שאלה: היכא שאין לו בבית שני חלות שלימות לקיים בהם “לחם משנה”, אי שרי לצרף פת הבאה בכיסנין שלימה כגון פס עוגה או לחמניות מתוקות שברכתן בורא מיני מזונות?
תשובה: ראשית יש לחקור בכל פת הבאה בכיסנין שברכתה במ”מ האם שם “פת” שעליו נשאר ואינו יורד מחשיבות שם פת שעליו וככל פת אחר שברכתו המוציא, אלא שנתחדש בו שכיון שאין הרגילות לקבוע עליו סעודה יורד בברכתו לברכת במ”מ, אולם בעצם שם פת שבו לא נשתנה, ולפי”ז לכאו’ מהני לצרפו בתור לחם משנה דמ”מ שם לחם עליו, או שמא מה שאין קובעים עליו סעודה כיון שעשוי לקינוח ולמיני מתיקה מפקיע ממנו שם פת שעליו וכפנים חדשות הואיל ונשתנה במהותו וקיבל שם חדש שהוא פת הבאה בכיסנין, ולפי”ז לכאו’ לא יועיל לצרפו בתור פת ללחם משנה הואיל ועיקר התקנה היתה על לחם זכר למן.
והנה ממה שמבואר דאם קובע סעודה על פהב”כ ברכתו שוב המוציא, מוכח לכאו’ כצד א’ דלא הופקע ממנו שם פת אלא דיורד בחשיבותו כיון דאינו קובע עליו סעודה, וממילא היכא שקובע עליו סעודה שוב לא גרע דינו מכל סוג פת אחר. מה גם ששמו “פת” הבאה בכיסנין מוכיח עליה דלא הופקע מיניה שם פת.
וכן מוכח מדברי מרן הב”י (סימן קס”ח סעיף ז’ ד”ה והרמב”ם כתב וכו’) שכתב להוכיח מחלה הנילושה במי פירות החייבת בחלה ואפילו שאינו מברך עליה המוציא כי אם במ”מ, על כרחך לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מלתא אלא שלא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת וכו’, עכ”ד. וכן ראיתי שהוכיח הקהילות יעקב – ברכות (סימן כה) מדברי הב”י הנ”ל שאף שלענין המוציא פקע דינו כיון שאינו עשוי לקביעות סעודה מ”מ שם לחם לא פקע מיניה. וכן הוכיח המנחת חינוך (מצוה י’) בראיות ברורות דפת הבאה בכיסנין אע”ג דאין מברכין עליה המוציא מ”מ לא פקע מינה שם לחם מן התורה וכיון שברכות מדרבנן הם אמרו והם אמרו היינו דהיכא שלא קבע אינו מברך המוציא אע”ג דהוי לחם, ויוצא בה י”ח בפסח כדאי’ בגמרא, ושכן מוכח מהרמב”ם. ועי’ שיישב בזה תמיהת המג”א (סימן קס”ח ס”ק טז). גם הפרי מגדים כתב לתמוה ע”ד המג”א מגמרא מפורשת בברכות (לח) דטרקונין ברכתו במ”מ ואפ”ה יוצא בו י”ח מצה. וכ”כ להקשות בספר אבן העוזר (שם). מוכח מכל הלין דפת הבאה בכיסנין הוי לחם גמור ורק לענין ברכה אין דינו כלחם. וכן צידד בספר קה”י (שם). ולפי”ז לכאורה רשאי ליקח ללחם משנה פת הבאה בכיסנין דמ”מ שם לחם עליה.
אולם יש מקום לומר דאף לצד ב’ היינו דבפהב”כ פנים חדשות באו לכאן והופקע מיניה שם פת, וכפי שמוכח קצת מהמג”א (סימן קס”ח ס”ק טז), מ”מ כיון דאם היה קובע סעודתו על עוגה היינו שהיה אוכל שיעור קביעות סעודה, היה צריך ליקח ללחם משנה שני עוגות שלימות וכנז’ באחרונים, משום כך כיון שהדבר תלוי ברצונו ובדעתו בקביעת הסעודה אף שעתה אינו ממש כפת שמא מועיל להשלימו ולצרפו ללחם משנה אף כשאינו קובע עליו סעודתו.
אלא שראיתי בט”ז (סימן קס”ח ס”ק ז’) שכתב, ופשוט שאם יש בה הרבה דבש ומיעוט מים כו”ע מודים דהוי כיסנין, וכן אם נילוש בחלב ומיעוט מים ולא אותן שעושין עם מעט חמאה או שומן אע”פ שהטעם נרגש שזה פת גמור, וע”כ יפה עושים שאופין בשבת שמל”ץ קוכ”ן ללחם משנה כי אין שם רק מועט שומן. עכ”ל. ש”מ שאין להניח פת הבאה בכיסנין ללחם משנה, ומה שמניחין אותן לחמים הנקראים “שמל”ץ קוכ”ן” הוא מכיון שברכתן המוציא הואיל ואין בהם רוב דבש או חלב. (וכשיטת הרמ”א). וכן מבואר במשנה ברורה (שם ס”ק לד) בשם הדרכי משה, וז”ל: וכן נוהגין שאופין ללחם משנה פת עם מעט שמן ותבלין. ע”כ. הרי דווקא משום דמועט הוא התבלין בעיסה מצטרף ללחם משנה הואיל ואינו מקבל שם פת הבאה בכיסנין אא”כ הוא הרבה וכש”כ שם הרמ”א. וכן מבואר להדיא בב”ח (סימן קס”ח סעיף ז’), גבי שמאל”ץ קוכי”ן, דכיון דיש צד שהן פהב”כ ע”כ אין לכתחילה ללוקחם ללחם משנה. וכן ראיתי מובא בשערי תשובה (סימן רע”ד ס”ק ב’ וג’) דאין להניח פת הבאה בכיסנין ללחם משנה היכא שאינו קובע עליו סעודה. וכן יוצא מבואר לפי מה שכתב הרע”א בהגהו’ על השו”ע (סימן קסח סעיף ז’ ס”ק טז במג”א).
ונראה דהאחרונים הנ”ל למדו דהטעם שלא מהני לצרף פת הבאה בכיסנין ללח”מ הוא משום דבעינן דומיא דלחם משנה והתם הרי קבעו ע”ז הלחם שירד סעודתם, דהא לא היה להם עוד מה לאכול, וא”כ אף אם נימא דפהב”כ נקרא לחם, מ”מ בעינן דומיא דהתם דהא זכר למן הוא ובזה אינו מקיים זכר למן, דזה אינו עשוי לקביעות סעודה וגם במציאות עתה אינו קובע ע”ז סעודה.
ומה שכתב בזה בספר פסקי תשובות (סימן רע”ד אות ג’) שיוצא י”ח פת הבאה בכיסנין בלחם משנה ושכן מבואר במשנה ברורה, לא”ה לא עיין ודיקדק בדברי המשנ”ב והאחרונים הנז”ל, ופשוט.
ב) אולם בלחמניות מתוקות וכד’, אף שברכתן במ”מ ובפרט לדעת מרן השו”ע שס”ל דאין צריך שיהיה רוב העיסה עשויה ממיני מתיקה וכדעת הרמ”א, מ”מ כיון שהדרך לקבוע סעודתו בכל מקום על פת, ואינו אוכלו לשם תענוג וקינוח סעודה וכפי שרואות עינינו, שמא אין דינו כפת הבאה בכיסנין אלא כפת גמור, וכמ”ש הביאור הלכה (סימן קס”ח ד”ה שכמעט הדבש) דלחם גמור הוא כיון שעשוי לקביעות סעודה. ולפי”ז רשאי יהיה לקחתו ולצרפו ללחם משנה, ואף שאינו קובע עליו סעודתו, ולא גרע ממה שכתב השערי תשובה (סי’ רע”ד ס”ק ב וג’) דאם קובע סעודתו על פת הבאה בכיסנין דמועיל ללחם משנה, א”כ כ”ש בנידו”ד דלחם גמור הוא הואיל ועשוי לקביעות סעודה ודרך העולם לקבוע עליו סעודה, לכך אף אם הוא לא יקבע סעודתו בטלה דעתו וכמבואר בב”י ובמשנ”ב (סי’ קס”ח סעי’ ז’). וכיוצ”ב יישב הגרש”ז אויערבאך בספרו שש”כ (פרק נד הערה קכא) ובספר שולחן שלמה (סימן רע”ד) דברי המשנ”ב (סי’ תרל”ט ס”ג) בחילוק שבין פהב”כ לבין טרוקינין. ודו”ק. וע”ע בשערי תשובה (סי’ תרל”ט ס”ק ח’) מה שנסתפק ונשאר בצ”ע.
ולפי האמור נראה דאף מצה רשאי לצרף ללחם משנה כשאין לו לחם אחר, ואף שבני ספרד מברכין עליו כל השנה במ”מ מכח מנהג וכש”כ החיד”א (במחז”ב סימ’ קנ”ח ס”ק ה’), מ”מ שמא לא הופקע שם פת מינה, ובפרט שעשוי הוא לקביעות סעודה, ומה גם שלדעת כמה וכמה פוסקים ברכתו המוציא אף בשאר ימות השנה וכש”כ הרב בית דוד (חאו”ח סימן ע’), ועוד.
