שאלה:
הציעו לי הצעת שידוך את בת אחותי, האם לגשת להצעה זו?
תשובה:
בזמן חכמי הגמרא היה מעלה ומצוה לישא את בת אחותו, אולם בזמן הזה ראוי שלא לישא בת אחותו, כי הניסיון הוכיח שהילדים שנולדו ל”ע היו בעלי מומים או לא בריאים בנפשם, וכן הורה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בספרו הליכות עולם חלק ז’ עמוד רכ”ב שהנושא קרובתו, בת אחיו או בת אחותו, יתייעץ עם רופאים מומחים ועם ת”ח מובהקים, אם אין חשש שהוולדות יהיו בעלי מומים.
ובספר אוצר פלאות התורה (חיי שרה עמ’ שס”ג) מעיד ששמע ממרן הגר”ח קנייבסקי שליט”א שדיבר בעניין הקפדת קיום צוואת רבי יהודה החסיד בזה, וסיפר שהיה אחד שנשא את בת אחותו, ונולדו להם שני בנים, ולאחר זמן מתו שניהם במיתות משונות רח”ל, האחד טבע במים והשני נשרף באש, רח”ל. ובא האב השכול להגאון החזון איש זצ”ל ושאל אותו לפשר הדבר, שהרי בגמרא איתא שזו מצוה לישא בת אחותו, והשיב לו החזון איש, אמת שכן כתוב בגמרא שזו מצוה, אבל זהו רק עד שרבי יהודה החסיד ז”ל אמר שיקפידו על זה, אבל לאחר שרבי יהודה החסיד ראה ברוח קודשו שזו סכנה, כבר אינה מצוה.
לכן שמע לעצתי, אם עדיין אינך מבוגר כ”כ, וישנם עוד הצעות, פנה להצעות אחרות ויה”ר שתזכה למצוא את בת זיווגך בקרוב ולהקים בשעטו”מ בית נאמן בישראל על אדני התורה והיראה.
מקורות:
טעם המצוה לישא בת אחותו
טעם א’ – טבען שוה ואהבה מצויה ביניהם
בגמרא יבמות (סב:) איתא, הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר (ישעיהו נ”ח) “אז תקרא וה’ יענה תשוע ויאמר הנני”, ופירש רש”י (שם) כדי שתדבק אהבתו באשתו ויעלה זיווגם יפה. וכן מבואר במאירי שכתב, דרך כלל משבח זווג הקרובות מפני שטבען שוה ואהבתן מצויה ביניהם מתוך שווי הטבעית. וכן מבואר בדברי רבינו בחיי (חיי שרה כ”ד ג’) ואף הביא אסמכתא מן התורה לדין נשיאת בת אחותו, מציווי אברהם אבינו ע”ה לאליעזר שלא יקח אשה לבנו אלא ממשפחתו, וכן עמרם שנא’ בו “וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי”, דמכאן למדים ציווי לאדם שישא אשה מבנות משפחתו וידבק בקרובותיו, מפני שכאשר הבריות מזדווגות כל אחד ואחד למינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם.
טעם ב’ – שיהיו בניו דומים כמותו
אך מדברי ר”ת נראה שהטעם הוא כדי שיהיו בניו דומים לו, כי רוב בנים דומים לאחי האם. וכן מבואר בדברי רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תפ”ח), וז”ל: “רוב בנים דומים לאחי האם, ולכך אמרו הנושא בת אחותו והוא חסיד שכשמוליד בנים מבת אחותו הרי יהיו חסידים כמותו מפני שרוב בנים דומים לאחי האם, אבל אם יש רשע מתכוין להנאתו שהיה לו בת אחותו יפה ולא לקחה לשם מצוה זה אינו טוב”.
טעם ג’ – דין קדימה וחסד עם בני משפחתו
מדברי הרמב”ם (פ”ב מהל’ איסורי ביאה) נראה שהמצוה לישא בת אחותו משום דין קדימה ועשיית חסד עם בני משפחתו, שכתב בזה”ל: מצות חכמים שישא אדם בת אחותו, והוא הדין בת אחיו שנא’ “ומבשרך לא תתעלם”.
טעם ד’ – להניח דעת אחותו שאינה יורשת
בחי’ תורת חיים כתב לבאר עוד כי אחותו יש בליבה עליו, שהוא יורש נכסי אביה והיא אין לה חלק בהן, וכשנושא בתה ונהנית מהנכסים נח דעתה דבת כרעא דאמה היא לכך נקט בת אחותו ולא בת אחיו.
והנה לאור כל האמור נראה לבאר טעם הדין שבזמן הזה ראוי שלא לישא בת אחותו, דהנה למעשה הטור הבית יוסף והשו”ע השמיטו דין מצות נשיאת בת אחותו, ואפשר דהיינו טעמא משום צוואת רבי יהודה החסיד (אות כ”ב) שהזהיר על זה שלא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו, ומטעם זה השמיטו דין זה.
ובשו”ת נודע ביהודה (אבה”ע סי’ ע”ט) תמה על רבינו יהודה החסיד שהלא בגמרא אמרו שמצוה לישא בת אחותו, וכתב שמכאן שלא הזהיר אלא לזרעו אבל לא לכל בני דורו.
ולכאו’ נראה דלק”מ כי רבי יהודה החסיד סובר שהגמרא דיברה בנושא בת אחותו לשם שמים, ומכיון שראה שנושאים שלא לשמים, ואדרבה צומח מזה תקלות גדולות, ומשפחות נפרדות ונקרעות, גזר שלא לישא בת אחותו כלל, ובהדיא כתב כן רבי יהודה החסיד (בסימן תפ”ח) שרק על חסיד שנושא בת אחותו לשם שמים הוי מצוה, אבל אם נושאה מפני יופיה וכדומה הרי זה רשע, שו”ר שכן דקדק בספר אפי זוטרי. [ואגב, מתוך לשונו שם היה נראה שלא גזר אלא לזרעו, אבל דור דור ודורשיו תלוי בדבר הזה אם נושא לשם שמים, ואפשר שמכיון שראו הטור והשו”ע שלא מכוונים לשם שמים לכך השמיטו דין זה, וצ”ע].
בנוסף לכל זה כבר נודע שהאידנא יש סכנה לישא בת אחותו, כי על פי טענת הרופאים כאשר האב והאם קרובים זה לזה יש חשש גדול שהתולדות יהיו פגומים ח”ו, כי בדורות הללו נשתנו הטבעים בכמה וכמה דברים, כפי שרואים כיום בבירור והרפואה מוכיחה בעליל שכשאדם נושא אשה שהיא מקרובותיו, נגרמים מכך בעיות גנטיות.
והנה אף שאפשר שלמעשה אין איסור לדינא לישא בת אחותו, אולם מידי ספק סכנה לא יצא, וחמירא סכנתא מאיסורא, וכן כתב בשו”ת אבן הראשה (סי’ ל”א) שנתברר בניסיון לגדולי הרופאים, כי מרבית הנולדים בעלי מומין חרשים אילמים או עיוורים וכדו’ ב”מ, הם כשהאב והאם שארי בשר, כמו מנישואי בת אחיו ובת אחותו וכדומה. וכל שהזוג קרובים יותר זה לזה במשפחתם, כך ירבה מספר הבעלי מומים הנולדים מהם. וכשאין יחס וקורבה בין הזוג לא יולידו בעלי מומין אלא במקרים רחוקים מאד. ובשו”ת יביע אומר (ח”ב אבה”ע סי’ ז’) הביא דבריו, והעיר שמדברי הפוסקים לא נראה כן, שהרי כתבו שמצוה לישא בת אחותו, ולא חששו בדבר זה לסכנה כלל. ברם לאור האמור לק”מ כי אכן מתחילה מצוה היה בדבר, עד שבא רבי יהודה החסיד והזהיר על הדבר, מפני שהיו נושאים שלא לשם שמים, לכן מאותה עת נפל סכנה בדבר.
וכן כתב בשו”ת ציץ אליעזר (חלק ט”ו סי’ מ”ד) כי אמנם אין לאסור נשואי קרובים המותרים על פי דין, אבל לאור הממצאים בזה שבידי הרופאים, יש מקום להזהיר ולהסביר על הסיכון הבריאותי האורב כתוצאה מנישואין כאלה, ולהחדיר את התודעה בקרב ההמונים על תוצאת המחקרים המציאותיים בזה. וראה בספר איש וביתו (עמ’ רצ”ג) שפסק שמי שהוריו מתנגדים שישא בת אחותו, הוי כמי שהוריו מוחין בו שלא ישא אשה שאינה הוגנת לו מפני שלדברי הרופאים יש חשש גדול שבנישואין כאלו יצאו הילדים בעלי מומין ב”מ, ולכן צריך לשמוע להם.
וצ”ב למה נשתנה הטבע ונעשה סכנה לישא בת אחותו למרות שיש מצוה בדבר?
ונראה לבאר בס”ד שמכח גזירת רבי יהודה החסיד שלא לישא בת אחותו, וקיבלו חכמי דורו דבריו בזה, לכך נשתנו הטבעיים בזה, שהרי כבר ידעת שהטבע משועבד לחכמים, וכמו שאמרו בירושלמי (כתובות וסנהדרין פ”א ה”ב), אמר רבי אבין “אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי” הרי שהיתה בת שלוש שנים ויום אחד, ונמלכו בית דין לעבר החודש, אף אם נשרו בתוליה, הרי הם חוזרים, ואם לא עיברו את החודש אין בתוליה חוזרים, ובדרשות הר”ן (דרוש ג’) ביאר מה שאמרו חז”ל (מו”ק טז:) אני מושל באדם, ומי מושל בי צדיק, שאני גוזר גזרה והוא מבטלה, כלומר שלא שעבדתיו לטבע המציאות. וכבר נודע מה שכתב האור החיים הקדוש (פרשת בשלח): “תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה’ על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה’ להם בעצת הבריאה”. ועל פי זה יש לבאר מה שמצינו בגמרא יבמות (קכא.) נפל למים שאין להן סוף אשתו אסורה, ומביאה הגמרא כמה מעשיות של חכמים שניצלו ממים שאין להם סוף, והיו חבריהם אומרים בהתפעלות כמה גדולים דברי חכמים שאמרו נפל למים שאין להם סוף אשתו אסורה, וצע”ג מה זה שונה מהמעשה הידוע בגמרא ב”ב (עה.) שישב רבי יוחנן ודרש, עתיד הקב”ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהם שלושים על שלושים, וחוקק בהן עשר על עשרים ומעמידן בשערי ירושלים, לגלג עליו אותו תלמיד, לימים הפליגה ספינתו בים, וראה את מלאכי השרת שיושבים ומנסרים אבנים טובות ומרגליות להעמידן בשערי ירושלים. בא אותו תלמיד לפני רבי יוחנן, אמר לו, דרוש, רבי, לך נאה לדרוש, כאשר אמרת כן ראיתי. והקפיד עליו שלא האמין אלא מפני שראה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. אלא נראה לבאר בס”ד דאכן מעיקר הדין אדם שנפל אף למים שאין להן סוף, אשתו צריכה היתה להיות מותרת, כי רחוק מאוד שינצל אחד ממיליון ממים שאין להם סוף, ועוד דהלך אחרי הרוב, ורוב נופלים למיתה, כמו שכתבו התוס’ (יבמות קכא. ד”ה ולא), ולכן מבואר בגמרא שם שבדיעבד אם עברה ונישאת לא תצא, כיון דמעיקר הדין היא מותרת דאזלינן בתר רובא. אלא שאם חז”ל היו פוסקים שמים שאין להם סוף אשתו מותרת, ממילא לא היה אפשרות מילוט למי שייפול למים שאין להם סוף, דכיון שחכמים היו פוסקים שדינו כמת, ממילא כל הנופלים במים אלו היו מתים כפסק חכמים, ולכן פסקו שאשתו אסורה, כדי שיהיה פתח ומילוט ובכוח פסק זה ינצלו. והן הן הדברים.
