חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הרב דוד בר אושר

ארץ השואל: ישראל

שאלה:

מעשה שאירע בשבת – ילד שהחליק בסלון ונתקל באקווריום של דגי נוי והזכוכית של האקווריום נסדקה, ובמשוער תוך חמש עשרה דקות מתרוקן המים שבאקווריום,  האם ניתן לעביר את הדגים שבאקווריום למקום אחר מלא מים ובכך להצילם לפני שימותו, כי לכאורה יש כאן שלוש בעיות – בורר, מוקצה וצידה?

תשובה:

ניתן להוציא על ידי ספל שבתוכו מים דגי נוי שבאקווריום ולהעבירם למקום אחר – לאמבטיה מלאה מים, לפני שימותו הדגים, ואין בזה משום בורר, כי הוי ברירה בדבר לח שהתירו (וכל שכן בזה שלוקח את הדגים יחד עם מעט מים), וכן נדחה איסור מוקצה משום צער בעלי חיים, וכיון שהדגים הנמצאים באקווריום בלאו הכי ניצודים ועומדים ואין בזה איסור צידה. 
 

מקורות:

לגבי בורר: כיון שמלאכת בורר דוקא בתערובת יבש נאמר ולא בתערובת לח יש להתיר כסברת המהריט”ץ שאין ברירה בלח. כמו שמוזכר אם נפל זבוב למשקה ישפוך מן המשקה עם הזבוב לחוץ, והוי ליה בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר דשרי. וכן פסק שו”ת יביע אומר חלק ז – אורח חיים סימן מ, וכן האגלי טל (מלאכת בורר סעיף ג סק”ה), הביא להלכה דברי הגר”ז בסידורו שאם נפל זבוב למשקה, ישפוך מן המשקה עם הזבוב לחוץ והו”ל בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר דשרי. אם כן לנידון דידן אפשר להוציא את הדגים עם מים ולהעבירם למקום אחר ואין בזה בורר.

ולגבי מוקצה: התוספות (ביצה ב. ד”ה דילמא) וכן התוס’ (שבת מה: ד”ה הכא), כתבו שבעלי חיים הוו כגרוגרות וצימוקים שאפילו ר”ש מודה דהוו מוקצה. וכן פסק הראש. ושו”ת מהר”ם בן חביב (חאו”ח סי’ מב) העלה שאסור לטלטל בעלי חיים אפילו לצורך גופם ומקומם, שלא התירו לטלטל מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא במידי דהוי כלי, הלא”ה אסור. וכן פסק שו”ת יביע אומר (ח”ה סי’ כו). ושו”ת אז נדברו (חלק ט סי’ כח), הביא גם בשם שו”ת הר צבי, וכן באר משה שיש לאסור, וכן הגאון מהר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ד (סוף סי’ טז) פסק לאסור. וכ”כ בשו”ת בצל החכמה (חלק ה סי’ לג אות ט) שאין לנטות מדברי הרא”ש שפסק לאסור. ובפרט שגם הגאון מהרש”ם באורחות חיים (סי’ שח אות כד) העתיק דברי הרא”ש להלכה שיש לאסור משום מוקצה. ומכל מקום מרן בשו”ת שו”ת יחוה דעת (חלק ה סימן סה) הביא דברי בית יוסף (חושן משפט סימן ער”ב) שהסביר בדעת הרמב”ם שצער בעלי חיים דאורייתא. וכן תפס הרדב”ז בלשונות הרמב”ם (חלק ב’ סימן קסח). וסיוע לדבריהם ממה שכתב הרמב”ם (בפרק כה מהלכות שבת הלכה כו): בהמה שנפלה לאמת המים אם יכול לתת לה פרנסה במקומה מפרנס אותה עד מוצאי שבת, ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואף על פי שהוא מבטל כלי מהיכנו, שהרי משליכו לתוך המים, משום צער בעלי חיים לא גזרו. ובמקור הדין (שבת קכח ע”ב) איתא: והא קא מבטל כלי מהיכנו, ומשני, מבטל כלי מהיכנו אסור מדרבנן, וצער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ומשום שאלמלא צער בעלי חיים מדאורייתא, לא היו מתירים לבטל כלי מהיכנו בידים, משום צער בעלי חיים דרבנן, והיה לו להשאר בשב ואל תעשה. אלא ודאי דהוי מדאורייתא. משנה ברורה (סימן שה סע”ק ע’) הביא אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואף על גב דאיכא צער בע”ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ”א ותו”ש שכן מוכח מרמב”ם] ועיין בא”ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א”א ע”י כרים וכסתות. אמנם שו”ת הר צבי ט”ל הרים – שבות (סימן ג’) הביא דברי הב”ח (סימן שיח סעיף כג), שמדבריו משמע דמשום צער בע”ח שרי טלטול מוקצה בכל אופן. וכנראה שהמחמירים לא ראו דברי הב”ח ולכן יש להתיר וכדאי הוא הב”ח לסמוך עליו.

וגם שו”ת שבט הלוי (חלק ג סימן כט) פסק שבמקום הפסד מרובה איכא להקל ע”פ דברי בית מאיר שכתב לא חששו חז”ל לאיסור מוקצה, וכ”ש כשיש צער בעל חיים כמשמעות מג”א סימן של”ד, נדחה איסור מוקצה. כגון אם יש דג מת בתוך האקווריום, וצף על פני המים, וחושש פן ינזקו האחרים על ידו, ויש הפסד מרובה בדבר, העלה שו”ת שבט הלוי (ח”א סימן סב אות א), שכיון שהוא ראוי לכלבים, מותר ליטול הדג המת משם. וכן מרן הגרע”י פסק להתיר בספר חזון עובדיה (שבת חלק ג’ דיני מוקצה). והביא עוד בנידון טלטול האקווריום במקום שהחמה גורמת צער בעלי חיים לדגי הנוי שמותר. כי איכא כעין ספק ספיקא, שמא בדגי נוי ליכא מוקצה, כדעת מהר”ח או”ז, ואת”ל דהוי מוקצה, שמא במקום צער בעלי חיים מותר. לכן יכול להעביר משם את כל הכלי של האקווריום עם המים והדגים שבתוכו. וכן דעת הגרש”ז אוירבך להקל. והובא בספר שלחן שלמה (סי’ שח ס”ק עד אות ב). וכ”כ בשמירת שבת כהלכתה (פרק כז הערה צו). וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ה (סוף סי’ כו).

אם כן בנידון דידן אף שנגיד דגי נוי הם מוקצים, אמנם כדי שלא יבואו לידי צער – כשהם נמצאים ללא מים מפרפרים והוי צער, אם כן נדחה איסור מוקצה מפני צער בעלי חיים ומותר להוציאם מאקווריום הסדוקה לפני שיגמרו המים וימותו, ועוד שכאן מונע את עצמו מלבוא לידי הפסד מרובה שהדגים ימותו. בכל מקרה כשמוציאם עם הספל כיון שלא נוגע במוקצה עצמו מותר.

ולגבי צידה: משנה ברורה (סימן שטז סע”ק לג), כתב הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג”כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא”כ צריך ליזהר שלא יצוה לגוי ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אף על פי שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע”י גוי במקום הפסד, אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים, וטלטול בע”ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע”י גוי בזה.

מרן הגרע”י בחזון עובדיה (שבת חלק ה’ דיני צידה) הביא שיש טענו כשמוציא את הדגים מהאקווריום כדי להעביר את הדגים לכלי שיש בו מים צלולים וזכים, זה דומה למה שאמרו (שבת קז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב, שאם לא שהה כשיעור הזה, אלא זמן קצר, הוה כחצי שיעור שלדעת רש”י (שבת עד.), אסור מן התורה. ולפ”ז אסור לעשות כן אפילו ע”י עכו”ם. ורק לדעת החכם צבי (סי’ פו), שבמלאכות שבת חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן, ע”י עכו”ם הו”ל שבות דשבות ושרי. אבל מרן הגרע”י כתב בנ”ד לא מקרי חצי שיעור, שכל שאין בו משום נטילת נשמה אין כאן איסור כלל, כדין היוצא מן העיר פחות מאלפיים אמה, שאין בזה כלל משום חצי שיעור באיסור תחומין וכיוצא בזה. וכן מתבאר מדברי הפרי מגדים (סי’ שטז א”א סוף סק”ז). והנה בשו”ת מהרי”א הלוי (ח”ב סי’ טו) נשאל בזה מהגאון מהרש”ם, וכתב לדון בעיקר דין חצי שיעור במלאכות שבת אם אסור מה”ת או לאו, ונפקא מינה לענין אמירה לעכו”ם בנ”ד. והעלה שבאיסורי שבת לא שייך דין חצי שיעור, ובסוף דבריו כתב, שאע”פ שבשו”ת חוות יאיר (סי’ קסד) כתב, שבכל רגע שהדג חוץ למים מתייבש קצת, מ”מ לא אסרה התורה רק נטילת נשמה לגמרי, וכל זמן שלא נתייבש כסלע אין עליו שום איסור, ולא דמי לחצי שיעור, ולכן מותר לעשות כן ע”י אמירה לעכו”ם. וכן כתבו שו”ת דברי שלום ובתשובת הגאון מהרש”ם (חלק ה סי’ לה).

אמנם נראה להסביר מה שהתיר מרן הגרע”י דוקא עלי ידי “אמירה  לגוי”, כיון שרוצה להוציא את הדגים בידו לכן שיש חשש נטילת נשמה שיש חשש איסור תורה, לכן לא היקל על ידי ישראל. אבל אם מוציא על ידי “ספל” שבתוכו מים – לא בידים ממש, וכיון שהדגים הנמצאים באקווריום כבר ניצודים ועומדים [כי אפשר לתופסם], ניתן להקל להוציאם אף עלי ידי ישראל ולהעבירם למקום אחר כגון לאמבטיה מלאה מים לפני שימותו, ואין בזה משום צידה כמו שכתב משנה ברורה (שם סע”ק ד’) שהשולה דג מן הים לתוך ספל של מים חייב דהוי צידה, אבל אם עקרו והבריחו לתוך בריכת מים לא הוי צידה שגם שם נשמט לחורין ולסדקין.

שאלה: מעשה שאירע בשבת – ילד שהחליק בסלון ונתקל באקווריום של דגי נוי והזכוכית של האקווריום נסדקה, ובמשוער תוך חמש עשרה דקות מתרוקן המים שבאקווריום,  האם ניתן לעביר את הדגים שבאקווריום למקום אחר מלא מים ובכך להצילם לפני שימותו, כי לכאורה יש כאן שלוש בעיות – בורר, מוקצה וצידה?

תשובה: ניתן להוציא על ידי ספל שבתוכו מים דגי נוי שבאקווריום ולהעבירם למקום אחר – לאמבטיה מלאה מים, לפני שימותו הדגים, ואין בזה משום בורר, כי הוי ברירה בדבר לח שהתירו (וכל שכן בזה שלוקח את הדגים יחד עם מעט מים), וכן נדחה איסור מוקצה משום צער בעלי חיים, וכיון שהדגים הנמצאים באקווריום בלאו הכי ניצודים ועומדים ואין בזה איסור צידה. 

 

מקורות:

לגבי בורר: כיון שמלאכת בורר דוקא בתערובת יבש נאמר ולא בתערובת לח יש להתיר כסברת המהריט”ץ שאין ברירה בלח. כמו שמוזכר אם נפל זבוב למשקה ישפוך מן המשקה עם הזבוב לחוץ, והוי ליה בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר דשרי. וכן פסק שו”ת יביע אומר חלק ז – אורח חיים סימן מ, וכן האגלי טל (מלאכת בורר סעיף ג סק”ה), הביא להלכה דברי הגר”ז בסידורו שאם נפל זבוב למשקה, ישפוך מן המשקה עם הזבוב לחוץ והו”ל בורר אוכל מתוך פסולת לאלתר דשרי. אם כן לנידון דידן אפשר להוציא את הדגים עם מים ולהעבירם למקום אחר ואין בזה בורר.

ולגבי מוקצה: התוספות (ביצה ב. ד”ה דילמא) וכן התוס’ (שבת מה: ד”ה הכא), כתבו שבעלי חיים הוו כגרוגרות וצימוקים שאפילו ר”ש מודה דהוו מוקצה. וכן פסק הראש. ושו”ת מהר”ם בן חביב (חאו”ח סי’ מב) העלה שאסור לטלטל בעלי חיים אפילו לצורך גופם ומקומם, שלא התירו לטלטל מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא במידי דהוי כלי, הלא”ה אסור. וכן פסק שו”ת יביע אומר (ח”ה סי’ כו). ושו”ת אז נדברו (חלק ט סי’ כח), הביא גם בשם שו”ת הר צבי, וכן באר משה שיש לאסור, וכן הגאון מהר”מ פיינשטיין בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ד (סוף סי’ טז) פסק לאסור. וכ”כ בשו”ת בצל החכמה (חלק ה סי’ לג אות ט) שאין לנטות מדברי הרא”ש שפסק לאסור. ובפרט שגם הגאון מהרש”ם באורחות חיים (סי’ שח אות כד) העתיק דברי הרא”ש להלכה שיש לאסור משום מוקצה. ומכל מקום מרן בשו”ת שו”ת יחוה דעת (חלק ה סימן סה) הביא דברי בית יוסף (חושן משפט סימן ער”ב) שהסביר בדעת הרמב”ם שצער בעלי חיים דאורייתא. וכן תפס הרדב”ז בלשונות הרמב”ם (חלק ב’ סימן קסח). וסיוע לדבריהם ממה שכתב הרמב”ם (בפרק כה מהלכות שבת הלכה כו): בהמה שנפלה לאמת המים אם יכול לתת לה פרנסה במקומה מפרנס אותה עד מוצאי שבת, ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואף על פי שהוא מבטל כלי מהיכנו, שהרי משליכו לתוך המים, משום צער בעלי חיים לא גזרו. ובמקור הדין (שבת קכח ע”ב) איתא: והא קא מבטל כלי מהיכנו, ומשני, מבטל כלי מהיכנו אסור מדרבנן, וצער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ומשום שאלמלא צער בעלי חיים מדאורייתא, לא היו מתירים לבטל כלי מהיכנו בידים, משום צער בעלי חיים דרבנן, והיה לו להשאר בשב ואל תעשה. אלא ודאי דהוי מדאורייתא. משנה ברורה (סימן שה סע”ק ע’) הביא אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואף על גב דאיכא צער בע”ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ”א ותו”ש שכן מוכח מרמב”ם] ועיין בא”ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א”א ע”י כרים וכסתות. אמנם שו”ת הר צבי ט”ל הרים – שבות (סימן ג’) הביא דברי הב”ח (סימן שיח סעיף כג), שמדבריו משמע דמשום צער בע”ח שרי טלטול מוקצה בכל אופן. וכנראה שהמחמירים לא ראו דברי הב”ח ולכן יש להתיר וכדאי הוא הב”ח לסמוך עליו.

וגם שו”ת שבט הלוי (חלק ג סימן כט) פסק שבמקום הפסד מרובה איכא להקל ע”פ דברי בית מאיר שכתב לא חששו חז”ל לאיסור מוקצה, וכ”ש כשיש צער בעל חיים כמשמעות מג”א סימן של”ד, נדחה איסור מוקצה. כגון אם יש דג מת בתוך האקווריום, וצף על פני המים, וחושש פן ינזקו האחרים על ידו, ויש הפסד מרובה בדבר, העלה שו”ת שבט הלוי (ח”א סימן סב אות א), שכיון שהוא ראוי לכלבים, מותר ליטול הדג המת משם. וכן מרן הגרע”י פסק להתיר בספר חזון עובדיה (שבת חלק ג’ דיני מוקצה). והביא עוד בנידון טלטול האקווריום במקום שהחמה גורמת צער בעלי חיים לדגי הנוי שמותר. כי איכא כעין ספק ספיקא, שמא בדגי נוי ליכא מוקצה, כדעת מהר”ח או”ז, ואת”ל דהוי מוקצה, שמא במקום צער בעלי חיים מותר. לכן יכול להעביר משם את כל הכלי של האקווריום עם המים והדגים שבתוכו. וכן דעת הגרש”ז אוירבך להקל. והובא בספר שלחן שלמה (סי’ שח ס”ק עד אות ב). וכ”כ בשמירת שבת כהלכתה (פרק כז הערה צו). וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ה (סוף סי’ כו).

אם כן בנידון דידן אף שנגיד דגי נוי הם מוקצים, אמנם כדי שלא יבואו לידי צער – כשהם נמצאים ללא מים מפרפרים והוי צער, אם כן נדחה איסור מוקצה מפני צער בעלי חיים ומותר להוציאם מאקווריום הסדוקה לפני שיגמרו המים וימותו, ועוד שכאן מונע את עצמו מלבוא לידי הפסד מרובה שהדגים ימותו. בכל מקרה כשמוציאם עם הספל כיון שלא נוגע במוקצה עצמו מותר.

ולגבי צידה: משנה ברורה (סימן שטז סע”ק לג), כתב הצד דגים מן הנהר אפילו נתנו תיכף בתוך ספל של מים שלא ימות חייב משום צידה ואם הניחו עד שמת חייב גם משום נטילת נשמה ולאו דוקא מת אלא אפילו אם הניחו עד שיבש כרוחב סלע בין סנפיריו ועדיין הוא מפרכס והחזירו בתוך המים חייב ג”כ משום נטילת נשמה דשוב אינו יכול לחיות [ואמרינן בגמרא דלאו דוקא יבש ממש אלא כשזב ריר משם ונמשך האצבע שם כשמניחו עליו] וא”כ צריך ליזהר שלא יצוה לגוי ליטול דג מן החבית של מים ולהניחו ביבשה אף על פי שירא שמא ימות ויפסדו המים דלא מקילינן איסור דאורייתא ע”י גוי במקום הפסד, אם לא שיצוהו ליתן אותו תיכף בתוך בריכה אחרת של מים, וטלטול בע”ח שהוא איסור דרבנן מקילינן ע”י גוי בזה.

מרן הגרע”י בחזון עובדיה (שבת חלק ה’ דיני צידה) הביא שיש טענו כשמוציא את הדגים מהאקווריום כדי להעביר את הדגים לכלי שיש בו מים צלולים וזכים, זה דומה למה שאמרו (שבת קז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב, שאם לא שהה כשיעור הזה, אלא זמן קצר, הוה כחצי שיעור שלדעת רש”י (שבת עד.), אסור מן התורה. ולפ”ז אסור לעשות כן אפילו ע”י עכו”ם. ורק לדעת החכם צבי (סי’ פו), שבמלאכות שבת חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן, ע”י עכו”ם הו”ל שבות דשבות ושרי. אבל מרן הגרע”י כתב בנ”ד לא מקרי חצי שיעור, שכל שאין בו משום נטילת נשמה אין כאן איסור כלל, כדין היוצא מן העיר פחות מאלפיים אמה, שאין בזה כלל משום חצי שיעור באיסור תחומין וכיוצא בזה. וכן מתבאר מדברי הפרי מגדים (סי’ שטז א”א סוף סק”ז). והנה בשו”ת מהרי”א הלוי (ח”ב סי’ טו) נשאל בזה מהגאון מהרש”ם, וכתב לדון בעיקר דין חצי שיעור במלאכות שבת אם אסור מה”ת או לאו, ונפקא מינה לענין אמירה לעכו”ם בנ”ד. והעלה שבאיסורי שבת לא שייך דין חצי שיעור, ובסוף דבריו כתב, שאע”פ שבשו”ת חוות יאיר (סי’ קסד) כתב, שבכל רגע שהדג חוץ למים מתייבש קצת, מ”מ לא אסרה התורה רק נטילת נשמה לגמרי, וכל זמן שלא נתייבש כסלע אין עליו שום איסור, ולא דמי לחצי שיעור, ולכן מותר לעשות כן ע”י אמירה לעכו”ם. וכן כתבו שו”ת דברי שלום ובתשובת הגאון מהרש”ם (חלק ה סי’ לה).

אמנם נראה להסביר מה שהתיר מרן הגרע”י דוקא עלי ידי “אמירה  לגוי”, כיון שרוצה להוציא את הדגים בידו לכן שיש חשש נטילת נשמה שיש חשש איסור תורה, לכן לא היקל על ידי ישראל. אבל אם מוציא על ידי “ספל” שבתוכו מים – לא בידים ממש, וכיון שהדגים הנמצאים באקווריום כבר ניצודים ועומדים [כי אפשר לתופסם], ניתן להקל להוציאם אף עלי ידי ישראל ולהעבירם למקום אחר כגון לאמבטיה מלאה מים לפני שימותו, ואין בזה משום צידה כמו שכתב משנה ברורה (שם סע”ק ד’) שהשולה דג מן הים לתוך ספל של מים חייב דהוי צידה, אבל אם עקרו והבריחו לתוך בריכת מים לא הוי צידה שגם שם נשמט לחורין ולסדקין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש