שאלה:
לוויתי משכן בקבוק מיץ ענבים לקידוש, לפני שפתחתי את הבקבוק גיליתי בפנים גוף זר. לאחר השבת התלוננתי למפעל שייצר את הבקבוק, וקיבלתי שובר קניה על סך מאתים שקלים כפיצוי. האם אני רשאי ליטול את הפיצוי לעצמי, או שמגיע הוא לשכני.
כמו כן, מעניין אותי לדעת האם אני חייב מן הדין להחזיר לו בקבוק מיץ ענבים, כי בסוף לא השתמשתי בבקבוק שלוויתי ממנו.
תשובה:
ככל שהשכן שהלווה לך את הבקבוק, לא היה מבקש להשאיר את הבקבוק אצלו, אילו היה יודע מנוכחות הגוף הזר בבקבוק, ואין הלוואתו בטעות. הנך רשאי ליטול את הפיצוי לעצמך.
אמנם עליך להחזיר בקבוק מיץ ענבים לשכן, למרות שלא השתמשת בו לשתיה. מאחר ומבחינתך אין ההלוואה בטעות, ומעוניין אתה להשאיר את בקבוק מיץ הענבים בידך על מנת לקבל את הפיצוי.
מקורות ונימוקים:
ראשית יש להבהיר כי נטילת בקבוק מיץ ענבים משכן על מנת להשתמש בו ולהחזירו בקבוק אחר לאחר זמן, אינו מוגדר כהשאלה אלא כהלוואה מאחר והנוטל משתמש ומכלה את הבקבוק ומתחייב להחזיר אחר תחתיו.
הואיל וכך כדין כל לווה ומלווה, בעת נטילת הבקבוק התחייב הלווה לשלם למלווהו בקבוק כנגדו. מעתה עלינו להתבונן בנידון דידן בו התגלה פגם בבקבוק, האם הסכמת המלווה ליתן את הבקבוק ו/או הסכמת הלווה להתחייב בקבוק אחר כנגד, הסכמה בטעות היא או לא.
שהרי מתנה בטעות איננה מתנה, כדין קניין בטעות שדינו להתבטל. כמו כן גם התחייבות בטעות איננה התחייבות, כפי שמצינו בגמרא בכתובות ט’: כי המתחייב בכתובה על דעת לישא בתולה ונמצאת שאינה בתולה אינו חייב בכתובת בתולה. כך גם פסק הש”ך להלכה חו”מ סימן מ’ ס”ק א’, שהתחייבות בטעות אינה התחייבות וקניין בטעות או הודאה בטעות אינם קניין ואינם הודאה.
לשם כך עלינו לאמוד את דעת השכן המלווה, אילו היו יודע שישנו גוף זר בבקבוק, האם היה נמנע מלהלוותו, באופן שנתינתו היא נתינה בטעות. כמו כן לעניין הלווה, עלינו לאמוד דעתו אילו היה יודע שישנו גוף זר בבקבוק האם היה נמנע מלקחתו ולהתחייב להחזיר בקבוק כנגדו.
משום כך, ככל שאופיו של המלווה הינו כזה, שלא היה דורש את הבקבוק בחזרה לו היה יודע שיש בבקבוק גוף זר, הלוואתו איננה בטעות. כמו כן לעניין הלווה, מאחר והלווה מעוניין בקבקוק שעל ידי כך ידרוש מהמפעל המייצר פיצויים, לפיכך הלוואתו והתחייבותו להחזיר בקבוק כנגד איננה בטעות.
הואיל וכך, שהלוואת הלווה איננה בטעות, הפיצוי שקיבל הלווה מאת המפעל, של הלווה הוא. שהרי הפיצוי ניתן מאת המפעל למי שמחזיק בידו את המוצר, מכח העובדה שיש בידו מוצר פגום שגרם לו לעוגמת נפש ואי יכולת שימוש במוצר וכדו’, וכפי שביארנו המוצר הינו ברשות הלווה.
יש לציין, כי אין שייך לומר בנידון דידן, את דברי ר’ יוסי במשנה בב”מ ל”ג: ‘אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו’. מאחר ואין דבריו אמורים אלא גבי פרה שהיא שאולה או מושכרת, שהיא עודנה בבעלותו של המשאיל או המשכיר, ואיננה אלא מושאלת או מושכרת למשתמש בה, לפיכך שייך לומר בה כי אין השואל או השוכר עושה סחורה בפרתו של חבירו.
משא”כ בנידון דידן בו הלווה הבעלים את בקבוק מיץ הענבים, הרי נתנו בנתינה גמורה כנגד התחייבותו של הלווה להחזיר לו אחר כנגד, שהרי משתמש הלווה בבקבוק ומכלהו, לפיכך לא שייך לומר בנידון זה אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו. הגע עצמך, וכי הלווה כסף מחברו וסחר והרוויח בכסף, אטו מי נימא בזה אין הלווה עושה סחורה בכספו של המלווה, ויהא על הלווה לשלם את רווחיו למלווה, ברור שאין הדבר כן. ושלא כמו ושכתב בספר חשוקי חמד על מסכת נדרים דף מ”ח עמוד א’, לומר במקרה כעין נידון השאלה כי אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו.
לאור האמור עולה בידינו, כי פיצויים או רווחים ככל שיהיו ללווה מבקבוק זה שלווה משכנו, באופן שאין ההלוואה בטעות, שייכים ללווה בלבד.