שאלה: בגד מלוכלך שאינו ראוי ללבישה מחמת רוב הטינוף שבו, וכן חולצה העומדת לגיהוץ ונמלך עליה בשבת ללבשה, האם יש להם דין מוקצה?
תשובה: אין לטלטל בגד מטונף לאחר שהסירו מעליו אפילו היה ראוי ללבישה בבין השמשות, והיינו דווקא אם אינו ראוי עוד ללבישה, וכגון, בגד המונח בארון כביסה, אבל בגד הצריך גיהוץ, מותר לטלטלו.
א). בגד מטונף, לכאו’ היה מקום לדמותו למ”ש השו”ע (סי’ שח סעי’ ו’): כל הכלים שנשברו אפילו בשבת, מותר לטלטלם ובלבד שיהיו ראויים לשום מלאכה וכו’, אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה לא. ע”כ. ומיניה לבגד שהסירו מעליו אחר שנתלכלך ואינו ראוי עוד ללבישה בלי כיבוס, דאדם מסיח דעתו ממנו, ובפרט אם כבר נתנו בארון הכביסה שהטינוף נדבק בו ביותר, ואין דרך בני אדם לשוב ולהוציאו משם ואסח דעתיה מיניה, הרי יש לו דין מוקצה, ואפילו נטנף בשבת ובין השמשות היה ראוי ללבישה, מ”מ לא גרע דינו מכלי הנשבר בשבת והיה ראוי בבין השמשות שאסור לטלטלו. וכן ראיתי בספר הליכות שבת – מלכא (עמ’ קל) שדימה נידון דידן לההיא דשבר כלי. אולם באמת היד נטויה לדחות ולחלק, דשאני התם דבטל הימנו שם כלי מאחר ונשבר ואינו ראוי עוד לשום מלאכה, אבל בבגד מטונף לא בטל ממנו שם כלי גם כשעליו הטינוף, כיון שזוהי צורת תשמיש של בגד שמתלכלך ומתנקה וה”ז בגד גמור גם כשיש עליו טינוף ואע”ג שאינו ראוי עוד ללבישה כל עוד הטינוף עליו.
ב). ויש שרצו לדמותו לההיא דשיירי מטלניות שבלו, דאם יש בהם ג’ על ג’ מותר לטלטלם כיון שיש להם קצת חשיבות, ואפ”ה לעשירים אסור לטלטלם, וכמבואר בשו”ע (סי’ שח סעי’ יג). ומוכח, דכל כלי שראוי לשימוש ואינו עומד לו לשימוש, ה”ז מוקצה. אולם גם זאת יש לדחות וכאמור, דהתם לעשירים אין ע”ז שם כלי וכלפיהם ה”ז כדין שברי כלים כיון דאינן ראויים להם לשום תשמיש בכל מצב, אבל בנד”ד שם כלי גמור יש להם, דהרי הוי בגד אלא דאיסורא הוא דרביע עליה.
ג). ובמחשבה קמייתא היה נראה לדמותו לההיא דדלתות הכלים שנשברו בשבת (שבת קכב: ובשו”ע סי’ שח סעי’ ח’), דאע”ג דאינם ראויים עתה כלל לשום מלאכה אחרת, מותר לטלטלם, ואע”ג דבשבת אסור להחזירם למקומם משום איסור בונה ומכה בפטיש. וכן מוכח מההיא דסנדל שנפסקה הרצועה הפנימית (שם סעי’ טו), דמותר לטלטלו, כיון שתורת כלי עליו. אלא שיש לדחות, דשאני התם כיון שדלתות אלו הם “חלק” מכלי שלם ע”כ גם מהם לא פקע שם כלי, כיון דראויים ועומדים לשוב ולהתחבר לעיקרן כדאי’ בגמ’, ע”כ אכתי לא פקע שם כלי מהם וגם אם כעת אי אפשר במציאות לחברם משום איסור שבת, מ”מ שם כלי לא פקע מעליהם, אבל בבגד המטונף הרבה, כיון שבכל הבגד אי אפשר להשתמש במצבו הנוכחי לשום תשמיש, י”ל דבטיל מיניה שם כלי.
ד). ולענ”ד יש לדמותו לבגד שעטנז דאינו ראוי ללבישה והוי כלאים, שר’ ירוחם (חי”ג נתיב יב) אסר לטלטלו בשבת, וגם המרדכי (ביצה סי’ תרסו) כתב שדעתו לאסור, ושרבותיו חלקו עליו והתירו. והב”ד מרן בב”י (ס”ס שח). ובשו”ע (סעיף מז) כתב, בגד שעטנז יש אוסרים לטלטלו ויש מתירים. ולפי מאי דקיי”ל כי”א בתרא, נראה דדעת השו”ע כהמתירים. והנה דעת המתירים צ”ע דלכאו’ מא”ש מפירות טבל שאסור לטלטלם ומוקצים הם, וכדאי’ במתני’ (שבת קכו:), וברמב”ם (פכ”ה מהל’ שבת הי”ט), כיון דלא חזי למידי הוי מוקצה, וכן חלה דינה כמוקצה לפי שאינה ראויה כלל, וא”כ לשיטתם מא”ש מבגד שעטנז.
ה). וע”כ נראה דיש להקדים בהסבר פלוגתתם, דהנה המתירים לטלטל בגד שעטנז הביאו ראיה מסנדל המסומר (שבת ס.) דגזרו על נעילתו משום מעשה שהיה, ע”ש, ואפ”ה אי’ שם בגמ’, דמותר לטלטלו, והטעם מבואר בגמ’ כיון דראוי לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המיטה. ופרש”י דתורת כלי עליו. הרי דכל שיש לו שימוש היתר אפילו אם אין זה עיקר הייעוד של הכלי מותר לטלטלו וכההיא דסנדל דייעודו ללבישה וכן עושה בחול ומחמת כן מותר לטלטלו. וכן מבואר להדיא בגמ’ (שבת מו.) גבי שרגא דניפטא דשרי לטלטלה ומשום דראוי לכסות בו מנא, ולא דמי לשאר צרורות ועפר דאע”ג דחזי לכסות בהו מנא, מ”מ לאו שם כלי עלייהו. וא”כ דימו הראשונים הנז’ גם בגד שעטנז להנ”ל דאע”ג דאינו ראוי ללבישה מחמת איסורו, מ”מ לא בטל ממנו שם כלי כיון שראוי לו להשתמש בו בדברים המותרים, וכההיא דהרמ”א (יו”ד סי’ שא) שמתיר לפרוס בגד כלאים על גיגית כדי להעמיד חומה, וכן לפרוס עליו אהל (באופן המותר בשבת), ועוד שאר תשמישי היתר המותרים בבגד שעטנז הנז’ בשו”ע (סי’ שא), ולפיכך אינו מוקצה. אבל בפירות טבל אין שום שימוש המותר בהם בשבת ובחול, דלבהמה אינם עומדים אף דראוי להם, וכמבואר במג”א (סי’ שח ס”ק נו), וגם להט”ז (ס”ק כ’) שהתיר בראוי בלבד ולפיכך התיר לטלטל בשר בהמה חי גם אם אינו ראוי לכוס כיון דראוי לכלבים, מ”מ הנאת כילוי נאסרה בטבל ואפילו ליתנם לגוי אסור, וכמבואר בפמ”ג (סי’ שח משב”ז ס”ק כה). ורמז לסברא זו המג”א (ס”ק עד), וכן ביאר להדיא במחה”ש ובפמ”ג (שם). וסברת האוסרים לטלטל בגד שעטנז ואפילו לצורך גופו ומקומו, הוא מפני שבטל ממנו תורת כלי, ואע”ג דראוי לעשות בו שאר תשמישים המותרים, (וכן הקשה בכלכלת שבת כללי המוקצה או’ ב’), מ”מ י”ל, דשאני משאר כלי שמלאכתו לאיסור דהוא מותר בטלטול לצורך גו”מ, דכיון דביום חול יש לו תשמיש היתר וא”כ לא בטל מיניה שם כלי וממילא מותר לטלטלו בשבת אף לדברים שאינו ייעודם, כגון, לכסות בו טינוף, אבל דברים שאין להם תשמיש היתר גם ביום חול כלל וכההיא דשעטנז, הרי בטל מהם תורת כלי והתשמישים המותרים שמותר לעשות בבגד זה לא יתנו להם דין כלי כיון דאינו עיקר ייעודם. ודו”ק. וממש כעי”ז ראיתי שביאר הגר”ז (סי’ שח סעיף פה). ולפי”ז א”ש מ”ש המג”א (ס”ק עד) דלדעה האוסרת טלטול בבגד שעטנז, אפילו לצורך גו”מ אסור, ואין לטלטלו כלל, ושכן דעת האגודה. וכ”כ הא”ר ודחה דברי היש”ש, וכ”כ המ”ב (ס”ק קס).
ו). ולפי”ז נראה דלא מבעיא לראשונים דס”ל דכלי שמלאכתו לאיסור שאין לו תשמישי היתר, הוי מוקצה ואפילו לצורך מקומו אין לטלטלו, וכמ”ש בעל המאור (שבת דף קנד:), והכי משמע ברמב”ן (שבת דף סד:), ובר”ן (דף מו.). אלא אף לחולקים, וכדמפורש ברשב”א (שבת קנד:), ובגר”ז (סי’ שח סעי’ פה), ובמ”ב (סי’ שח ס”ק לד). יודו מיהא בנידון שלפנינו שיש לאסור, דשאני התם, דרק בשבת אין לו תשמיש היתר, אבל ביום חול משמש שפיר גם לאיסור ולכך לא בטל שם כלי מיניה. אבל הכא, גם ביום חול אין לו אפשרות שימוש כמות שהוא וא”כ בטל מיניה שם כלי לגמרי.
ז). ובנד”ד שהכביסה מלוכלכת אפשר דגם המתירים לטלטל בגד שעטנז יודו לאסור, לפי שאין הדרך כלל להשתמש בבגדים המיועדים ללבישה או לשאר מלאכה, לנקות הבית ולעשותם מטליות לניגוב וכיוצ”ב, לפי שחש עליהם שמא ייפסדו. ובפרט אם הניחם כבר בארון הכביסה דדמיא קצת לגרוגרות וצימוקים דדחי להו בי ומסריחים הם, וכיון דאית בהו תרתי, אסור לטלטלם דאסח דעתיה כפי שנתבאר בשו”ע (סי’ שי ס”ב). ובפרט שדעת הרבה מן האחרונים לפסוק כדעת האוסרים את הטלטול בבגד שעטנז, וכן פסק הא”ר (או’ פח), והגר”ז (שם), והמ”ב (ס”ק קסא), וא”כ יש להחמיר בזה.
ח). ויש לדמות עוד בגדים אלו למ”ש המ”ב (סי’ שח ס”ק סג), דבגד שהיה רטוב בבין השמשות אסור לטלטלו בשבת אף כשנתייבש, דמיגו דאיתקצאי בביה”ש איתקצאי לכולי יומא. והיינו משום שהבין שבגד רטוב הרבה אינו ראוי ללבישה כלל ואע”ג דלא מיגרע כלל בשם בגד דיליה ואריה הוא דרביע עליה, מ”מ מוקצה הוא, והכי הוא נמי בנד”ד. (ובזה אתי שפיר מה שהקשה בשו”ת אול”צ ח”ב פכ”ו או’ ה’, ובס’ מאורי אור להגרשז”א זצ”ל. ודו”ק). אלא דאכתי הקשו האחרונים ע”ד המ”ב דמא”ש ‘מגמרו בידי אדם’.
ט). וכן יש להוכיח ממ”ש התוס’ (שבת מו: ד”ה מי יימר) דאם נדר הנאה מככר לא נעשה מוקצה, כיון שמותר לאחרים, ומשמע דאם אסר לכל העולם אז אסור לכל לטלטלו. וכן דקדק המג”א (סי’ שח ס”ק עט), וכ”כ המ”ב (ס”ק קע). ומוכח דאע”ג דודאי לא פקע שם אוכל מיניה אלא דאריה הוא רביע עליה, אסור לטלטלו, וה”ה בנד”ד דלא גרע.
י). ולכאו’ ה”ה ג”כ בבגד שאינו מגוהץ העומד בין שאר הבגדים הצריכים גיהוץ דדמי לטינוף כיון שאין הדרך ללבשו כך, ומ”מ לענ”ד בבגד הצריך גיהוץ קיל טפי, לפי שראוי ללבשו תחת הסוודר והחליפה ובשעה”ד יוצא כך לרה”ר, ובפרט אם אין בו קמטים הרבה, (ולפעמים אינו בוש אלא לצאת כך לרה”ר אבל בביתו אינו בוש לישב עם בגד זה), ודמי למ”ש השו”ע (סי’ שי ס”ב) לגבי תמרים שאינם מבושלים הנמצאים בסל דמותר לטלטלם, הואיל וראויים לאכול ע”י הדחק ולא דחינהו בידים. וראה עוד בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ לג).
