שאלה: מי שסעד בחתונה או בסעודת שבע ברכות ולא אכל לחם, האם רשאי לברך אחת מברכות הז’ ברכות, או שנתקנו ברכות אלו דווקא לאוכלי פת?
תשובה: מי שלא נטל ידיו ואכל לחם לכתחילה לא יברך אחת מברכות הז’ ברכות, ומ”מ המברכים אף כשלא אכלו פת, יש להם על מה שיסמכו ובפרט אם אכלו פת הבאה בכיסנין.
א). במסכת סופרים (פרק יט הלכה יא) איתא, נהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ובפנים חדשות כל שבעה, כן בערב ‘קודם הסעודה’ מברכים אותה. ע”כ. הרי להדיא דברכות אלו נתקנו לאו דווקא בסעודה. והובא ברא”ש (פ”א דכתובות סי’ יג). גם הר”ן (כתובות ג. ד”ה וחתנים) הובא בב”י (סימן סב), כתב, די”א דאין מברכים ברכת חתנים אלא בברכת המזון ולא כמו שנהגו עכשיו לברך בשישי ובשביעי ברכת חתנים שלא בשעת סעודה, וליתא, שהרי שנינו במסכת סופרים וכו’, אלמא קודם הסעודה היו מברכים אותה וכו’, והכי נמי משמע בירושלמי, עכת”ד.
גם מדברי תשובת רב האי גאון הובא ברא”ש (שם), ובטור (אהע”ז סי’ סב), משמע דאין האכילה בסעודה מעכבת הברכות, וז”ל: ויש מקומות שבשבת אחר סיום התפלה מלוים כל הקהל את החתן עד ביתו ואומרים שם שבע ברכות, ואומרים מפני שלא היו שם רוב הקהל ביום השישי, וביום השבת כולם מצויים שם. ושאלו את רב האיי על מנהגם, והשיב, שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר, שהרי אמרו מברכים ברכת חתנים כל שבעה והוא שבאו פנ”ח, עכ”ל. וכתב הטור דהטעם דלאו שפיר עבדי, כיון דאין מרבים בשבילם לא מיקרי פנים חדשות. והנה ממה שלא הטעים שלא יברכו, כיון שלא אכלו שם, שהרי אם אכלו אין חסרון של פנים חדשות, שהרי שבת היא פנ”ח, מוכח לכאו’, דאין חסרון בעצם אכילתם, שהרי מברכים אותה ברכת השבח לחתן ולכלה. וכן כתב הפרישה (ס”ק טו) דע”כ שלא איירי שהיו אוכלים שם בביתו של החתן. וכ”כ הב”ח (ד”ה ויש מקומות) שהמנהג היה לברך שלא בסעודה.
גם הרשב”א בחידושיו למסכת כתובות (דף ח.) הצדיק מנהג זה ושמנהג זה תורה הוא ושכן עיקר ונסמך על מסכת סופרים הנז’, ונתן טעם למנהג, לפי שרבה השמחה בעת הזו שהחתן יוצא מבית הכנסת והכלה יוצאת מחדרה ומתכנסים כולם לשמחתם. וגם הר”ן (שם) העיד על מנהג זה והוסיף, שהיו מברכים אותה שלא בשעת סעודה.
וכן נראה מדברי הרא”ש (שם) שאע”פ שכתב בשם יש אומרים דאין מברכים אותה אלא בשעת סעודה, הביא דברי המסכת סופרים הנ”ל דסעודה אינה מעכבת את הברכה. ומשמע דהכי ס”ל כדעה זו שהביא באחרונה, (וכמ”ש הב”י בדוכתי טובא, בהבנת הטור את דברי אביו הרא”ש).
ב). אלא שלמעשה אין אנו נוהגים כדבריהם לברך ז”ב שלא בשעת הסעודה, וכמ”ש הרמב”ם (פ”ב מהל’ ברכות הלכה י’) דמברכים הברכות אחר ברכת המזון. וכן כתב ר’ ירוחם (נכ”ב ח”ב קפו) והמאירי (כתובות ח.). וגם הטור (סעיף ו’) כתב, ומברכים אותה כל שבעה ‘אחר אכילה’. וכן פסק מרן השו”ע (סי’ סב סעיף ה’): מברכים ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם. ונראה דהיינו טעמא, לפי שעיקר ריבוי שמחה הוא בסעודה, וכ”כ הב”ח (שם). וכן המנהג וכמ”ש בספר ארץ חיים (סימן סב), ובשו”ת זבחי צדק החדשות (סימן צה) שאין לברך ז”ב כי אם לאחר סעודה שאכלו בה פת.
ג). אולם נראה דשפיר דמי לברך כשלא אכל אף אליבא דהרמב”ם והשו”ע, דרק לענין זה שאי אפשר לברך בלא סעודה פליג הר”מ עם הרא”ש, אבל במקומות שיש ריבוי שמחה ואכלו עשרה לחם והתחייבו בז’ ברכות מאן ספי דהמברך צריך להיות חלק מאוכלי הפת. וכן ראיתי שכתב מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל הובא בספר ציוני הלכה – נישואין (עמ’ קעד), דאף אליבא דהר”מ והשו”ע מצי לברך אחד שלא אכל.
ד). ועוד היה נראה לענ”ד לומר, דנד”ד מיתלא תלי וקאי בפלוגתת הראשונים האם מצי לברך ברכת חתנים על כוס ברכת המזון, או דבעינן לברכת חתנים כוס בפנ”ע משום דאין עושים מצוות חבילות חבילות, דהתוספות (פסחים קב:) כתבו בשם רבינו משולם, דמותר לעשותם על כוס אחת, ולא דמי לברכת המזון וקידוש דבעינן ב’ כוסות, דהתם תרתי מילי נינהו, דזה בא אחר הסעודה וזה בא לקידוש היום. וכ”כ השטמ”ק כתובות (דף ח.), דבמסכת סופרים מבואר, דיש לעשות ב”ח ובהמ”ז על ב’ כוסות, לפי שברכת המזון וברכת חתנים תרי מילי נינהו. אלא שהשטמ”ק עצמו כתב ליישב המנהג שנהגו לעשות שניהם על כוס אחד, לפי שהמזון גרם לברכת חתנים שתבוא, ושניהם על הסעודה הם באים. נמצא דבזה גופא נחלקו האם ברכת חתנים עיקרה נתקנה על המזון או בפנ”ע. ומרן השו”ע (סי’ סב סעיף ט’) כתב, י”א שאין לומר ז’ ברכות על כוס ברכת המזון, אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז’ ברכות, וחוזר ולוקח כוס של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי הגפן. וי”א שאין צריך, אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז’ ברכות, וכן פשט המנהג. עכ”ל. ולפי המנהג שהזכיר מרן יוצא מבואר שברכות אלו נתקנו על הסעודה דווקא, ואין לברך שלא בשעת הסעודה. ולפי”ז לפי מה שנתפשט המנהג האידנא לברך לעולם על ב’ כוסות, מוכח לכאו’ דהוא משום דחוששין לשיטות דס”ל דברכת חתנים וברכת המזון תרי מילי נינהו.
אולם שוב בינותי, דבנד”ד שפיר יש לומר גם לפי המנהג שהזכיר מרן לברך על כוס אחת, דמצי לברך אע”ג שלא אכל עמהם פת, שהרי החתן והכלה אכלו לחם וגם כל המסובין וזהו מקום שמחתם, א”כ מה לי שזה המברך לא אכל עמהם הלא מברך הוא את ברכת הז’ ברכות לחתן ולכלה ובכה”ג גם לדעת רבינו משולם, מצי לברך.
ה). ונראה להביא ראיה לדבר ממה שמצינו בשו”ע (סי’ רעג ס”ד) גבי קידוש, דמצי לברך לאחרים אע”פ שאינו אוכל עמהם ולדידיה לא הוי מקום סעודה, מ”מ כיון דלדידהו הוי מקום סעודה שפיר דמי. והכא נמי לדידהו הוי מקום שמחה.
ו). והכי מוכח נמי ממה שחקרו האחרונים בגדר דין ז’ ברכות, האם הוי ברכה לחתן וכלה, או לפנים חדשות שלא היו בחופה, וכתבו לתלות חקירתם בפלוגתת הרמב”ם והרא”ש, בדין מי ששמע ברכת הנישואין ולא אכל עדיין בסעודת החתן האם נחשב לפנ”ח, ולפי”ז השו”ע (סימן סב ס”ז) שהכריע כדעת הרא”ש והטור וסיעתו, דחשיבי פנים חדשות ומצי לברך ושכן המנהג, ס”ל שהברכה היא בשביל החתן והכלה, וכ”כ הגרב”צ אבא שאול זצ”ל לתלות מחלוקת זאת בחקירה הנ”ל, הובא בס’ בית חתנים – פנירי ח”ב (עמ’ תכא, ובעמ’ תלא, וע”ע בעמ’ שעט או’ יא בשם הגר”ע יוסף זצ”ל). ומיניה נמי דמצי לברך אע”ג שלא אכל לחם, כיון שמברך לחתן ולכלה והם הרי ועוד עשרה אנשים קבעו סעודתם. (ומוכח נמי שלא אמרינן בזה סב”ל, ודו”ק).
וראה גם למרן החיד”א בשיו”ב (סימן סב) דהעלה, דהברכות הם עבור החתן והכלה, ולכן אין לחתן לברך לעצמו אחד מז’ הברכות. גם בספר מעשה רקח כתב בשם רבינו אברהם בן הרמב”ם, שאביו ז”ל גער בחתן שבירך אחד מז’ הברכות. וע”ע בשדי חמד ח”ז (מערכת חתן וכלה או’ יח), ובשו”ת שבט הלוי ח”ח (סי’ רעג) שג”כ כתבו כן.
ז). והנה כשיצאתי לתור בזה אחר דברי רבותינו ז”ל לראות מה העלו בחכתם בדין זה, וראשית חזיתי שבשו”ת ישכיל עבדי ח”ח (סי’ כ או’ כה) כתב שמצי לברך גם אם הגיע באמצע הז’ ברכות ולא אכל עמהם כלל, כיון דלדידהו הוי מקום שמחה. ואף שכנים דבריו מסברא וכפשנת”ל, מ”מ מה שהוציא את דינו מספקו של הזכור לאברהם הנז’ בפתחי תשובה (אהע”ז סי’ סב סק”ח), גבי הני העשרה, אי בעינן שיאכלו כולם לחם או סגי בז’ מינייהו כברכת המזון, יעו”ש, לא”ה לא סימוה קמיה, (וכנראה שלא ראה את דברי הזכו”ל במקורם), שהרי הרב זכור לאברהם עצמו הסתפק מיד לאחר זה בספק שלפנינו, ולא הכריע.
ובספר חינא וחסדא (דף קיב) כתב, שלמעשה לא יברך מי שלא אכל עמהם, וסמך על דבריו אלו בספר זכרונות אליהו – מני ח”ב (מערכת ברכות או’ כז). וגם בספר פני יצחק – אבולעפיא ח”א (מערכת ברכות או’ קא), צידד שלא יברך מי שלא אכל עמהם, אלא שסיים, שאם אין מי שיודע לברך הז’ ברכות, מצי לברך גם מי שלא אכל עמהם. וכן פסק מרן בשו”ת יביע אומר ח”ג (אהע”ז סי’ יא או’ ז’) שלא יברך אחד מז’ הברכות מי שלא אכל בסעודה פת.
אולם מאידך בספר ציוני הלכה – קוק (עמ’ קעד) הביא שדעת מרן הגריש”א זצ”ל דמצי לברך ואף אליבא דהשו”ע. וזה שלא כמ”ש בשמו בספר בית חתנים – פנירי ח”ב (עמ’ תיט). וגם בספר אפריון לשלמה (דף קיג) כתב שהגר”ח קנייבסקי שליט”א שאל את דודו מרן החזו”א זצ”ל על פתגמא דנא, והשיב לו, שיכול לברך. ועי’ בקונט’ ברכת חתנים שכן נהג גם מרן הגרי”ז זצ”ל. וע”ע בשו”ת חשב האפוד ח”ב (סי’ ג’) שכתב שמנהג העולם לברך גם מי שלא השתתף בסעודה, ולימד זכות שכנראה התפשט המנהג כהר”ן שניתן לברך גם שלא שלא בשעת הסעודה, אלא שלדעת השו”ע נשאר בצ”ע. ואנו בעניותינו כבר כתבנו שיש ליישב המנהג גם לדעת מרן השו”ע וסיעתו. וע”כ נראה לדינא דהמברכים יש להם ע”מ שיסמוכו, ובפרט אם אכלו פת הבאה בכיסנין דהוי ספק פת, אלא שלכתחילה יש להימנע מלברך ולחוש לספק ברכות ויתנו לברך לאחד מהעשרה שאכל פת.
