שאלה:
במקום עבודתי אני מוצא ממולי חניה הנמצאת מתחת לבניין מגורים, החניה תמיד ריקה.
האם מותר לי להשתמש בחניה בשעות העבודה, מצד זה נהנה וזה לא חסר.
תודה רבה
תשובה:
אני מבין משאלתך שמדובר בחניה פרטית של דייר בבניין המגורים שממול מקום עבודתך, אם כך הוא הדבר, אין היתר לחנות בחניה זו, ללא קבלת רשות.
זה נהנה וזה אינו חסר, עוסק בפטור מחיוב תשלומים כאשר נהנה האדם מחברו בלא שחסרו, אולם איננו מתיר את השימוש בקרקע שאינה שלך, הואיל ודרך האדם להקפיד שלא יכנסו אנשים לדירתו ולא יחנו זרים בחנייתו הפרטית, וזו זכותו.
אולם ככל שהדבר נראה שהחניה הריקה היא של דייר שלא גר בבניין, או של דייר שאין ברשותו רכב וכדו’. באופן שככל הנראה לעין אין הפרעה כלל לבעל החניה שמשתמשים בחנייתו, יש להתיר את השימוש בחניה זו כל זמן שלא נאמר לך אחרת, כי במצב שכזה אין אנו רואים את המקרה כמצב בו דרך הבעלים להקפיד על כך.
מקורות וציונים:
מי שהחנה את רכבו בחניה פרטית האם צריך לשלם על כך לבעל החניה
בגמרא ב”ק דף כ”א. איתא, שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא, הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא, אדהכי נח נפשיה דרב הונא א”ל רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה, הכי קאמר נמצא הבית של שמעון מעלה לו שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא.
אתמר נמי א”ר חייא בר אבין אמר רב ואמרי לה אמר ר’ חייא בר אבין אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר מעלה שכר לבעלים בעלים מאי עבידתייהו הכי קאמר נמצאו לו בעלים מעלין להן שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, ע”כ.
כך גם פסק השו”ע להלכה חו”מ סימן שס”ג סעיף ו’,
“הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר”.
מדברי הגמרא והשולחן ערוך מבואר, כי מי שהחנה את רכבו בחנייה פרטית, ככל שהחניה לא עומדת להשכרה, ולא מחה בו בעל החניה קודם שהחנה את רכבו בחנייה, אין צריך לשלם עבור החניה.
חשוב לציין שלמרות שבנוגע לבתים, קיימ”ל כי כיום כל הבתים מוגדרים דרך להשכיר, כפי שכתב הרמ”א בהגהתו לשו”ע חו”מ סימן שס”ג סעיף ו’ דסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם. מסתבר שאין הדברים אמורים אלא בנוגע לבתים, אולם לא ניתן לומר דבר זה לגבי חניות פרטיות, כאשר בעל החניה לא מחזיק רכב או לא מתגורר בדירה וכדו’.
האם בעל חניה פרטית רשאי למנוע אחרים לחנות בחנייתו כאשר איננו משתמש בה
השאלה הניצבת לפנינו היא, האם זכותו של בעל החנייה למנוע מאחרים לחנות בחנייתו גם כאשר איננו משתמש בחנייה זו, שמא מדין ‘כופין על מידת סדום’ ניתן לכפות את בעל החניה לאפשר לאחרים להשתמש בחנייתו ככל שאין בעל החניה משתמש בה כלל, כגון שאין לו רכב וכדו’.
ראשית חשוב לציין כי נחלקו הראשונים האם אמרינן כופין על מידת סדום, גם על מנת לכפות את האדם לאפשר שימוש ברכושו הפרטי, או שלא נאמר כופין על מידת סדום, רק כאשר משתמש הנהנה ברכושו שלו, אלא שנהנה גם מרכוש זולתו שאינו חסר בכך.
דעת הרמב”ם והרשב”ם דאמרינן כופין על מידת סדום גם על מנת שיאפשר המהנה שימוש ברכושו הפרטי, אולם דעת הטור התוס’ והרא”ש דלא אמרינן כופין על מידת סדום על מנת לכפות את האדם לאפשר לחברו להשתמש ברכושו, אלא כופין אותו רק לאפשר לזולתו להנות ממנו בשימוש כאשר השימוש נעשה בשטחו של הנהנה.
לעניין הלכה במחלוקת הראשונים הנז’, מצינו לדברי הרמ”א בעניין תקיעת זיז קטן פחות מטפח בכותל חבירו, דהביא בהגהתו לשו”ע סימן קנ”ג סו”ס ד’ לדברי הטור דס”ל דבעל הכותל יכול למחות בו, משום דלא אמרינן כופין על מידת סדום לחייב את בעל הכותל לאפשר לחבירו לנעוץ זיזין בכותלו. [ויעויין שם במחלוקת הסמ”ע והש”ך בביאור דברי הרמ”א, אמנם בפשטות נראה דנקיט הרמ”א כדברי הטור וכביאורו דהש”ך].
אולם דעת השו”ע מבואר בהדיא שהיא כדעת הרמב”ם רש”י והרשב”ם ודעימייהו דס”ל דאף על כה”ג אמרינן דכופין על מידת סדום. דכן כתב בשו”ע סימן קנ”ג סעיף י”ג לעניין העמדת סולם קטן בחצר חבירו דאין בעל החצר יכול למונעו מכך.
כך גם מתבאר מדברי השו”ע במחלוקת הראשונים גבי האחין או השותפין שרצה אחד מהם ליקח בחלקו את הקרקע הסמוכה לו. דפסק השו”ע כדעת רש”י והרמב”ם דכל כה”ג כופין על מידת סדום שיתנו לו האחים את החלק הסמוך לקרקעו, ואילו הרמ”א הביא לדעת התוס’ והרא”ש דפליגו. [יעויי”ש עוד דהביא הרמ”א גם לדעת המרדכי, ויבואר עוד להלן בביאור הכרעת הרמ”א להלכה].
אולם קושטא דמילתא הוא, כי בנידון השאלה לכו”ע לא ניתן לכפות את בעל החניה לאפשר לאחרים להחנות את רכבם בחנייתו, מטעם מה שכתבו המרדכי והנמוק”י, וכפי שהביא הרמ”א בהגהתו לשו”ע להלכה חו”מ סימן שס”ג סעיף ו’ בזה”ל:
“אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אף על פי דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם”.
