראה שצריך שתהא היס”ב בזיעה, וכדלעיל סי’ צב ס”ח. עכ”ל. וכ”כ הכנה”ג (הגב”י סי’ צב אות פב) על הדין הנ”ל וז”ל, כלומר שתהא היד סולדת בזיעה, כדפירש ש”ך. עכ”ל. הנה גם שדעתו דסגי בהיס”ב בזיעה. וכ”כ החכמת אדם (איסור והיתר כלל מו סעיף ד) וכ”כ הפר”ח (סי’ צג ס”ק ח) וכ”כ הפמ”ג (שפ”ד סי’ צג ס”ק ד) וכ”כ כף החיים (סי’ צג ס”ק כח) כאמור, והוסיף עוד שכ”כ לחם הפנים (אות י) בית לחם יהודה (אות ז) חוות דעת (אות ה) בית יצחק (ח”ב אות ה) והזבחי צדק (אות יח). ע”כ. ועוד כתב הפמ”ג באורח חיים (סי’ תנא א”א ס”ק מד) על דרך “אפשר” גבי היד סולדת בזיעה, דמיירי שהקדרה למעלה קרה. ע”כ.

ברם על אף האמור שסתמות כמעט כל האחרונים שלא כדברינו, היות ואף אחד מכל הני אשלי רברבי לא העירו, ולא עמדו על כך שמפורש במקור הדין דדוקא כשהזיעה הרתיחה את הקדירה [חוץ מהפמ”ג דמספקא ליה מילתא דכ”כ בלשון “אפשר”, וחוץ מההוראה ברורה, שהשבנוהו], הרי זה מורה דלא נחתי להכי, וגם מצאנו שכתבו כדרכנו הלבוש והערוך השלחן, על כן כן עיקר, בפרט עם כל הצירופים שיבואו להלן ברצות השם.

 

ספק אם היס”ב באדים

ה. אף אי נימא דסגי שהיס”ב באדים בכדי לאסור, אף שהקדירה קרה, מ”מ כל שהוא ספק אם היס”ב הוי ספק נוסף להקל. וגם למעשה התיר בכה”ג בשו”ת הב”ח החדשות (סי’ כד) בצירוף שהמקום פתוח, כמו קדירות שבימנו המונחות על הגז שהוא פתוח, בשונה מכירה שבזמן חז”ל שהיתה סגורה, והובא בהגהות רע”א (ס”ק לג). וכ”כ כף החיים (ס”ק צט) וש”כ גם הערך השלחן (אות יד) והזבחי צדק (אות עו) וכ”כ בשו”ת מלמד להועיל (ח”א או”ח סי’ עה) ושכ”כ הדרכ”ת (במקום) ובשם יד דוד, שבספק אם היס”ב שרי בדיעבד.

אומנם בביאור הלכה (ד”ה אם אין היד סולדת) תמהו על הב”ח, איך אפשר לתלות שהאדים התפשטו לצדדים, כשרואים בעינים שהם עולים לבשר. וחוט השני העובר בדבריהם שלא הבחינו בחילוק המהותי שבין התפשטות אדים, לממשות, וזו כוונת הב”ח. [אולם אין להקשות עליהם מדוע כתבו נכון להחמיר בזה, ואילו לעיל (ס”ק פט) הם אסרו את התבלינים אפילו כשאין היס”ב באדים. כיון ששם מהני הדחה מן הדין, והיות ובתבלינים א”א להדיח לכן אסרו, ואילו כאן מדברים לאסור שלא תועיל הדחה, ואה”נ הדחה הם מחייבים מ”מ.]

זיעה אסורה מדרבנן

עוד יש לצרף את סיעת הסוברים שזיעה איסורה מדרבנן, כן כתבו לצרף זאת בהוראה ברורה (שער הציון סס”ק רטז) ושהם הביאו את השיטות בהרחבה בביאור ההלכה הארוך שבסוף הספר, וכאן בביאור הלכה (ד”ה אם אין פתחו) כתבו שהם נקטו להלכה שהיא דאורייתא, וחזי לצירופי.

 

האדים בורחים לצדדים ולא נבלעים בתבלין אף שהם נוגעים בו למראה העין

ו. בנוסף יש לצרף שישנה מח’ האם דין השו”ע דידן שהאדים נבלעים, מיירי דווקא במקום סגור, ככירות של חז”ל, שאין מקום לאדים לברוח, רק לעלות אל הבשר שלמעלה, היות ובזה דיבר הרא”ש בתשובה שם, והוא מקור הדין, שדיבר בכירה שבתחתיה אלפס חלב, ובראשה סיר בשר, וכן הוא גם בטור ובלשון השו”ע, שדיברו ב”כירה”, ויש לומר שדוקא משום כך אסרו. אך במקום פתוח, היות והאדים מתפזרים לכל מקום, אינם נבלעים בעליון. והסברא, היות והאדים אין בהם ממש, והוי חידוש שהם נבלעים ושאוסרים, אין לך בו אלא חידושו שדובר במקום סגור. ונמצא לסוברים כן בנידו”ד בימנו, שהגז או הכירים החשמליים הם מקום פתוח, ולא מקום סגור כבזמן חז”ל, לא יבלעו האדים לתוך התבלין. וראה בזה בהוראה ברורה (ס”ק פז) שכ”כ בשו”ת ב”ח החדשות. ואף שלמעשה חשש לתרומת הדשן בפסקים וכתבים (סי’ קג הנ”ל) שהוא מקור הרמ”א כאן, שאסרו אף בזה, שהרי הם דיברו גבי בשר שתלוי באויר שאם היס”ב שם נאסר אע”פ שהאדים במקום פתוח. מ”מ חזי לצירופי דעתו. בפרט שלמעשה הוא התיר כל שהוא ספק אם היס”ב וזה ממש נידו”ד, וגם נתבאר לעיל, שמה שהתרומת הדשן אסר, הוא רק באופן שהאדים הרתיחו את הקדירה העליונה, לא כן בנידו”ד שהתבלינים לא נרתחים מחמת האדים.

 

אדים האוסרים הם רק אדים מאיסור לח כחלב ולא תבשיל בשר

ז. עוד יש לצרף, את הסוברים, שכל הדין שאדים אוסרים, נאמר דווקא באדים מבשר או בחלב שבמהותם הם נוזליים, כמו חלב או שומן של בשר [אם יש כזה שהוא נוזלי במהותו], אך בכל תבשיל של בשר, או תבשיל חלב אף שיש בהם בשר וחלב ממש, ומעלים זיעה, זיעה זו אינה אסורה. ויתרה מכך כתבו, שאפילו שומן קרוש שבבישול נהפך לנוזל, הזיעה שלו אינה אוסרת, שרק זיעה של איסור שהוא לח אוסרת, ראה בזה בפת”ש (סס”ק י) שכן דייק הפמ”ג מהרמב”ם, ואומנם כ”כ על דרך “אפשר”, אך כ”כ לגבי שומן שנהפך לנוזל, אך בבשר ממש שבבישול פולט אדים ס”ל להתיר. וכן עיקר להלכה, ראה בהוראה ברורה (ס”ק פו). ונמצא דבנידו”ד שהאדים נבלעים בתבלין מסיר בשרי, שהאדים הם מהמים שבסיר, דהיינו הבשר פולט טעם למים, והם מעלים אדים, וא”כ זיעה זו אינה אוסרת בחלב [דלא גרע מהאדים שעולים מהבשר עצמו, שהם אדי בשר ממש, ואין עליהם דין זיעה. גם ק”ו משומן עצמו שהפך לנוזל שאינו בשר.] וכן הדין בסיר חלבי שבישלו בו איטריות מוקרמות עם גבינה מותכת או גבינה צהובה וכדומה, שהאדים אינם אוסרים. [אך היתר זה לא יכון בסיר שמבשלים בו חלב ובוזק עליהם תבלינים (אולם הוא דבר שאינו מצוי כלל ששמים תבלינים על חלב המבשל לבדו).]

 

פתחי המילחיה סתומים בתבלינים וגם בטל בשישים

בנוסף יש לצרף ספק נוסף, שגם אילו היה נבלע בתבלין טעם בשר, מ”מ תבלין זה שעמד בפתחי נקבי המלחיה נופל לסיר, ולא נשאר במילחיה. והתבלין הנשאר בפנים, לא נבלע בו טעם בשר, כיון שהתבלין שנפל, חסם את נקבי המילחיה. [והתבלין הנופל לא יאסור את התבלין שמעליו מדין נוגע בתבלין הפנימי, ויאסרו בבליעה, כי כל גרגיר של תבלין הוא כגוש בפני עצמו, בלא רוטב, שאין הטעם שנבלע בראשון עובר לשני.] גם את”ל דיש איזה גרגירים שנשארו במילחיה ונגעו בהם אדים שבלעו טעם ולא נפלו לקדירה, מ”מ הם בטלים בשישים, ועוד דעסקינן בהיתרא בלע.

 

לתבל מאכל חלבי, האם חשיב לכתחילה או בדיעבד

ח. איברא דבבביאור הלכה (סוף ד”ה עוד כתבנו בפנים) דחו את האפשרות לעשות ס”ס, שמא לא נכנסה הזיעה בנקבי הכלי כלל, ואת”ל שנכנסה, שמא התבטלה בתבלין. מטעם “שאין לסמוך על זה לכתחילה”. ולא ביארו למה, ולא מסתבר שכוונתם לדעת הש”ך בסוף כללי ס”ס דכיון שכללי ס”ס רבים לא עבדינן ס”ס, וא”כ כבר דחוהו הפוסקים. וכנראה כוונתם שלהשתמש בתבלין לחלבי חשיב לכתחילה, ואין לעשות ס”ס לכתחילה, וא”כ ה”ה לגבי שאר הספיקות הנ”ל להתיר להשתמש לחלב, יטענו שאין לעשות ס”ס.

ברם זה אינו, כי גם כאן הוא בדיעבד, דעסקינן כשכבר בלע התבלין טעם בשר, שהרי לא התכוון בעת שתיבל את הקדירה הבשרית, שהתבלין יקבל טעם בשר [ומה איכפת לו מכך, גם מקלקל את התבלין שנותן בו לחות, והוא מעדיף שישאר התבלין יבש, וישמור עת טריותו.] וממילא עתה כשאני דן האם מותר לי להשתמש בתבלין זה לחלב, הוא כבר בדיעבד, וא”כ הוי דיעבד ולא לכתחילה.

והנה בספר הוראה ברורה (סי’ צב ס”ק פט) אסרו בזה האיסר להשתמש באותם תבלינים גם לבשר וגם לחלב מהחשש האמור, וכתבו שאפילו אם אין היס”ב בזיעה, בכל אופן אוסרת, ושביארו שיחתם בביאור הלכה (שם ד”ה עוד כתבנו בפנים), ודננו בכל דבריהם לאורך המאמר. אך סיימו בדבר טוב, שבדיעבד גם הם מודים שמותר, בצירוף הספיקות. ומשמע מדבריהם שכן הקל בצירוף ספיקות בספר אור ההלכה (סי’ צב הלכה בהירה ד”ה ולא חישינין) ואת”י.

 

העומד במקומו הוא הגובר

עוד עלה במחשבה לצרף לספק מה שהביאו בספר הוראה ברורה (שעה”צ ס”ק רו) שלפי הרשב”א (שהביאוהו לעיל סי’ צא ס”ק נא) שכל העומד במקומו הוא הגובר ולא התתאה [א”כ אף שהזיעה היס”ב, לא תאסור את הבשר או לקדירה או לתבלין הקרים, לרשב”א דבכה”ג הם מחשיב את העליון תתאה, ולא תבלע הזיעה בקדירה או לתבלין]. אולם הם כתבו דאפי”ה כאן הזיעה העולה לקדירה נחשבת תתאה, שכתב הפר”ח בדעת הרשב”א, שגם הוא מודה במקום שבא מתחת לקדירה דהוי תתאה. אולם בביאור הלכה (ד”ה אלא) הביאו חולקים על הפר”ח, ועל כן יש לצרף את פשטות דעת הרשב”א. שוב בינותי דאי משום הא לא איריא, היות וכאן בנידו”ד בתבלינים אין התבלינים עומדים במקומם, אלא מנערים אותם בכדי שיפלו לקדירה, נמצא א”כ דאמנם הזיעה נעה ונדה, אך גם התבלין נע, וא”כ אין קשר כאן לדין הרשב”א.

 

תבלין שבוזק אותו ע”י כפית ואת היתרה משיב לקופסא

לאור האמור, שפיר דמי להקל אף אם לוקח תבלינים בכף או בכפית מתוך קופסת התבלינים, ומהכף בוזק לתוך הקדירה, ואת היתרה מחזיר לקופסת התבלינים. שכן כל הטעמים הנזכרים לעיל להקל נמצאים אף בנידו”ד. ואף הספק (דלעיל אות ז) שמא התבלין שנגע באדים נפל לקדירה והנשאר בקופסא לא קיבל טעם, קיים אף בכף, כיון שאינו הופך את הכפית כדי לתבל, אלא מחזיק אותה מוטה ומנענע שחלק מהתבלין יפול וחלקו ישאר בכפית, ונמצא קיים אף הספק הנזכר, ומצד הכפית עצמה היא לא תעביר טעם לתבלין שבתוכה, כיון שאין רוטב בינה לבין התבלין (רק בצידה החיצון הנוגע בקדירה יש רטיבות של האדים). ואף אם בדין כף נסיר ספק זה, די בכל הטעמים דלעיל להקל אף בפתגמא דנא.

 

 

הי, שלום לרב

אתמול גיסי בא לבקר לעת ערב, ערכנו שולחן עם גבינות וחיתוכי ירקות והכנתי חביתות. בעוד החביתה על האש, בזקתי מלח ותבלינים על החביתה כיד ה’ הטובה עלי, והנה נזעק גיסי, מה אתה עושה? לא הבנתי על מה הבהלה. והוא ביאר, הרי התבלינים בשריים, כי כך אתה נוהג לבזוק מהם על התבשילים הבשריים, והאדים העולים מהקדרות נבלעות בתבלינים… ועכשיו לא נוכל לאכול את החביתות עם הגבינות.

נבהלתי עד מאוד, ובליבי חשבתי, שאם הוא צודק, הבעיה שלי חמורה יותר, שכן אני משתמש באותם תבלינים לתבל גם את הקדירות הבשריות וגם את החלביות, ואם כן שמא כל מה שאכלתי היה איסור? ואולי גם עלי עתה להגעיל את כל הקדירות?

 

אם הרב יוכל להשיב:

א. האם נהגתי שלא כשורה.

ב. במדה ולא נהגתי כדין, האם צריך להגעיל את הכלים.

ג. כיצד עלי לנהוג מכאן ולהבא.

 

בתודה מראש

 

תשובה:

מעיקר הדין מותר להשתמש באותם תבלינים לחלב ולבשר, וא”צ לייחד תבלינים מיוחדים לבשר ולחלב.

ומכל מקום מהיות טוב, נכון לייחד תבלינים נפרדים לבשר ולחלב (כמובן רק בתבלים שמשתמשים בהם גם לבשרי וגם לחלבי, כגון מלח פלפל שחור וכדומה). או להזהר שלא לשפוך מתבלינים אלו במקום האדים. או לקחת בכפית מהקופסא הראשית וממנה לבזק על הקדירה, ואת היתרה לא להשיב לקופסא, או בדומה לכך בדרכים אחרות.

ולכן היה מותר לכם לאכול עם החביתות עם הגבינה, וקל וחומר שאין צורך להגעיל את הסירים.

 

 

מקורות

תמצית התשובה להקל מכח ס”ס רבים

א. נראה להקל מכח ספיקות רבים, ונכתבם תחילה בקצרה, ושוב נבא לבארם בהרחבה. היות והמתבל אינו מכניס את ידו לתוך הקדירה, שא”כ יכווה, לכך אין היד סולדת במקום שהאדים מגיעים לתבלין, ולכך אין האדים יכולים לתת טעם בתבלין. ואין איסור מצד שהאדים נדבקים בתבלין וא”צ בליעה לאסור, כי הם נדבקים רק אם היס”ב כדמוכח מדברי הרמ”א (יו”ד סי’ צב ס”ח) שהתיר לשים את הבשר מעל אדי החלב, כיון שאין היס”ב באדים באותו מקום. והכי מבואר בשו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ עד) שהוכיח מדין הרמ”א הנזכר לסמוך את מנהגם לקנות דגים מעושנים מעכו”ם, אף שהוא מבשל דברי איסור מתחת לדגים, כיון שאין היס”ב בזיעה. ואף אם הוי ספק אם היס”ב באדים, כתבו הפוסקים להתיר מכח ספק. ואף אם האדים היס”ב, במקום מגעם בתבלין, לא יאסרו האדים, לפי שהאדים בורחים לצדדים, ולא נבלעים בתבלין, וזאת אף כשהם נוגעים בו למראה העין. ואף לסוברים שהאדים לא בורחים לצדדים, לא יאסרו, לפי שהאדים אוסרים רק אם הם כה רותחים עד שהביאו את התבלין לחום שהיס”ב, מה שלא שייך כאן כלל. ועוד יש לצרף את סיעת הסוברים שזיעה האוסרת, היא רק של זיעת גוף האיסור, כחלב, ולא זיעת בשר המתבשל במים, וק”ו לא תבשיל בשר, ויתירה מכך ס”ל דאף לא זיעת בשר יבש שנימוח והפך לנוזלי, ולפי”ז כל הקדירות שלנו הבשריים, היות והאדים שלהם אינם אדים של גוף הבשר לבדו, אינם אוסרים. זאת ועוד, אף את”ל שנבלעה הזיעה בתבלין, היות ובעת שהופך את המילחיה [או את קופסת התבלין המחוררת] כדי לתבל את הקדירה, נמצאים פתחי המילחיה סתומים בתבלינים, יוצא שהתבלין שנבלע בו טעם בשר, נפל בעת התיבול לסיר, והתבלינים שנשארו בכלי שלהם, הם ללא טעם בשר, וחזי לצירופי לספק. וגם את”ל שיש איזה גרגירים שקיבלו טעם בשר ונשארו במילחיה, הם בטלים בשישים בשאר התבלין שבמלחיה. ועוד עסקינן בהיתרא בלע, שעדיין אין כאן שום איסור, רק טעם בשר. ועוד חזו לצירופי סיעת הסוברים שזיעה אסורה מדרבנן.

 

אין היד סולדת במקום האדים

ב. תחילה, איסור זיעה נאמר רק במקום שהיד סולדת בו, כמפורש ברמ”א (יו”ד סי’ צב ס”ח), א”כ שרי הכא, שמניף את התבלינים במקום שאין היס”ב באדים, שבמקום שהיס”ב לא יכניס את ידו. [וראה בסמוך לגבי החשש שכיון שמכניס את היד במהירות ומוציאה, יתכן שמכניס ידו גם למקום שהיס”ב.]

וא”ת שעדיין אסור, כי מה שאנו זקוקים להיס”ב הוא בדין בליעה, ואכן מטעם זה האדים לא נבלעו בתבלין. ברם היות והאדים הגיעו אל התבלין אף שלא נבלעו בו, מ”מ נתפסו בתבלין, ומעתה הוא תבלין בשרי, כיון שא”א להדיחו.

אולם זה אינו, שהרי הרמ”א התיר לשים את הבשר מעל אדי החלב, כיון שאין היס”ב באדים באותו מקום, ולטעמיך היה לו לאסור בזה האיסר, או לפחות לחייב את הדחת הבשר, חזינן שאין איסור כלל, והאדים לא נדבקים בתבלין כלל. והיינו טעמא, היות וכל דין הזיעה דידן, הוא דין מחודש שחידשו הרא”ש בתשובה (ויובא להלן) שהוא מקור דין השו”ע, הן שעצם הזיעה אוסרת [כאשר טרח הרא”ש להוכיח כן מדיני טהרות.] והן שחוששים שהיא נבלעת בסיר שמעליה, וכל כה”ג שאין היס”ב לא אסר.

איברא דחזי הוית בספר הוראה ברורה (סי’ צב ס”ק פט בהוצאת ישיבת כסא רחמים) שאסרו בזה האיסר, אף שאין היס”ב, מהטעם הנ”ל, שאף שלא נבלעת הזיעה בתבלין, היות והזיעה נוגעת בתבלין, צריך התבלין הדחה, וכיון שא”א להדיחו הרי הוא בשרי. ומכח כן כתבו (ס”ק צה) לעשות אוקימתא ברמ”א, שמה שהתיר לבשל סיר חלב מתחת לבשר התלוי לייבוש, הוא בתנאי שידיח אח”כ את הבשר. ולדרכם הסתבכו בהמשך (ס”ק צז) בדין נוסף, שהרי הלכה היא שאסור לתת איסור בהיתר ע”מ להדיחו, מחשש שישכח, וכיצד כאן התיר הרמ”א לבשל לכתחילה חלב מתחת לבשר המיובש, ולא חשש שישכחו מלהדיחו. ולכן עשו אוקימתא נוספת ברמ”א, שמש”כ שהבשר מותר, מיירי בבשר חי שתלוי לייבוש שעדיין לא נמלח, ולכן כיון דבלאו הכי ידיחו אותו אח”כ, התיר הרמ”א לכתחילה, כי אין חשש תקלה. וציינו שכ”כ הפמ”ג (בהנהגת הנשאל איסור והיתר סדר שני אות לו). [ולא בדקתי שם. גם לא הבנתי למה אין חשש שיצלה את הבשר בלא מליחה כדינו, ואז לא ידיחו.]

ברם ברמ”א זה לא יכון כלל, מלבד האמור שכן מבואר במקור הדין בתרומת הדשן ובלשון הרמ”א, שהתירו לגמרי ולא התנו בהדחה, ותלו זאת רק בבליעה. גם מציאותית לא יכונו הדברים, לפי שבשר שמייבשים אותו הוא אחר הבישול, שמיבשים אותו שיאריך ימים, והיו משתמשים בו כמו נקניק בימינו. [ויתרה מכך יתבאר להלן, שכל האיסור הוא רק ביס”ב בבשר מחמת האדים, וא”כ בנידו”ד פשיטא דשרי.] והכי מבואר כדרכנו בשו”ת שבות יעקב (ח”ג סי’ עד) שהוכיח מדין הרמ”א דמדינא שרי כמנהגם לקנות דגים מעושנים מעכו”ם, אף שהוא מבשל דברי איסור מתחת לדגים, כיון שאין היס”ב בזיעה, ולא הצריך הדחה.

 

אף בהיס”ב שרי רק כשמרתיח את העליון יאסר

ג. ואף אם היה היס”ב באדים באותו מקום, הן מפורש בב”י מתרומת הדשן (ח”ב סי’ קג) שהאיסור הוא רק כשהאדים הרתיחו את הבשר, ואז הוא בולע, אך אם הוא נשאר קר, לא בולע אף שהיס”ב באדים. שהנה כתב הב”י וז”ל, דשיעור הרחקה, אם אין היד סולדת בקדרה של בשר מחמת הזיעה, אפילו אם היה הזיעה עולה מותר, אם לא שהקדרה רותחת בפני עצמה. עכ”ל. וכן בדרכ”מ (ס”ק ט) המשיך להעתיק את לשון תרומת הדשן וז”ל, וסיים שם, ותדע שהרי תולין בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליו חלב תדיר, אע”פ שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת אותה זיעה, אינה אוסרת. עכ”ל.

אולם בהוראה ברורה (ס”ק צ) כתבו שאפילו אם הקדירה צוננת נאסרת מהזיעה, מדין תתאה גבר, שהזיעה היא תתאה. ומקורם כתבו שכן מבואר בשו”ת הרא”ש שהביא בב”י, ושכן מבואר בתרומת הדשן תשובות ופסקים (סי’ קג). ע”כ.

ולצורך כך מוכרחים אנו להעתיק את לשון הרא”ש בשו”ת (כלל כ סוף סימן כו) שאחר שכתב שכירה שבתחתיה אלפס עם חלב, ובראשה קדירה עם בשר, זיעת החלב תאסור את הבשר, כתב וז”ל, אמנם צריך לידע אם קדרה רותחת מקבלת זיעה, דשמא חום הרתיחה שבה מעכבתה מלקבל הזיעה. [היינו שהרא”ש מסופק שמא כשהקדירה העליונה רותחת, רתיחתה גורמת ההיפך הגמור מידיעתנו הרגילה, שרתיחה גורמת בישול ואיסור, שמא גורמת היתר, שמונעת את האדים מלאסור. וברור שדבריו אלו נאמרו דוקא בזיעה שבה מדובר בתשובתו, וזאת כיון שכל איסורם הוא חידוש, וכמו שטרח לפנ”כ להוכיח ממשניות בטהרות שדין הזיעה כדין מהות הדבר, ועל חידוש זה מחלק ברתיחת הקדירה שאז לא תבלע, וכנראה סברתו שאז הקדירה שורפת את האדים, או דוחה אותם שלא לבא אל הקדירה אלא להתרחק מהקדירה, כיון שהאדים אין בהם ממש והם נעים ונדים לכל רוח קלה.] והכא יש לחוש שהאלפס שתחתיה מבטלת ומונעת רתיחת העליונה. עכ”ל הרא”ש. [דהיינו מסיים, שאף אם דברי הראשונים נכונים, שקדירה רותחת ומונעת בליעת אדים, כאן בנידונו יש לאסור, מפני שהאלפס שבו חלב המונח בתחתית הכירה, תופס את עיקר חום הכירה, ועל כן הקדירה העליונה שבה הבשר, לא כ”כ מתחממת עד שרותחת, וממילא שפיר בולעת את זיעת החלב, כנלע”ד ביאורו.] והם דייקו מתוך אלו דברי הרא”ש, מתוך שבקדירה רותחת מסופק הרא”ש, הרי לנו שמה שאסר לעיל היא בקדירה קרה.

ואחר המחילה זה אינו, כי דבריו לעיל שהחלב אוסר הם בקדירה קרה שנרתחה מחמת האדים [כמו שפירשו התרומת הדשן וכמו שהביא הב”י את תרומת הדשן על הרא”ש הנ”ל. וכמו שגם עולה מפירושנו הנ”ל בסוגריים מרובעות, בהבנת סברתו, למה רתיחת הקדירה תמנע בליעת אדים.] ודברי הרא”ש הנ”ל בסיפא מיירי בקדירה הרותחת מעיקרא. שהרי תרומת הדשן דבריו המה על דברי הרא”ש הנ”ל ושם כתוב במפורש כאמור כמו שציטטנוהו לעיל. [ושמא בהוראה ברורה כאן סטו מדרכם ולא דייקו כל כך,  ועוד ראה בסמוך בדעתם בזה.] עוד ציינו שעמד על כך היד יהודה (סי’ צב בארוך ס”ק נה).

ולצורך העניין נצטט את תרומת הדשן בשלימות, הנה תרומת הדשן הוא בפסקים וכתבים (סימן קג) וז”ל, מחבת של חלב תחת הקדירה של בשר שכתב הרא”ש הזיעה עולה ואוסר, כמה שיעור הרחקה? וכן מה שכתב המרדכי פ’ גיד הנשה שאסור לשפוך שומן כשר לנר הדולק ויש בו שומן טריפה, אי איירי דווקא על ידי נצוק ומשום חיבור, או בכל ענין, וכמה שיעור הרחקה? ההוא דכתב הרא”ש במחבת של חלב, נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה, אפי’ אם היה הזיעה עולה אפי’ שעה אחת אפי’ שתים, אין איסור בדבר, אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה. ותדע שכן מנהג פשוט, שתולים בשר לייבש למעלה מן הכירה שמבשלין עליה חלב תדיר, אף על פי שהזיעה עולה מן התבשיל של חלב, הואיל ואין היד סולדת בבשר מחמת חום אותה זיעה, אינה אוסרת. כמו שראיתי בהגה”ה ביש איסור והיתר, שהזיעה אוסרת, ומייתי ראיה ממחבת מכשירין. ותשובה זו איננה באשירי ולא ביורה דיעה. עכ”ל.

 

אחרונים שכתבו כן

וכן ראינו שכדרכנו מבואר בלבוש (סי’ צב ס”ח) שכתב וז”ל, מחבת של חלב ויש בה חלב שנותנו בכירה תחת קדרה של בשר ולא כיסוה, הזיעה עולה ונבלע בקדירה ואוסרתה, אם אין ששים בקדירה כנגד כל החלב. במה דברים אמורים כשהקדירה קרובה כל כך למחבת, עד שהיד סולדת בזיעה היוצא ממנו ומחממת את הקדירה, אבל אם הקדירה רחוקה מן המחבת עד שאין היד סולדת בו מחמת הזיעה וכו’. עכ”ל. הנה להדיא שדוקא אם היד סולדת בקדירה מחמת הזיעה אוסר, הא לאו הכי משרא שרי. וכ”כ בספר ערוך השלחן (סימן צב סעיף נד) גבי דיננו וז”ל, במה דברים אמורים שהקדירה קרובה כל כך למחבת עד שהיד סולדת בזיעה היוצא ממנו ומחממת את הקדירה וכו’. עכ”ל.

ד. שוב ראיתי שבביאור הלכה (ד”ה והכל שרי) עמדו על התרומת הדשן וכתבו להוכיח מסיום דבריו שהוא לא ראה את הרא”ש במקורו, כאשר סיים שלא מצא את תשובת הרא”ש [והרי ראינו לעיל שתשובה זו היא לו בשו”ת.] ומעתה שמא נטען לפי”ז להיפך, שלכן בעל תרומת הדשן, לא הבין את הרא”ש כדבעי, והעמיד שהקדירה נרתחת מחמת האדים העולים. ולדרך זו נוסיף ונאמר שלכן שינה הרמ”א מלשון תרומת הדשן, וכתב שהיס”ב באדים, ולא כתב שהיס”ב בקדירה מחמת האדים.

ובדומה דרכו בהוראה ברורה וכתבו בשער הציון (ס”ק רטו) שאף שבלשון תה”ד מבואר שהקדירה התחממה מחמת האדים, הרמ”א שינה בכוונה מכוונת, והיינו שלומד שהתה”ד לא דק בלשונו. ושכן נראה להם עיקר מסברא, שמדוע לא יאסרו האדים כשהיס”ב מדין תתאה גבר, וגם הביאו ראיות לכך.

ודבריהם קשים, הרי אם הרמ”א היה לומד כדרכם בהבנת תרומת הדשן, היה לו לפרש כן, מה גם שאי אפשר ללמוד בתרומת הדשן אחרת, היות וטרח וכתב כן שלש פעמים, וכאשר הדגשנו לעיל. והיות והתרומת הדשן הנ”ל שהב”י והדרכ”מ ציטטוהו המה מקורו של הרמ”א, על כן בהצטרף כל האמור יש לומר להיפך, שהרמ”א בהגה שו”ע לא דק בלשונו, ולא שהתה”ד לא דק. וגם כבר ביארנו לעיל שאין ראיה ברא”ש דמיירי בקדירה קרה, וממילא עלינו לתפוס כתרומת הדשן להלכה, היות וא”א להכריח שהרא”ש חולק על תרומת הדשן, בפרט שתרומת הדשן כ”כ בדעת הרא”ש, וגם מצד אחר, היות והב”י והדרכ”מ העתיקו את תרומת הדשן, ולא חילקו, הרי שכן דעתם דעת עליון, דדוקא כשהרתיחו האדים את העליון, ועל כן פשוט שכן עיקר להלכה.

והנה בשער הציון הנ”ל הוכיח מלהלן בסמוך בשו”ע סעיף ט שטיפה חמה שנפלה על קדירה צוננת אוסרתה, וכן מדין כף חולבת קרה שנכנסה לקדירה חמה שבולעת הכף, ועוד ראיות כיוצ”ב שבכולם הדבר הקר נאסר מהחם מוכח שהזיעה החמה נבלעת בקדירה הקרה. ואחר המחילה אין אלו ראיות, ומה באו להשמיע בהם את דין תתאה גבר, ואין דין זה צריך להשמיע, אחר שכל הדיון כאן הוא באדים האם גם הם מבליעים, ואין שום דיון בממש שפשוט שמבליע, וזו כל הצד והסברא להקל כאן דבזיעה עסקינן, שאף עצם הדין שהאדים נבלעים אוסרים ואסורים הוא חידוש, לא כן במקום שיש צדדים להקל. ולכן יצאו דינים מחודשים והפוכים מהרגיל כאן בדין זיעה, כמו ספקו של הרא”ש בשו”ת הנ”ל בסופו, שאם הקדירה העליונה רותחת היא לא בולעת מן האדים שתחתיה. וכן סברות הפוסקים שבמקום פתוח לא יבלעו האדים בקדירה וכדלהלן, וכן הוא אף כאן, שכתב תרומת הדשן לאסור רק אם הרתיחו האדים את הקדירה שלמעלה, ולא כשאין חום, כיון דאדים נחתי דרגה, ועל כן אין בראיותיהם מבליעת דבר קר מחם בממשות הבשר ראיות לדין זיעה, וכן ראה עוד דין אחר המיוחד בזיעה בסמוך.

 

סתמות הפוסקים שאוסרים

אולם לא נכחד, שסתמות הפוסקים שלא ביארו כדרכנו את הרמ”א שלא דק, הרי זה מבואר שלמדו את הרמ”א כפשוטו, דסגי שהיס”ב באדים. וכן האחרונים שהעתיקו להלכה את לשון הרמ”א כפשוטה, מורה כן, כגון החכמת אדם (איסור והיתר כלל מה סעיף י), שו”ת משאת בנימין (סי’ יט) ובשו”ת מלמד להועיל (ח”א או”ח סי’ עה). וכן היא סתמות הפוסקים שיובאו בסמוך (אות ה) גבי ספק אם היס”ב באדים. וכן במבואר להדיא דילפי בשו”ת חלקת יעקב (חאו”ח סי’ רד אות ב) ובשו”ת אג”מ (חיו”ד ח”א סי’ מ ד”ה והטעם הב’) מדאסרו בין אם העליון חם או לא, רק שהיס”ב בזיעה. ברם שניהם לא עמדו על מדוכה זו, רק כ”כ מסברא דנפשם, ולא ראו שמפורש אחרת בתרומת הדשן.

וכה”ג ראה בש”ך להלן (סי’ צג ס”ק ה) לגבי המניח כיסוי חלבי קר על קדירה בשרית רותחת, שאם התחיל להזיע תחת הכיסוי אסור, דתתאה גבר, כתב הש”ך, ונראה שצריך שתהא היס”ב בזיעה, וכדלעיל סי’ צב ס”ח. עכ”ל. וכ”כ הכנה”ג (הגב”י סי’ צב אות פב) על הדין הנ”ל וז”ל, כלומר שתהא היד סולדת בזיעה, כדפירש ש”ך. עכ”ל. הנה גם שדעתו דסגי בהיס”ב בזיעה. וכ”כ החכמת אדם (איסור והיתר כלל מו סעיף ד) וכ”כ הפר”ח (סי’ צג ס”ק ח) וכ”כ הפמ”ג (שפ”ד סי’ צג ס”ק ד) וכ”כ כף החיים (סי’ צג ס”ק כח) כאמור, והוסיף עוד שכ”כ לחם הפנים (אות י) בית לחם יהודה (אות ז) חוות דעת (אות ה) בית יצחק (ח”ב אות ה) והזבחי צדק (אות יח). ע”כ. ועוד כתב הפמ”ג באורח חיים (סי’ תנא א”א ס”ק מד) על דרך “אפשר” גבי היד סולדת בזיעה, דמיירי שהקדרה למעלה קרה. ע”כ.

ברם על אף האמור שסתמות כמעט כל האחרונים שלא כדברינו, היות ואף אחד מכל הני אשלי רברבי לא העירו, ולא עמדו על כך שמפורש במקור הדין דדוקא כשהזיעה הרתיחה את הקדירה [חוץ מהפמ”ג דמספקא ליה מילתא דכ”כ בלשון “אפשר”, וחוץ מההוראה ברורה, שהשבנוהו], הרי זה מורה דלא נחתי להכי, וגם מצאנו שכתבו כדרכנו הלבוש והערוך השלחן, על כן כן עיקר, בפרט עם כל הצירופים שיבואו להלן ברצות השם.

 

ספק אם היס”ב באדים

ה. אף אי נימא דסגי שהיס”ב באדים בכדי לאסור, אף שהקדירה קרה, מ”מ כל שהוא ספק אם היס”ב הוי ספק נוסף להקל. וגם למעשה התיר בכה”ג בשו”ת הב”ח החדשות (סי’ כד) בצירוף שהמקום פתוח, כמו קדירות שבימנו המונחות על הגז שהוא פתוח, בשונה מכירה שבזמן חז”ל שהיתה סגורה, והובא בהגהות רע”א (ס”ק לג). וכ”כ כף החיים (ס”ק צט) וש”כ גם הערך השלחן (אות יד) והזבחי צדק (אות עו) וכ”כ בשו”ת מלמד להועיל (ח”א או”ח סי’ עה) ושכ”כ הדרכ”ת (במקום) ובשם יד דוד, שבספק אם היס”ב שרי בדיעבד.

אומנם בביאור הלכה (ד”ה אם אין היד סולדת) תמהו על הב”ח, איך אפשר לתלות שהאדים התפשטו לצדדים, כשרואים בעינים שהם עולים לבשר. וחוט השני העובר בדבריהם שלא הבחינו בחילוק המהותי שבין התפשטות אדים, לממשות, וזו כוונת הב”ח. [אולם אין להקשות עליהם מדוע כתבו נכון להחמיר בזה, ואילו לעיל (ס”ק פט) הם אסרו את התבלינים אפילו כשאין היס”ב באדים. כיון ששם מהני הדחה מן הדין, והיות ובתבלינים א”א להדיח לכן אסרו, ואילו כאן מדברים לאסור שלא תועיל הדחה, ואה”נ הדחה הם מחייבים מ”מ.]

זיעה אסורה מדרבנן

עוד יש לצרף את סיעת הסוברים שזיעה איסורה מדרבנן, כן כתבו לצרף זאת בהוראה ברורה (שער הציון סס”ק רטז) ושהם הביאו את השיטות בהרחבה בביאור ההלכה הארוך שבסוף הספר, וכאן בביאור הלכה (ד”ה אם אין פתחו) כתבו שהם נקטו להלכה שהיא דאורייתא, וחזי לצירופי.

 

האדים בורחים לצדדים ולא נבלעים בתבלין אף שהם נוגעים בו למראה העין

ו. בנוסף יש לצרף שישנה מח’ האם דין השו”ע דידן שהאדים נבלעים, מיירי דווקא במקום סגור, ככירות של חז”ל, שאין מקום לאדים לברוח, רק לעלות אל הבשר שלמעלה, היות ובזה דיבר הרא”ש בתשובה שם, והוא מקור הדין, שדיבר בכירה שבתחתיה אלפס חלב, ובראשה סיר בשר, וכן הוא גם בטור ובלשון השו”ע, שדיברו ב”כירה”, ויש לומר שדוקא משום כך אסרו. אך במקום פתוח, היות והאדים מתפזרים לכל מקום, אינם נבלעים בעליון. והסברא, היות והאדים אין בהם ממש, והוי חידוש שהם נבלעים ושאוסרים, אין לך בו אלא חידושו שדובר במקום סגור. ונמצא לסוברים כן בנידו”ד בימנו, שהגז או הכירים החשמליים הם מקום פתוח, ולא מקום סגור כבזמן חז”ל, לא יבלעו האדים לתוך התבלין. וראה בזה בהוראה ברורה (ס”ק פז) שכ”כ בשו”ת ב”ח החדשות. ואף שלמעשה חשש לתרומת הדשן בפסקים וכתבים (סי’ קג הנ”ל) שהוא מקור הרמ”א כאן, שאסרו אף בזה, שהרי הם דיברו גבי בשר שתלוי באויר שאם היס”ב שם נאסר אע”פ שהאדים במקום פתוח. מ”מ חזי לצירופי דעתו. בפרט שלמעשה הוא התיר כל שהוא ספק אם היס”ב וזה ממש נידו”ד, וגם נתבאר לעיל, שמה שהתרומת הדשן אסר, הוא רק באופן שהאדים הרתיחו את הקדירה העליונה, לא כן בנידו”ד שהתבלינים לא נרתחים מחמת האדים.

 

אדים האוסרים הם רק אדים מאיסור לח כחלב ולא תבשיל בשר

ז. עוד יש לצרף, את הסוברים, שכל הדין שאדים אוסרים, נאמר דווקא באדים מבשר או בחלב שבמהותם הם נוזליים, כמו חלב או שומן של בשר [אם יש כזה שהוא נוזלי במהותו], אך בכל תבשיל של בשר, או תבשיל חלב אף שיש בהם בשר וחלב ממש, ומעלים זיעה, זיעה זו אינה אסורה. ויתרה מכך כתבו, שאפילו שומן קרוש שבבישול נהפך לנוזל, הזיעה שלו אינה אוסרת, שרק זיעה של איסור שהוא לח אוסרת, ראה בזה בפת”ש (סס”ק י) שכן דייק הפמ”ג מהרמב”ם, ואומנם כ”כ על דרך “אפשר”, אך כ”כ לגבי שומן שנהפך לנוזל, אך בבשר ממש שבבישול פולט אדים ס”ל להתיר. וכן עיקר להלכה, ראה בהוראה ברורה (ס”ק פו). ונמצא דבנידו”ד שהאדים נבלעים בתבלין מסיר בשרי, שהאדים הם מהמים שבסיר, דהיינו הבשר פולט טעם למים, והם מעלים אדים, וא”כ זיעה זו אינה אוסרת בחלב [דלא גרע מהאדים שעולים מהבשר עצמו, שהם אדי בשר ממש, ואין עליהם דין זיעה. גם ק”ו משומן עצמו שהפך לנוזל שאינו בשר.] וכן הדין בסיר חלבי שבישלו בו איטריות מוקרמות עם גבינה מותכת או גבינה צהובה וכדומה, שהאדים אינם אוסרים. [אך היתר זה לא יכון בסיר שמבשלים בו חלב ובוזק עליהם תבלינים (אולם הוא דבר שאינו מצוי כלל ששמים תבלינים על חלב המבשל לבדו).]

 

פתחי המילחיה סתומים בתבלינים וגם בטל בשישים

בנוסף יש לצרף ספק נוסף, שגם אילו היה נבלע בתבלין טעם בשר, מ”מ תבלין זה שעמד בפתחי נקבי המלחיה נופל לסיר, ולא נשאר במילחיה. והתבלין הנשאר בפנים, לא נבלע בו טעם בשר, כיון שהתבלין שנפל, חסם את נקבי המילחיה. [והתבלין הנופל לא יאסור את התבלין שמעליו מדין נוגע בתבלין הפנימי, ויאסרו בבליעה, כי כל גרגיר של תבלין הוא כגוש בפני עצמו, בלא רוטב, שאין הטעם שנבלע בראשון עובר לשני.] גם את”ל דיש איזה גרגירים שנשארו במילחיה ונגעו בהם אדים שבלעו טעם ולא נפלו לקדירה, מ”מ הם בטלים בשישים, ועוד דעסקינן בהיתרא בלע.

 

לתבל מאכל חלבי, האם חשיב לכתחילה או בדיעבד

ח. איברא דבבביאור הלכה (סוף ד”ה עוד כתבנו בפנים) דחו את האפשרות לעשות ס”ס, שמא לא נכנסה הזיעה בנקבי הכלי כלל, ואת”ל שנכנסה, שמא התבטלה בתבלין. מטעם “שאין לסמוך על זה לכתחילה”. ולא ביארו למה, ולא מסתבר שכוונתם לדעת הש”ך בסוף כללי ס”ס דכיון שכללי ס”ס רבים לא עבדינן ס”ס, וא”כ כבר דחוהו הפוסקים. וכנראה כוונתם שלהשתמש בתבלין לחלבי חשיב לכתחילה, ואין לעשות ס”ס לכתחילה, וא”כ ה”ה לגבי שאר הספיקות הנ”ל להתיר להשתמש לחלב, יטענו שאין לעשות ס”ס.

ברם זה אינו, כי גם כאן הוא בדיעבד, דעסקינן כשכבר בלע התבלין טעם בשר, שהרי לא התכוון בעת שתיבל את הקדירה הבשרית, שהתבלין יקבל טעם בשר [ומה איכפת לו מכך, גם מקלקל את התבלין שנותן בו לחות, והוא מעדיף שישאר התבלין יבש, וישמור עת טריותו.] וממילא עתה כשאני דן האם מותר לי להשתמש בתבלין זה לחלב, הוא כבר בדיעבד, וא”כ הוי דיעבד ולא לכתחילה.

והנה בספר הוראה ברורה (סי’ צב ס”ק פט) אסרו בזה האיסר להשתמש באותם תבלינים גם לבשר וגם לחלב מהחשש האמור, וכתבו שאפילו אם אין היס”ב בזיעה, בכל אופן אוסרת, ושביארו שיחתם בביאור הלכה (שם ד”ה עוד כתבנו בפנים), ודננו בכל דבריהם לאורך המאמר. אך סיימו בדבר טוב, שבדיעבד גם הם מודים שמותר, בצירוף הספיקות. ומשמע מדבריהם שכן הקל בצירוף ספיקות בספר אור ההלכה (סי’ צב הלכה בהירה ד”ה ולא חישינין) ואת”י.

 

העומד במקומו הוא הגובר

עוד עלה במחשבה לצרף לספק מה שהביאו בספר הוראה ברורה (שעה”צ ס”ק רו) שלפי הרשב”א (שהביאוהו לעיל סי’ צא ס”ק נא) שכל העומד במקומו הוא הגובר ולא התתאה [א”כ אף שהזיעה היס”ב, לא תאסור את הבשר או לקדירה או לתבלין הקרים, לרשב”א דבכה”ג הם מחשיב את העליון תתאה, ולא תבלע הזיעה בקדירה או לתבלין]. אולם הם כתבו דאפי”ה כאן הזיעה העולה לקדירה נחשבת תתאה, שכתב הפר”ח בדעת הרשב”א, שגם הוא מודה במקום שבא מתחת לקדירה דהוי תתאה. אולם בביאור הלכה (ד”ה אלא) הביאו חולקים על הפר”ח, ועל כן יש לצרף את פשטות דעת הרשב”א. שוב בינותי דאי משום הא לא איריא, היות וכאן בנידו”ד בתבלינים אין התבלינים עומדים במקומם, אלא מנערים אותם בכדי שיפלו לקדירה, נמצא א”כ דאמנם הזיעה נעה ונדה, אך גם התבלין נע, וא”כ אין קשר כאן לדין הרשב”א.

 

תבלין שבוזק אותו ע”י כפית ואת היתרה משיב לקופסא

לאור האמור, שפיר דמי להקל אף אם לוקח תבלינים בכף או בכפית מתוך קופסת התבלינים, ומהכף בוזק לתוך הקדירה, ואת היתרה מחזיר לקופסת התבלינים. שכן כל הטעמים הנזכרים לעיל להקל נמצאים אף בנידו”ד. ואף הספק (דלעיל אות ז) שמא התבלין שנגע באדים נפל לקדירה והנשאר בקופסא לא קיבל טעם, קיים אף בכף, כיון שאינו הופך את הכפית כדי לתבל, אלא מחזיק אותה מוטה ומנענע שחלק מהתבלין יפול וחלקו ישאר בכפית, ונמצא קיים אף הספק הנזכר, ומצד הכפית עצמה היא לא תעביר טעם לתבלין שבתוכה, כיון שאין רוטב בינה לבין התבלין (רק בצידה החיצון הנוגע בקדירה יש רטיבות של האדים). ואף אם בדין כף נסיר ספק זה, די בכל הטעמים דלעיל להקל אף בפתגמא דנא.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש