מקורות ונימוקים:
ידועה תשובת הגר”ש וואזנר זצ”ל שו”ת שבט הלוי ח”י סי’ ח”י בענין תחפושת של “חסיד”, דליכא קפידא מהטעם הנ”ל, ולגבי שאר התחפושות בספרי האחרונים של דורינו האריכו בענין זה, ולא ראינו צורך להרחיב את הדיבור מפני שכבר זכינו לפסק דינו של מרן הראש”ל הגרי”י שליט”א בספרו ילקוט יוסף פורים עמ’ תרפ”ו שכתב ככל החילוקים שהוזכרו לעיל, והניף ידו שנית בספרו אגרות הראשון לציון פורים ב’ עמ’ קצ”ו.
ואולם לבל יהיה בית המדרש בלא חידוש, אעלה בזה מה שעלה במחשבה מקופיא לפלפל מעט בענין התחפושות המשונות. כי לפום ריהטא היה ניתן לומר, דכיון דכל הקפידא שיהיה כעומד בפני המלך היינו משום “כבוד” המלך, א”כ היות והתחפושות נעשו לשם קיום מנהג ישראל, אין בזה גריעותא דזו גופא כבודו של מלך, ויש לדמות לכאו’ לדין רגלי הכהנים שהיו מלוכלכים בדם דעלה אמרינן בפסחים דף סה’ ע”ב ובזבחים דף לה’ ע”א “שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם”, ונהי דשם מסיקה הגמ’ דהיה אסור שיתלכלכו הבגדים (ולכן מעמידה הגמ’ דמיירי דוקא בכהנים שהיו מביאים עצים למערכה דאין זו “עבודה”, ואילו הכהנים האחרים היו עובדים ע”ג איצטבי), מ”מ משמע שם דזהו דין מדיני בגדי כהונה ולא חיסרון ב”עומד בפני המלך”, דהרי מבואר שם דאילו היה מותר שבגדיהם יהיו קצרים עד ארכובותיהם, לא היתה קפידא על כך שרגליהם יהיו מלוכלכים בדם. ולכאו’ לפני מלך בשר ודם בודאי שאין עומדים כאשר כל הרגליים עד הכרכובות מטונפים בדם, אלא בעל כרחין דכל שנעשה למצוה אינו פגם בכבוד המלך, ולא תהא תפילה חמורה מעבודה במקדש. ונהי דתחפושות אינם מצוה אלא מנהגא בעלמא (ועיין חזו”ע פורים עמ’ קצ”ט ואכמ”ל), מ”מ אכתי י”ל דהסברא בעינה עומדת דכל שנעשה לשם המלך לא חשיב כחיסרון בכבוד שמים.
ברם האמת יורה דרכו דהעיקר כדברי הראש”ל שליט”א הנ”ל. דסוף סוף איכא למימר דהיא גופא דבגד המלוכלך מהקרבנות פסול לעבודה, ש”מ דאין סברא זו נכונה לומר דכל משום מצוה אינו פוגם. ומה גם דטפי מסתברא דאין ללמוד מ”דם” ל”תחפושות”, דגבה טורא בינייהו מכמה טעמי: חדא, משום דלכלוך של דם אינו דבר המחסיר מה”כובד ראש” הנצרך בעמידה בפני המלך, משא”כ בתחפושת שגם אם ידחק עצמו להתפלל בכובד ראש מ”מ בגדיו הם “בגדי קלות ראש” ואין לבוא אל שער המלך בלבוש כזה [ומהאי טעמא לא מבעיא דאסור להתפלל עם בגדים אלו, אלא אפי’ להכנס לביהכנ”ס וביהמ”ד עם בגדים כאלו נמי אסור]. והוא מלבד דגורם הסיח הדעת לאחרים. ועל ידו השנ”י, דיש לחלק בין העדר כבוד לבין דרך בזיון, דדם עכ”פ אינו דבר שיעודו להיות זר לעיני כל רואיו, ולכן נהי דבעלמא העומד בפני המלך מתנקה מכל לכלוך מ”מ הכא דלכלוך זה נובע מציווי המלך לית לן בה, משא”כ תחפושות שכל מהותם ויעודם היינו להיות זר ושונה מן המציאות האמיתית (עכ”פ תחפושות שהם כאלו), הרי זו סתירה ישירה לכל המושג של עומד בפני המלך, וק”ל. ומהאי טעמא נמי ליכא למילף מכמה וכמה דוכתי בפוסקים דמצינו דחיסרון דמצוה חשיב שבח, וכגון אתרוג שנהיה מנומר מחמת מישמוש דמצוה (לדעת החת”ס בחי’ לסוכה דף לו’ ע”א אין בזה חיסרון ב”הדר” מאחר והצבע נובע ממצוה, וזהו הידורו), ומוהל התוקע בשופר כאשר דם המילה על פיו (דלפי שו”ת הלק”ט ח”א סי’ כ’ אפי’ אין בזה חציצה משום דכל לנאותו אינו חוצץ ואכמ”ל), או מוהל הנושא כפיו כשדם ברית על ידיו (שכתב בעל החוו”י בספרו מקור חיים סי’ תרכ”א בשם הרב מזבח הזהב דכך עשו מעשה ושבחוהו כל גדולי הקהלה וכו’), וכל כדומה לזה [ומה גם דבדינים אלו הנידון הוא קיום מצוה ולא עמידה בפני המלך ואכמ”ל]. ועוד יש בכל זה חילוק שלישי (אשר לפיו לא יושב מה שמוזכר בפוסקים הנ”ל, אך בלא”ה כבר כתבנו דאי”צ ישוב), דשאני לכלוך הנובע בעבודה דשפיר אינו פוגם בעבודה, דכולא חדא מילתא וגם עודו עוסק באותו ענין, משא”כ בגד שעשה בו מצוה אחת (ואינו בגד מכובד מחמת צורת המצוה) י”ל דפוגם לעשיית מצוה אחרת (המצריכה בגדים מכובדים יותר), ובפרט אם המצוה השניה הינה גדולה מהמצוה הראשונה, והוא כדמצינו בשבת דף קיד’ ריע”א וקיט’ ע”א וביומא דף כג’ ע”ב: “מניין לשנוי בגדים מן התורה שנאר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים – ותנא דבי רבי ישמעאל לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו” ע”כ. ולפ”ז מי שסייד את ביתו לכבוד חג הפסח ועי”ז התלכלכו בגדיו (וכל שכן אם לבש בלויי סחבות לשם כך), עליו להחליף בגדיו לפני התפילה, עכ”פ מדין “דרך ארץ” בעבודת רבו, ואין ללמוד מרגלי הכהנים.
