חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הרב מאיר פנחסי - ברכת אברהם משיב כהלכה

ארץ השואל: קנדה

שאלה:

האם מותר בשבת להוציא מהחדר פלאפון שכוון בו שעון מעורר, כדי שלא יפריע הצלצול לשאר בני החדר הישנים בו?

 

תשובה:

פלאפון שאין מקפידין עליו ואין מייחדים לו מקום מחמת שאינו יקר כ”כ, ויש בתוכו שעון מעורר המצלצל ומפריע לבני החדר להמשיך בשנתם, מותר לטלטלו בידים ולסלקו מהחדר, וה”ה אם היה המכשיר בחדר אחר, ורוצה להביאו לחדרו כדי שיקיצו מותר לטלטלו הגם שאין צריך לו אלא לאחר זמן.

 

א). הנה פלאפון שאינו מקפיד עליו ולא מייחד לו מקום מסויים, יש לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור, דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, ואע”ג דמשתמש נמי בשעון המצוי בו לידע השעה, אינו כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, כיון דעיקר תשמישו ויעודו הוא לאיסור, ול”ד למ”ש הביה”ל (סי’ שח ד”ה קרדום), דאם דרך הכלי להשתמש בו לשניהם רק שלאיסור משתמשים בו יותר, לא הוי כלי שמלאכתו לאיסור, דהתם הכלי מיועד מעיקרו לשימוש מלאכת איסור והיתר בשווה, משא”כ הכא עיקר תשמישו צורתו ותבניתו הוא לאיסור ודמי לקדרה שכתב הרשב”א (קכג. ד”ה הא דתנן) דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, אע”ג דהיו משתמשים בה גם להיתר, וזה פשוט.

וגם הרבה ממכשירים אלו אין לדונם כדין מוקצה מחמת חסרון כיס, לפי שהרבה בני אדם לא מייחדים למכשירים אלו מקום מסויים, וכל פעם מניחים אותם במקום אחר, ובזה הוי סימן דלא קפדי עלייהו, ואין הכי נמי אם הוא מכשיר עדין ויקר מאד ומקפיד עליו שלא יתקלקל, או כשהוא עדיין חדש שבדר”כ נזהרים עליו יותר, יש לדונו כמוקצה מחמת חסרון כיס, שאין לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו.

 

ב). וראשית יש מקום לדון אם חשיב כהאי גוונא “כצורך גופו”, על פי מה שמבואר בחידושי הרשב”א (ביצה טו. ד”ה מותר לטלטלו), דכל ששולח ביו”ט לשמח חברו וחברו נהנה בדבר, חשיב כצורך גופו, וכ”כ התוס’ בשבת (ס. ד”ה לא בסנדל) להתיר לשלח כלי שמלאכתו לאיסור מטעם זה. וכ”כ בגליון רעק”א (סימן שו על מג”א ס”ק טו, הנדפס בשו”ע הוצאת “טלמן”). דשרי לשלוח בשבת לחתן פמוטות כסף שלא הדליקו בהם, דמשום שמחת חתן מיקרי “צורך גופו”. ולפי”ז היה מקום לומר דה”ה בנד”ד, דאם רעש צלצול הטלפון מפריע לבני החדר הישנים בו, מותר להוציאו דחשיב כצורך גופו דמה לי אם משמחו ומה לי טורדו ומעציבו. וה”ה אם מתבייש בפני אורחים כשכלי מוקצה מונח על שולחן של שבת. אולם לאחר התבוננות יש מקום לחלק, דאע”ג דלא בעינן שימוש בגוף הכלי, מ”מ כל שמחמתו יש תועלת כגון שמשמח וכיוצ”ב סגי לן, דזה חשיב כשימוש בגוף הכלי, אבל בנד”ד כל עניינו הוא באי הימצאותו של הכלי, וליכא שימוש או דבר שגורם תועלת מעצם טלטול גוף הכלי, אלא בסילוקו, ובאופן זה לא חשיב כצורך גופו.

ולכאורה דבר זה מוכרח, דאל”ה כל כלי שמלאכתו לאיסור, יהיה מותר לטלטלו מחמת לצל, דהא גורם לו עצב בזה שיתקלקל, ועל כרחך דכיון דענין השמחה אינה מגוף הדבר אלא בגין סילוק מצב, ושלילת מצב בחפץ, ל”ח צורך גופו. וכן ראיתי שביאר בספר שלמי יהונתן – מוקצה (סימן שח עמוד נז ד”ה ובמה), ע”ש ודפח”ח. ובערוה”ש (סי’ שח סעיף טו) כתב, דאם יש לו תענוג בטלטול לא חשיב צורך גופו, ולכאורה דבריו נסתרים מכל המבואר לעיל. וצ”ע.

 

ג). אולם אכתי יש לדון בנד”ד, אם נכלל בגדר לצורך “מקומו”, דיש להסתפק מהו ההיתר בלצורך מקומו, אם התירו הוא דווקא היכא שרוצה להשתמש במקום הכלי ממש, כגון, לישב או להניח חפציו וכיוצ”ב, או כל שמציאות הכלי בחדר הנוכחי מפריעה לו אף שאינו צריך את מקום הכלי ממש, גם זה חשיב כצורך מקומו ומותר לטלטלו.

 

ד). ולכאורה יש לפשוט מהא דאיתא בביצה (כח:) אמר רב יהודה אמר שמואל, שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו”ט וכו’, רבינא אמר אע”פ שאין עליו בשר, מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברה”ר. ופרש”י שרי לטלטלו בטלטול גמור ולסלקו כדי שלא יזוקו בו אנשי ביתו. והכי הלכתא כמבואר בשו”ע (סי’ תקיח ס”ג).

ומשמע דאין ההיתר משום דהוי כצורך מקומו אע”ג דנוכחותו בחדר מזיקה ומפריעה לעוברים ושבים, אלא הטעם, מידי דהוה אקוץ והתם היינו טעמא שהתירוהו כיון דלא גזרו רבנן במקום היזקא דרבים בכרמלית וכמבואר בשבת (מב.), ובשו”ע (סי’ שח סעיף יח).

 

ה). וראיתי להרמב”ן במלחמות (ביצה דף א’) שעמד בזה, וכתב, דמה שלא התירוהו משום צורך מקומו, כיון דשיפוד הוא מוקצה מחמת מיאוס, וכפי שכתב רש”י בסוגיין. ומשמע, דהבין להדיא דחשיב צורך מקומו, אלא דהחמירו במוקצה מחמת מיאוס שלא לטלטלו משום צורך מקומו. וגם הטור והשו”ע (סי’ תקיח סעיף ג’) העמידו הסוגיא בשיפוד שאינו מיוחד לכך, ולפיכך י”ל שלא התירוהו משום צורך מקומו, כיון שלא הוי כלי וכדעת התוס’ שם בסוגיא. ראה בב”י. ובביה”ל (שם ד”ה לקח).

אולם בחידושי המאירי (שם) כתב, דאם היה לצורך מקומו, היה מותר. וכן מבואר בכל בו, ובריא”ז. ומשמע דהבינו דאין היזק חשיב כצורך מקומו. וראיתי למרן החזו”א זצוק”ל (סימן מג ס”ק ז’) שעמד בזה, וכתב בזה”ל: והכל בו כתב, דלצורך גו”מ שרי, וצ”ע דהא משום היזקא, היינו לצורך מקומו, ואפ”ה דווקא משום היזקא וכו’ עכ”ל. (וראה להלן או’ יב). ועכ”פ בנידו”ד דאינו חשש שמא יזיקו, אלא כבר עתה מזיק לו הרעש, אף לדידהו י”ל דשרי.

 

ו). ויש שהביאו ראיה לאסור בנד”ד מההיא דשבת (קנד:), גבי מי שהיה בדרך והיו על גבי חמורו כלים, דאי’ במתני’ שם דמפקיע ושומט הכלים על גבי הכר, והעמידה הגמרא דמתני’ איירי בכלים שמלאכתן לאיסור כגון בקרנא דאומני שליפי וזוטרי, והקשה המאירי למה אינו יכול ליטלם בידיו מעל גבי החמור, הא הוי לצורך מקומו, ואם מפני שאינו יכול להשתמש במקומו שהרי גב הבהמה הוא ואסור להשתמש בבעלי חיים בשבת, מ”מ צריך למקומו שלא תמות בהמתו, ותירץ בזה”ל: “נראה שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו”. הרי דבעינן מקומו ממש.

אולם נראה דיש לדחות, דהמאירי לא בא בזה אלא לאפוקי דבר שאין לו צורך בו כלל בשבת, כגון מקום הבהמה לישב בו, והוי כמחמה לצל דכונתו שלא יפסד דאסור בכלי שמלאכתו לאיסור, אולם היכא שרוצה לישב במקום זה ויש דבר הטורדו או מפריעו, הוי בכלל צורך מקומו, וכן מבואר שם ברז”ה.

 

ז). ומדברי רש”י בסוגיא בשבת (קכד: ד”ה שקולו שותא), על הא דאי’ שם בגמרא, שקולו שותא מקמי כהנא, דפי’ “דניתוב על מקומה קאמר”, וצורך מקומה הוא דהוה. ע”כ. משמע קצת דדוקא אם צריך למקומו ממש. וכן משמע מהר’ חננאל (שבת קכד.) שפירש, צורך מקומן, לפנותם כדי לישב במקומם. וכן מדוקדק היטב לשון הטור והשו”ע (סימן שח סעיף ג’) שכתבו, כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו וכו’, ובין לצורך מקומו, “דהיינו להשתמש במקום שהכלי מונח שם”. ודו”ק מינייהו דהפרעה מחמת הכלי הנמצא שם, לא הוי בכלל מקומו היכא שאינו צריך את השימוש בפועל של מקום הכלי. (אולם זה ברור, דצורך מקומו אין הכוונה מקום ישיבה בדווקא, אלא אפילו מונח כשמל”א על בגד או כר וכיוצ”ב ורוצה להשתמש בהם, חשיב כצורך מקומו).

 

ח). וקצת יש לדקדק כן גם מדברי הביאור הלכה (סימן שח ד”ה כלי) שכתב, דקדרה הוי כלי שמלאכתו לאיסור, דמיוחדת לבישול, ואם פינוה מהתבשיל ועומדת בבית, מותר לטלטלה ולסלקה לצד חוץ, דהוי כגרף של רעי. ע”כ.

ואם כל הפרעה של כלי המונח במקום ישיבתו, הוי בכלל צורך מקומו, למה היה צריך להתיר מחמת גרף של רעי ולא התיר מדין צורך מקומו. (דהא בודאי היכא שפינה התבשיל מהקדרה לא בטל מיניה שם כלי). ושו”ר שכבר קדמני בראיה זו, בשו”ת מחזה אליהו (סימן מו אות ב’).

 

ט). ולכאו’ יש להוכיח כן גם מדברי הפרי מגדים (סי’ שח משב”ז ס”ק ה’) שהקשה על הפרישה (ס”ק ו’) שכתב, דשברי כלים אפילו אינם ראויים לכלום, מותר לטלטלם לצורך גו”מ, וכתב הפרמ”ג לדחות דבריו, דהא מהרמ”א לא משמע כן, שכתב, כלי זכוכית שנשברו על השולחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי שלא יוזקו בהן. ולמה לא התיר משום צורך מקומו ואף במקומות שאין חשש היזק. ולפי המבואר יש ליישב בפשיטות דברי הפרישה, דס”ל דלסלק נזק אינו בגדר צורך מקומו.

 

י). ובשו”ת מחזה אליהו (סימו מו אות ג’) כתב ששמע הוכחה גדולה, להתיר כל שמפריע לו עצם הימצאות הדבר בחדר, דג”ז חשיב צורך מקומו, ממה דאיתא בשבת (מה.) דהתירו לטלטל את הנר מפני חברא בשבתא. ומבואר שם, דכיון דר”ש מתיר, כדאי הוא ר”ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ומשמע לדר”ש אתי שפיר מה דשרי לטלטל הנר, והנה נר לרבי שמעון הוי כשמל”א (עי’ תוס’ דף לה.), ואפ”ה מבואר בגמרא דהתירו לטלטלו ובודאי לא מיירי מפני סכנת נפשות, (וכמ”ש שם הריטב”א והרשב”א ודלא כרש”י) אלא שהיה סכנת ממון או איבה. ומוכח מיניה דמותר להסיר דבר המצערו, ולא הוזכר שם שצריך להשתמש במקום הנר.

 

יא). וראיתי להשש”כ שציין לעיין במ”ב (סי’ שיא ס”ק יב), ונראה דר”ל, דשם מבואר דמותר לטלטל המת בטלטול מן הצד לצורך כהנים דחשיב “לצורך מקומו”. והנה שם המת מפריע לכהנים להיכנס לביתם שנמצא תחת קורת גג אחת, ומשמע מיניה דג”ז חשיב כצורך מקומו. וכעין זה הביא בשו”ת מחזה אליהו (סי’ מו אות כ) גבי מה שהתיר הרמב”ן להזיז עפר לצורך כיבוד הבית.

ונראה דיש לדחות, דלא דמי טלטול בידיו לטלטול מן הצד דקיל טפי דלא חשיב כלל טלטול, והתירו כל שהוא צורך דבר המותר, ולאו דווקא צורך מקומו, ומ”ש המ”ב צורך מקומו, עיקר התירו כיון שהוא לצורך דבר המותר, והיינו שימוש בחדר ולאו דווקא מקומו ממש. ובזה גם נדחתה הראיה שניסה להוכיח לנד”ד בספר שבות יצחק – דרזי (הל’ מוקצה) גבי חמץ שנתגלגל לגגו של היהודי, ע”ש.

יב). ולענ”ד י”ל, דאף להמאירי והכל בו והריא”ז שם בסוגיא דביצה דס”ל דאין היזק חשיב צורך מקומו, מ”מ היינו דווקא בכהאי גוונא דיכול להשתמש ומשתמש בחדר זה, אלא דרוצה לסלקו מחשש היזק, אבל באופן שהמקום מקולקל בשבילו ואינו יכול להשתמש כלל במקום זה מחמת הרעש וכיוצ”ב, שפיר חשיב צורך מקומו, דמה לי אם צריך להשתמש במקום שמונח החפץ, ומה לי להשתמש בחדר עצמו, ואין לך צורך מקומו גדול מזה. ואין זה סותר ללשונות הראשונים והשו”ע שכתבו, דלצורך מקומו היינו להשתמש במקום שהחפץ מונח שם, דאה”נ זה נמי חשיב שימוש במקומו ממש, היינו בחדר שזהו מקומו של החפץ, ומה לי תחת מקום החפץ ומה לי בכל שימושי החדר.

 

יג). ובזה מיושבת נמי קושיית החזו”א הנז’ לעיל ע”ד הכל בו והריא”ז והמאירי. דהיינו שהם למדו דהגדר בצורך מקומו,שצריך ממש את מקומו להשתמש בו, וכל שהוא סילוק נזק, ל”ח כצורך מקומו, אלא דגם הם יסברו דבאופן שאין לו יכולת להשתמש בפועל במקום זה כלל, ג”ז נחשב כצריך את מקומו דהא המקום מקולקל בשבילו, אלא שהם דיברו באופן שהשיפוד שבבית אינו סותר את תשמישי החדר. ואם כנים דברינו, אזלא גם ראיית הגאון רע”א בהגהותיו לשו”ע (סי’ רעט על מג”א ס”ק יב) דהוכיח מהא דשיפוד את יסודו, דכל כשמל”א שלא ראוי לתשמיש היתר, אסור לטלטלו לצורך מקומו, ע”ש, ודו”ק כי קצרתי.

 

יד). ובספר שש”כ ח”א (פרק כ סעיף י’) כתב בשם הים יששכר על התוספתא, שמותר לטלטל תפילין מהחדר, לצורך תשמיש המטה, משום דהוי טלטול כשמל”א לצורך מקומו. ואע”ג דאין זה צורך מקומו ממש, ונראה דס”ל דכאשר יש תפילין בחדר מנוע הוא בשל כך להשתמש בחדר, חשיב שהחדר מקולקל, והוצאת התפילין מתקנת את המקום, ושפיר הוי צורך מקומו.

 

טו). גם בשו”ת אגרות משה (ח”ה או”ח סי’ כב אות לא) פסק, דעט המונח על השולחן במקום שאינו מתאים לכבוד שבת, שאסור להזיזו ואין זה חשיב כטלטול לצורך מקומו. ולכאו’ סותר למה שכתב שם גבי מאוורר שפועל בשבת ואינו יכול לישב שם במקומו מפני שהרוח מפריעה לו, דמותר להזיזו לצד אחר. ומאוורר לשיטתו הוי כלי שמלאכתו לאיסור, (כמ”ש באו”ח ח”ג סימן מט), הרי דג”ז בכלל צורך מקומו, וכ”כ בשמו בספר טלטולי השבת (עמוד לח), למרות שאינו צריך את גוף ההשתמשות אלא את האי השתמשות. ולפי מה שנתבאר א”ש, דכאשר מתבייש מפני אורחים לא חשיב שהחדר מקולקל בשבילו, וממשיך להשתמש בחדר זה, וכיון דאינו אלא הרגש ואינו מפריע לו בעצם, דהא אם לא היו אורחים לא היה מקפיד, לא חשיב כצורך מקומו, משא”כ במאוורר הזורה רוח על פניו כשאינו חפץ, הדבר מהווה טרדה ממשית, למקום בו הוא נמצא. ושו”ר בספר שש”כ (שם) שכתב בהערה בשם ת”ח אחד, שאם בוש כ”כ מפני אורחיו עד כדי שלא יכנס לחדר כלל, יש לדונו כצורך מקומו. והיינו כדביארנו. אבל באופן שנכנס שם אלא  שמתבייש, אסור לטלטלו.

ובשו”ת אור לציון ח”ב (פרק כו תשובה ג’) כתב, דאם הביאו לשולחן סיר כדי לאכול ממנו ונתרוקן, ורוצה לסדר את השולחן יכול לקחת את הסיר, אף שאינו צריך לו ולמקומו שכבוד השבת הוא שהשולחן יהיה נקי ומסודר, וג”ז נחשב כצורך מקומו. (וע”ש עוד טעם מדין גרף של רעי), ולפי מה שנתבאר צריך לפרש בכוונתו, דכיון דאין הרגילות לישב כך בשבת מפני כבודה של השבת ולא מצי לישב בצורה כזו לפני שולחן שבת, הרי דחשיב כמו שהמקום עצמו מקולקל.

 

טז). ולפי”ז בנידון השעון מעורר, נראה דתלוי במציאות לפי ראות העין דאם הצלצול הוא חזק ואינם יכולים להירדם מחמת זה, נידון כצורך מקומו דחשיב כמקום מקולקל, והוא הדין אם יש בחדר מכשיר המשמיע קול או שירים, ומתבייש עד שאינו יכול לישב שם, או שיש בחדר כלי שמלאכתו לאיסור שמפיץ ריח לא נעים, עד שמוכרח לצאת ממקומו, מותר לטלטל הכלי דהוי צורך מקומו ממש.

 

יז). ואולם יש מקום עוד לצדד ולהתיר בדברים הללו “מדין גרף של רעי”, ונפק”מ לענין היתר פלאפונים בעלי ערך המקפיד עליהם, דמותר לטלטלם כיון שמואס וחפץ בסילוק החפץ ואע”ג שאינו פסולת ממש, מ”מ כל שמפריע לו עצם הימצאות כלים אלו בחדר, הן מחמת רעש או אי נעמות, הוי כגרף של רעי, וכיוצ”ב ראיתי בספר מאור השבת (ח”א מכתב ח’ אות ז’) בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל דכשמניחים כמה פטישים ומסמרים ומכוער הדבר וגם בימות החול נחשב הדבר ככיעור, נדון כגרף של רעי. אלא שלכאו’ אכתי צ”ע היתר זה, מדקיי”ל בשו”ע (סי’ שח סעיף לו) דאין עושים גרף של רעי לכתחילה. ויש לומר, ע”פ מ”ש השטמ”ק (ביצה כא:) דלצורך עושין גרף אף לכתחילה, כגון זריקת קליפות ועצמות בשעת אכילה. ומיניה לנד”ד דחשיב כצורך.

יח). ואין לחוש בטלטול הפלאפון, במה שמשתנים תדיר הסימונים (המסמנים את גובה הקליטה שיש בחדר ששוהה בו), על גבי המסך, כיון דאינו פס”ר ולא ניחא ליה, ואפי’ אם הדבר קרוב לפס”ר, אין לחוש במילתא דרבנן כדביארתי בתשובה במק”א, ושכ”פ בשו”ת יבי”א ח”ד (סימן לז). מה גם דאפילו בפס”ר דלא ניחא ליה ממש, יש להקל בדרבנן, לפי”ד הרבה ראשונים ועל צבאם מרן השו”ע, ואף אליבא דהרמ”א יש להקל, כיון דהוי פס”ר דלא ניחא ליה בתלת דרבנן, היינו אין זה דרך כתיבה, ולא הוי בדיו ובסממנים, ועומד להימחק בכל רגע, ועי’ במ”ב (סימן שטז ס”ק טו).

גם אין לחוש שמא ילחץ בטעות על כפתור, דאין לנו לחדש גזרות מדעתנו וכמ”ש האחרונים בדברים הדומים לזה, ומהיות טוב אם אפשרי, יכונן השעון כאשר הטלפון מכובה.

וראיתי בספר ארחות שבת ח”ב (פרק יט סעיף כז ושם בהערות) שכתב, דאין נכון לטלטל פלאפון המצלצל, למרות שמותר לצורך מקומו, כיון דהוי זילותא דשבת ויש לגדור בזה, ואין דבריהם מחוורים, דאטו פטיש ומסמרים ושאר כלים שמלאכתו לאיסור, לא הוי זילותא דשבת האידנא, ואין לומר דבאלו לא הוי זילותא מכיון שמשתמש בו וכולם רואים את השימוש, וכן בלצורך מקומו, משא”כ הכא שרק מסיר מונע ואין ניכר ע”כ איכא זילותא דשבתא, זה אינו, דהא גם שם בשעה שהולך להביא מארגז הכלים מי יודע מה כוונתו, ועי’ עוד בב”י ובשו”ע (סי’ רנב סעיף ה’), דמותר לפתוח מים לגינה ולהמשיך טחינת הרחיים בשבת, ואין לחוש בזה לאוושא מילתא, ודו”ק מינה ואוקי באתרין. ומ”מ גם בספר הנז’ סתם להתיר לטלטל השעון מעורר המפריע בחדר.

 

יט). ואע”ג דנחלקו הראשונים בדין כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימושי היתר לצורך גופו, האם שרי בטלטול לצורך מקומו, או דלמא הוי כמוקצה מחמת גופו, דמהרשב”א והריטב”א (שבת קנד:) משמע דהוי ככשמל”א ומותר לצורך מקומו, ובעל המאור שם אסר,  ומדברי המג”א (סי’ שח ס”ק יח) והמ”ב (שם ס”ק לד) נראה דסתמו להתיר. וכ”כ הגר”ז (שם סעי’ פה), וכן נקט להלכה בשו”ת שבט הלוי ח”י (סי’ נט), ובס’ חזו”ע ח”ג (עמ’ נב). מ”מ נראה דבנד”ד אף לדברי החזו”א (סי’ מד ס”ק יג) וסייעתו דאסרו, הכא בנדון שלפנינו שרי, ואף שאין לו שימושי היתר ללא לחיצה, מ”מ כיון שהדרך לכונן את השעון המעורר מבעו”י לזמן הקבוע של היקיצה, הוי ליה בכלל שימושי היתר. וכסברא זו ראיתי שהעלה גם בס’ יבוא ידיד להגר”ש זעפרני (או”ח סי’ לב) ועפי”ז התיר טלטול הפלאפון היכא שאין מקפידין עליו. גם בספר הליכות שבת – מלכא ח”ב (עמ’ רמח) העלה להתיר לטלטל פלאפון שאינו יקר וכדין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גו”מ.

שאלה: האם מותר בשבת להוציא מהחדר פלאפון שכוון בו שעון מעורר, כדי שלא יפריע הצלצול לשאר בני החדר הישנים בו?

 

תשובה: פלאפון שאין מקפידין עליו ואין מייחדים לו מקום מחמת שאינו יקר כ”כ, ויש בתוכו שעון מעורר המצלצל ומפריע לבני החדר להמשיך בשנתם, מותר לטלטלו בידים ולסלקו מהחדר, וה”ה אם היה המכשיר בחדר אחר, ורוצה להביאו לחדרו כדי שיקיצו מותר לטלטלו הגם שאין צריך לו אלא לאחר זמן.

 

א). הנה פלאפון שאינו מקפיד עליו ולא מייחד לו מקום מסויים, יש לו דין של כלי שמלאכתו לאיסור, דמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, ואע”ג דמשתמש נמי בשעון המצוי בו לידע השעה, אינו כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, כיון דעיקר תשמישו ויעודו הוא לאיסור, ול”ד למ”ש הביה”ל (סי’ שח ד”ה קרדום), דאם דרך הכלי להשתמש בו לשניהם רק שלאיסור משתמשים בו יותר, לא הוי כלי שמלאכתו לאיסור, דהתם הכלי מיועד מעיקרו לשימוש מלאכת איסור והיתר בשווה, משא”כ הכא עיקר תשמישו צורתו ותבניתו הוא לאיסור ודמי לקדרה שכתב הרשב”א (קכג. ד”ה הא דתנן) דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, אע”ג דהיו משתמשים בה גם להיתר, וזה פשוט.

וגם הרבה ממכשירים אלו אין לדונם כדין מוקצה מחמת חסרון כיס, לפי שהרבה בני אדם לא מייחדים למכשירים אלו מקום מסויים, וכל פעם מניחים אותם במקום אחר, ובזה הוי סימן דלא קפדי עלייהו, ואין הכי נמי אם הוא מכשיר עדין ויקר מאד ומקפיד עליו שלא יתקלקל, או כשהוא עדיין חדש שבדר”כ נזהרים עליו יותר, יש לדונו כמוקצה מחמת חסרון כיס, שאין לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו.

 

ב). וראשית יש מקום לדון אם חשיב כהאי גוונא “כצורך גופו”, על פי מה שמבואר בחידושי הרשב”א (ביצה טו. ד”ה מותר לטלטלו), דכל ששולח ביו”ט לשמח חברו וחברו נהנה בדבר, חשיב כצורך גופו, וכ”כ התוס’ בשבת (ס. ד”ה לא בסנדל) להתיר לשלח כלי שמלאכתו לאיסור מטעם זה. וכ”כ בגליון רעק”א (סימן שו על מג”א ס”ק טו, הנדפס בשו”ע הוצאת “טלמן”). דשרי לשלוח בשבת לחתן פמוטות כסף שלא הדליקו בהם, דמשום שמחת חתן מיקרי “צורך גופו”. ולפי”ז היה מקום לומר דה”ה בנד”ד, דאם רעש צלצול הטלפון מפריע לבני החדר הישנים בו, מותר להוציאו דחשיב כצורך גופו דמה לי אם משמחו ומה לי טורדו ומעציבו. וה”ה אם מתבייש בפני אורחים כשכלי מוקצה מונח על שולחן של שבת. אולם לאחר התבוננות יש מקום לחלק, דאע”ג דלא בעינן שימוש בגוף הכלי, מ”מ כל שמחמתו יש תועלת כגון שמשמח וכיוצ”ב סגי לן, דזה חשיב כשימוש בגוף הכלי, אבל בנד”ד כל עניינו הוא באי הימצאותו של הכלי, וליכא שימוש או דבר שגורם תועלת מעצם טלטול גוף הכלי, אלא בסילוקו, ובאופן זה לא חשיב כצורך גופו.

ולכאורה דבר זה מוכרח, דאל”ה כל כלי שמלאכתו לאיסור, יהיה מותר לטלטלו מחמת לצל, דהא גורם לו עצב בזה שיתקלקל, ועל כרחך דכיון דענין השמחה אינה מגוף הדבר אלא בגין סילוק מצב, ושלילת מצב בחפץ, ל”ח צורך גופו. וכן ראיתי שביאר בספר שלמי יהונתן – מוקצה (סימן שח עמוד נז ד”ה ובמה), ע”ש ודפח”ח. ובערוה”ש (סי’ שח סעיף טו) כתב, דאם יש לו תענוג בטלטול לא חשיב צורך גופו, ולכאורה דבריו נסתרים מכל המבואר לעיל. וצ”ע.

 

ג). אולם אכתי יש לדון בנד”ד, אם נכלל בגדר לצורך “מקומו”, דיש להסתפק מהו ההיתר בלצורך מקומו, אם התירו הוא דווקא היכא שרוצה להשתמש במקום הכלי ממש, כגון, לישב או להניח חפציו וכיוצ”ב, או כל שמציאות הכלי בחדר הנוכחי מפריעה לו אף שאינו צריך את מקום הכלי ממש, גם זה חשיב כצורך מקומו ומותר לטלטלו.

 

ד). ולכאורה יש לפשוט מהא דאיתא בביצה (כח:) אמר רב יהודה אמר שמואל, שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו”ט וכו’, רבינא אמר אע”פ שאין עליו בשר, מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ ברה”ר. ופרש”י שרי לטלטלו בטלטול גמור ולסלקו כדי שלא יזוקו בו אנשי ביתו. והכי הלכתא כמבואר בשו”ע (סי’ תקיח ס”ג).

ומשמע דאין ההיתר משום דהוי כצורך מקומו אע”ג דנוכחותו בחדר מזיקה ומפריעה לעוברים ושבים, אלא הטעם, מידי דהוה אקוץ והתם היינו טעמא שהתירוהו כיון דלא גזרו רבנן במקום היזקא דרבים בכרמלית וכמבואר בשבת (מב.), ובשו”ע (סי’ שח סעיף יח).

 

ה). וראיתי להרמב”ן במלחמות (ביצה דף א’) שעמד בזה, וכתב, דמה שלא התירוהו משום צורך מקומו, כיון דשיפוד הוא מוקצה מחמת מיאוס, וכפי שכתב רש”י בסוגיין. ומשמע, דהבין להדיא דחשיב צורך מקומו, אלא דהחמירו במוקצה מחמת מיאוס שלא לטלטלו משום צורך מקומו. וגם הטור והשו”ע (סי’ תקיח סעיף ג’) העמידו הסוגיא בשיפוד שאינו מיוחד לכך, ולפיכך י”ל שלא התירוהו משום צורך מקומו, כיון שלא הוי כלי וכדעת התוס’ שם בסוגיא. ראה בב”י. ובביה”ל (שם ד”ה לקח).

אולם בחידושי המאירי (שם) כתב, דאם היה לצורך מקומו, היה מותר. וכן מבואר בכל בו, ובריא”ז. ומשמע דהבינו דאין היזק חשיב כצורך מקומו. וראיתי למרן החזו”א זצוק”ל (סימן מג ס”ק ז’) שעמד בזה, וכתב בזה”ל: והכל בו כתב, דלצורך גו”מ שרי, וצ”ע דהא משום היזקא, היינו לצורך מקומו, ואפ”ה דווקא משום היזקא וכו’ עכ”ל. (וראה להלן או’ יב). ועכ”פ בנידו”ד דאינו חשש שמא יזיקו, אלא כבר עתה מזיק לו הרעש, אף לדידהו י”ל דשרי.

 

ו). ויש שהביאו ראיה לאסור בנד”ד מההיא דשבת (קנד:), גבי מי שהיה בדרך והיו על גבי חמורו כלים, דאי’ במתני’ שם דמפקיע ושומט הכלים על גבי הכר, והעמידה הגמרא דמתני’ איירי בכלים שמלאכתן לאיסור כגון בקרנא דאומני שליפי וזוטרי, והקשה המאירי למה אינו יכול ליטלם בידיו מעל גבי החמור, הא הוי לצורך מקומו, ואם מפני שאינו יכול להשתמש במקומו שהרי גב הבהמה הוא ואסור להשתמש בבעלי חיים בשבת, מ”מ צריך למקומו שלא תמות בהמתו, ותירץ בזה”ל: “נראה שאין צורך מקומו נאמר אלא שצריך למקומו ממש לישב בו”. הרי דבעינן מקומו ממש.

אולם נראה דיש לדחות, דהמאירי לא בא בזה אלא לאפוקי דבר שאין לו צורך בו כלל בשבת, כגון מקום הבהמה לישב בו, והוי כמחמה לצל דכונתו שלא יפסד דאסור בכלי שמלאכתו לאיסור, אולם היכא שרוצה לישב במקום זה ויש דבר הטורדו או מפריעו, הוי בכלל צורך מקומו, וכן מבואר שם ברז”ה.

 

ז). ומדברי רש”י בסוגיא בשבת (קכד: ד”ה שקולו שותא), על הא דאי’ שם בגמרא, שקולו שותא מקמי כהנא, דפי’ “דניתוב על מקומה קאמר”, וצורך מקומה הוא דהוה. ע”כ. משמע קצת דדוקא אם צריך למקומו ממש. וכן משמע מהר’ חננאל (שבת קכד.) שפירש, צורך מקומן, לפנותם כדי לישב במקומם. וכן מדוקדק היטב לשון הטור והשו”ע (סימן שח סעיף ג’) שכתבו, כלי שמלאכתו לאיסור, מותר לטלטלו בין לצורך גופו וכו’, ובין לצורך מקומו, “דהיינו להשתמש במקום שהכלי מונח שם”. ודו”ק מינייהו דהפרעה מחמת הכלי הנמצא שם, לא הוי בכלל מקומו היכא שאינו צריך את השימוש בפועל של מקום הכלי. (אולם זה ברור, דצורך מקומו אין הכוונה מקום ישיבה בדווקא, אלא אפילו מונח כשמל”א על בגד או כר וכיוצ”ב ורוצה להשתמש בהם, חשיב כצורך מקומו).

 

ח). וקצת יש לדקדק כן גם מדברי הביאור הלכה (סימן שח ד”ה כלי) שכתב, דקדרה הוי כלי שמלאכתו לאיסור, דמיוחדת לבישול, ואם פינוה מהתבשיל ועומדת בבית, מותר לטלטלה ולסלקה לצד חוץ, דהוי כגרף של רעי. ע”כ.

ואם כל הפרעה של כלי המונח במקום ישיבתו, הוי בכלל צורך מקומו, למה היה צריך להתיר מחמת גרף של רעי ולא התיר מדין צורך מקומו. (דהא בודאי היכא שפינה התבשיל מהקדרה לא בטל מיניה שם כלי). ושו”ר שכבר קדמני בראיה זו, בשו”ת מחזה אליהו (סימן מו אות ב’).

 

ט). ולכאו’ יש להוכיח כן גם מדברי הפרי מגדים (סי’ שח משב”ז ס”ק ה’) שהקשה על הפרישה (ס”ק ו’) שכתב, דשברי כלים אפילו אינם ראויים לכלום, מותר לטלטלם לצורך גו”מ, וכתב הפרמ”ג לדחות דבריו, דהא מהרמ”א לא משמע כן, שכתב, כלי זכוכית שנשברו על השולחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי שלא יוזקו בהן. ולמה לא התיר משום צורך מקומו ואף במקומות שאין חשש היזק. ולפי המבואר יש ליישב בפשיטות דברי הפרישה, דס”ל דלסלק נזק אינו בגדר צורך מקומו.

 

י). ובשו”ת מחזה אליהו (סימו מו אות ג’) כתב ששמע הוכחה גדולה, להתיר כל שמפריע לו עצם הימצאות הדבר בחדר, דג”ז חשיב צורך מקומו, ממה דאיתא בשבת (מה.) דהתירו לטלטל את הנר מפני חברא בשבתא. ומבואר שם, דכיון דר”ש מתיר, כדאי הוא ר”ש לסמוך עליו בשעת הדחק. ומשמע לדר”ש אתי שפיר מה דשרי לטלטל הנר, והנה נר לרבי שמעון הוי כשמל”א (עי’ תוס’ דף לה.), ואפ”ה מבואר בגמרא דהתירו לטלטלו ובודאי לא מיירי מפני סכנת נפשות, (וכמ”ש שם הריטב”א והרשב”א ודלא כרש”י) אלא שהיה סכנת ממון או איבה. ומוכח מיניה דמותר להסיר דבר המצערו, ולא הוזכר שם שצריך להשתמש במקום הנר.

 

יא). וראיתי להשש”כ שציין לעיין במ”ב (סי’ שיא ס”ק יב), ונראה דר”ל, דשם מבואר דמותר לטלטל המת בטלטול מן הצד לצורך כהנים דחשיב “לצורך מקומו”. והנה שם המת מפריע לכהנים להיכנס לביתם שנמצא תחת קורת גג אחת, ומשמע מיניה דג”ז חשיב כצורך מקומו. וכעין זה הביא בשו”ת מחזה אליהו (סי’ מו אות כ) גבי מה שהתיר הרמב”ן להזיז עפר לצורך כיבוד הבית.

ונראה דיש לדחות, דלא דמי טלטול בידיו לטלטול מן הצד דקיל טפי דלא חשיב כלל טלטול, והתירו כל שהוא צורך דבר המותר, ולאו דווקא צורך מקומו, ומ”ש המ”ב צורך מקומו, עיקר התירו כיון שהוא לצורך דבר המותר, והיינו שימוש בחדר ולאו דווקא מקומו ממש. ובזה גם נדחתה הראיה שניסה להוכיח לנד”ד בספר שבות יצחק – דרזי (הל’ מוקצה) גבי חמץ שנתגלגל לגגו של היהודי, ע”ש.

יב). ולענ”ד י”ל, דאף להמאירי והכל בו והריא”ז שם בסוגיא דביצה דס”ל דאין היזק חשיב צורך מקומו, מ”מ היינו דווקא בכהאי גוונא דיכול להשתמש ומשתמש בחדר זה, אלא דרוצה לסלקו מחשש היזק, אבל באופן שהמקום מקולקל בשבילו ואינו יכול להשתמש כלל במקום זה מחמת הרעש וכיוצ”ב, שפיר חשיב צורך מקומו, דמה לי אם צריך להשתמש במקום שמונח החפץ, ומה לי להשתמש בחדר עצמו, ואין לך צורך מקומו גדול מזה. ואין זה סותר ללשונות הראשונים והשו”ע שכתבו, דלצורך מקומו היינו להשתמש במקום שהחפץ מונח שם, דאה”נ זה נמי חשיב שימוש במקומו ממש, היינו בחדר שזהו מקומו של החפץ, ומה לי תחת מקום החפץ ומה לי בכל שימושי החדר.

 

יג). ובזה מיושבת נמי קושיית החזו”א הנז’ לעיל ע”ד הכל בו והריא”ז והמאירי. דהיינו שהם למדו דהגדר בצורך מקומו,שצריך ממש את מקומו להשתמש בו, וכל שהוא סילוק נזק, ל”ח כצורך מקומו, אלא דגם הם יסברו דבאופן שאין לו יכולת להשתמש בפועל במקום זה כלל, ג”ז נחשב כצריך את מקומו דהא המקום מקולקל בשבילו, אלא שהם דיברו באופן שהשיפוד שבבית אינו סותר את תשמישי החדר. ואם כנים דברינו, אזלא גם ראיית הגאון רע”א בהגהותיו לשו”ע (סי’ רעט על מג”א ס”ק יב) דהוכיח מהא דשיפוד את יסודו, דכל כשמל”א שלא ראוי לתשמיש היתר, אסור לטלטלו לצורך מקומו, ע”ש, ודו”ק כי קצרתי.

 

יד). ובספר שש”כ ח”א (פרק כ סעיף י’) כתב בשם הים יששכר על התוספתא, שמותר לטלטל תפילין מהחדר, לצורך תשמיש המטה, משום דהוי טלטול כשמל”א לצורך מקומו. ואע”ג דאין זה צורך מקומו ממש, ונראה דס”ל דכאשר יש תפילין בחדר מנוע הוא בשל כך להשתמש בחדר, חשיב שהחדר מקולקל, והוצאת התפילין מתקנת את המקום, ושפיר הוי צורך מקומו.

 

טו). גם בשו”ת אגרות משה (ח”ה או”ח סי’ כב אות לא) פסק, דעט המונח על השולחן במקום שאינו מתאים לכבוד שבת, שאסור להזיזו ואין זה חשיב כטלטול לצורך מקומו. ולכאו’ סותר למה שכתב שם גבי מאוורר שפועל בשבת ואינו יכול לישב שם במקומו מפני שהרוח מפריעה לו, דמותר להזיזו לצד אחר. ומאוורר לשיטתו הוי כלי שמלאכתו לאיסור, (כמ”ש באו”ח ח”ג סימן מט), הרי דג”ז בכלל צורך מקומו, וכ”כ בשמו בספר טלטולי השבת (עמוד לח), למרות שאינו צריך את גוף ההשתמשות אלא את האי השתמשות. ולפי מה שנתבאר א”ש, דכאשר מתבייש מפני אורחים לא חשיב שהחדר מקולקל בשבילו, וממשיך להשתמש בחדר זה, וכיון דאינו אלא הרגש ואינו מפריע לו בעצם, דהא אם לא היו אורחים לא היה מקפיד, לא חשיב כצורך מקומו, משא”כ במאוורר הזורה רוח על פניו כשאינו חפץ, הדבר מהווה טרדה ממשית, למקום בו הוא נמצא. ושו”ר בספר שש”כ (שם) שכתב בהערה בשם ת”ח אחד, שאם בוש כ”כ מפני אורחיו עד כדי שלא יכנס לחדר כלל, יש לדונו כצורך מקומו. והיינו כדביארנו. אבל באופן שנכנס שם אלא  שמתבייש, אסור לטלטלו.

ובשו”ת אור לציון ח”ב (פרק כו תשובה ג’) כתב, דאם הביאו לשולחן סיר כדי לאכול ממנו ונתרוקן, ורוצה לסדר את השולחן יכול לקחת את הסיר, אף שאינו צריך לו ולמקומו שכבוד השבת הוא שהשולחן יהיה נקי ומסודר, וג”ז נחשב כצורך מקומו. (וע”ש עוד טעם מדין גרף של רעי), ולפי מה שנתבאר צריך לפרש בכוונתו, דכיון דאין הרגילות לישב כך בשבת מפני כבודה של השבת ולא מצי לישב בצורה כזו לפני שולחן שבת, הרי דחשיב כמו שהמקום עצמו מקולקל.

 

טז). ולפי”ז בנידון השעון מעורר, נראה דתלוי במציאות לפי ראות העין דאם הצלצול הוא חזק ואינם יכולים להירדם מחמת זה, נידון כצורך מקומו דחשיב כמקום מקולקל, והוא הדין אם יש בחדר מכשיר המשמיע קול או שירים, ומתבייש עד שאינו יכול לישב שם, או שיש בחדר כלי שמלאכתו לאיסור שמפיץ ריח לא נעים, עד שמוכרח לצאת ממקומו, מותר לטלטל הכלי דהוי צורך מקומו ממש.

 

יז). ואולם יש מקום עוד לצדד ולהתיר בדברים הללו “מדין גרף של רעי”, ונפק”מ לענין היתר פלאפונים בעלי ערך המקפיד עליהם, דמותר לטלטלם כיון שמואס וחפץ בסילוק החפץ ואע”ג שאינו פסולת ממש, מ”מ כל שמפריע לו עצם הימצאות כלים אלו בחדר, הן מחמת רעש או אי נעמות, הוי כגרף של רעי, וכיוצ”ב ראיתי בספר מאור השבת (ח”א מכתב ח’ אות ז’) בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל דכשמניחים כמה פטישים ומסמרים ומכוער הדבר וגם בימות החול נחשב הדבר ככיעור, נדון כגרף של רעי. אלא שלכאו’ אכתי צ”ע היתר זה, מדקיי”ל בשו”ע (סי’ שח סעיף לו) דאין עושים גרף של רעי לכתחילה. ויש לומר, ע”פ מ”ש השטמ”ק (ביצה כא:) דלצורך עושין גרף אף לכתחילה, כגון זריקת קליפות ועצמות בשעת אכילה. ומיניה לנד”ד דחשיב כצורך.

יח). ואין לחוש בטלטול הפלאפון, במה שמשתנים תדיר הסימונים (המסמנים את גובה הקליטה שיש בחדר ששוהה בו), על גבי המסך, כיון דאינו פס”ר ולא ניחא ליה, ואפי’ אם הדבר קרוב לפס”ר, אין לחוש במילתא דרבנן כדביארתי בתשובה במק”א, ושכ”פ בשו”ת יבי”א ח”ד (סימן לז). מה גם דאפילו בפס”ר דלא ניחא ליה ממש, יש להקל בדרבנן, לפי”ד הרבה ראשונים ועל צבאם מרן השו”ע, ואף אליבא דהרמ”א יש להקל, כיון דהוי פס”ר דלא ניחא ליה בתלת דרבנן, היינו אין זה דרך כתיבה, ולא הוי בדיו ובסממנים, ועומד להימחק בכל רגע, ועי’ במ”ב (סימן שטז ס”ק טו).

גם אין לחוש שמא ילחץ בטעות על כפתור, דאין לנו לחדש גזרות מדעתנו וכמ”ש האחרונים בדברים הדומים לזה, ומהיות טוב אם אפשרי, יכונן השעון כאשר הטלפון מכובה.

וראיתי בספר ארחות שבת ח”ב (פרק יט סעיף כז ושם בהערות) שכתב, דאין נכון לטלטל פלאפון המצלצל, למרות שמותר לצורך מקומו, כיון דהוי זילותא דשבת ויש לגדור בזה, ואין דבריהם מחוורים, דאטו פטיש ומסמרים ושאר כלים שמלאכתו לאיסור, לא הוי זילותא דשבת האידנא, ואין לומר דבאלו לא הוי זילותא מכיון שמשתמש בו וכולם רואים את השימוש, וכן בלצורך מקומו, משא”כ הכא שרק מסיר מונע ואין ניכר ע”כ איכא זילותא דשבתא, זה אינו, דהא גם שם בשעה שהולך להביא מארגז הכלים מי יודע מה כוונתו, ועי’ עוד בב”י ובשו”ע (סי’ רנב סעיף ה’), דמותר לפתוח מים לגינה ולהמשיך טחינת הרחיים בשבת, ואין לחוש בזה לאוושא מילתא, ודו”ק מינה ואוקי באתרין. ומ”מ גם בספר הנז’ סתם להתיר לטלטל השעון מעורר המפריע בחדר.

 

יט). ואע”ג דנחלקו הראשונים בדין כלי שמלאכתו לאיסור שאין לו שימושי היתר לצורך גופו, האם שרי בטלטול לצורך מקומו, או דלמא הוי כמוקצה מחמת גופו, דמהרשב”א והריטב”א (שבת קנד:) משמע דהוי ככשמל”א ומותר לצורך מקומו, ובעל המאור שם אסר,  ומדברי המג”א (סי’ שח ס”ק יח) והמ”ב (שם ס”ק לד) נראה דסתמו להתיר. וכ”כ הגר”ז (שם סעי’ פה), וכן נקט להלכה בשו”ת שבט הלוי ח”י (סי’ נט), ובס’ חזו”ע ח”ג (עמ’ נב). מ”מ נראה דבנד”ד אף לדברי החזו”א (סי’ מד ס”ק יג) וסייעתו דאסרו, הכא בנדון שלפנינו שרי, ואף שאין לו שימושי היתר ללא לחיצה, מ”מ כיון שהדרך לכונן את השעון המעורר מבעו”י לזמן הקבוע של היקיצה, הוי ליה בכלל שימושי היתר. וכסברא זו ראיתי שהעלה גם בס’ יבוא ידיד להגר”ש זעפרני (או”ח סי’ לב) ועפי”ז התיר טלטול הפלאפון היכא שאין מקפידין עליו. גם בספר הליכות שבת – מלכא ח”ב (עמ’ רמח) העלה להתיר לטלטל פלאפון שאינו יקר וכדין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גו”מ.

תגובה אחת

  1. תודה רבה הרב. דברים ברורים ויציבים.
    בפסקה טו’ הרב כתב: “גם בשו”ת אגרות משה (ח”ה או”ח סי’ כב אות לא) פסק, דעט המונח על השולחן במקום שאינו מתאים לכבוד שבת, שאסור להזיזו ואין זה חשיב כטלטול לצורך מקומו. ולכאו’ סותר למה שכתב שם גבי מאוורר שפועל בשבת ואינו יכול לישב שם במקומו מפני שהרוח מפריעה לו, דמותר להזיזו לצד אחר. ומאוורר לשיטתו הוי כלי שמלאכתו לאיסור, (כמ”ש באו”ח ח”ג סימן מט)”
    בשיטת האגרות משה ישנם חילוקי דעות מה הייתה כוונתו על מכשירים כגון מאוורר ולכן כתב כך בסוף ימיו (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כג): “בענין מוקצה במכשירי חשמל – הנה כתבתי כמה פעמים בענין זה, וכן פירסמתי דעתי בעל פה למעשה בענין זה, וכבר הם דברים מפורסמים וידועים. אבל מאחר שכמה העירו שכנראה יש כעין מבוכה בשיטתי ביקשתי שיעתיקו דברים אלו בזה הלשון כדי לפרסם דעתי בספרי הבא:
    הנה כלי חשמל, הגם שפועלים על ידי החשמל ומחוברים להחשמל, ואפילו מנורת חשמל, למעשה אינם מוקצים בשבת, ומותר לטלטלם, אלא אם כן הם כלים שעושים בהם מלאכה. אבל אם פעולתם אינה מלאכת שבת אין להחשיבם כמלאכתו לאיסור מחמת שמקבלים כוחם על ידי דבר האסור כמו חשמל, דדבר שמלאכתו לאיסור פירושו דבר שעושים בו איסור, ולא דבר שנעשה ע”י איסור. ורק צריך להיזהר שלא להפרידם מחיבורן להחשמל. ואם אחד רוצה להחמיר לעצמו יותר (הגם שאני בעצמי אינני נוהג כן) הרשות בידו. אך אז יש לידע שלכל הפחות מותר לטלטל גם נר חשמל לצורך גופו ומקומו.” ע”כ.
    יישר כוח הרב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש