שאלה: האם מותר לאיש לטפל אצל רופאת שיניים, “שיננית”, בדיקות דם אצל “אחות”, וכן האם מותר לאשה להיבדק אצל “רופא משפחה”, וכן האם מותר לה לילך לרופא נשים לצורך מעקב הריון, התקני מניעת הריון, “אולטרא סאונד”?
תשובה: אין לאיש לטפל אצל רופאה וכן אשה לא תטפל אצל רופא, אולם בתנאים הבאים יש להקל. א. כשהוא במקום חולי ולא במקום מיחוש בעלמא. ב. באופן שאין רופא המטפל בבעיה זו, או שאינו מצוי לו כעת והיא רפואה דחופה. ג. כשנזהרים מאיסורי ייחוד. ואם יש רופאה אלא שהרופא מומחה יותר בתחום זה והוא מקום חולי, יש להתיר. ובכל זה אין להתחשב בהוצאת ממון וטרחת הדרך. וראה בביאורים בהרחבה המסקנות העולות לדינא בכל ענין וענין.
א). כתב הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת מצווה שנג) וז”ל: הזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, כגון חיבוק ונישוק והדומה להם מפעולות הזנות, והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה, “איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה” וכו’, ולשון ספרא לא תקרבו לגלות אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב, ת”ל “ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב”, אין לי אלא בנדה, בל תקרב ובל תגלה, מניין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו, ת”ל לא תקרבו וכו’. ע”כ. והיינו דדעת הרמב”ם דכל קירבה לאחת מן העריות הוי איסור תורה, וכן מבואר ברמב”ם (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) דהמחבק או המנשק את הערווה לוקה מה”ת. והרמב”ן (שם) האריך לחלוק עליו בזה, וס”ל דקירבה לגילוי ערווה בלא ביאה, איסורו מדרבנן אפילו התכוון להנאה, ויצא להוכיח כן מכמה דוכתי, ולשיטתו, לא תקרב דכתיב בקרא, אסמכתא בעלמא היא. ע”ש. ומיהו כוותיה דהרמב”ם תפסו רבים, ומהם הסמ”ג (לאוין קכו), הרא”ה בספר החינוך (מצווה קפח), הכתר תורה (לאוין שכט), וכן דייק הש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’) מדברי הר”ן המובא ברמ”א שם, דאמרינן יהרג ואל יעבור גם בקירבה של חיבוק ונישוק. גם במגילת אסתר בפירושו לסה”מ (שם), האריך לדחות פי’ הרמב”ן והחזיק כדעת הרמב”ם דהוי איסור דאורייתא. וכן פסק להלכה השו”ע (אהע”ז סי’ כ סעיף א’).
ב). והנה לכאורה מפשטות לשון הר”מ משמע, דכל האיסור מה”ת אינו אלא דווקא באופן שעושה כן לשם חיבה ותאווה שאלו הם הדברים המביאים לידי גילוי ערווה וזנות, אבל כשעושה כן שלא לשום חיבה אינו אסור מה”ת, וכן מבואר להדיא בדבריו (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) וז”ל: כל הבא על ערווה מן העריות דרך אברים או שחבק ונשק “דרך תאווה ונהנה בקירוב בשר”, הרי זה לוקה מן התורה וכו’. וכן דייקו בדבריו גדולי האחרונים, וכמבואר בש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’, וביו”ד סי’ קצ”ה ס”ק כ’). ובשו”ת פני יהושע ח”ב (סי’ מד), ובכנה”ג (יו”ד סי’ קצה הגב”י סעיף יג), ובבתי כהונה ח”ב (סימן יב), וכ”כ החוות יאיר (סי’ קפב), ע”ש. וכן ראיתי שכתב מרן החיד”א בספרו כסא דוד (דרוש כה לשבת הגדול דף קז). ומצאתי להרמב”ם בפי’ המשניות (פ”ז דסנהדרין) דמוכח להדיא כן, שכתב בזה”ל: מי שבא דרך אברים בערווה מן העריות או נשק אחד מן העריות או חבק, או משמש באחד מאבריו “לכוונת הנאה”. הרי שדברי הרמב”ם כקילורין לעין, דכל שאינו בדרך תאווה ליכא איסור תורה. והכי מוכח נמי ממ”ש הרב המגיד (פכ”א מאיסו”ב הלכה א’) דדוקא חיבוק ונישוק וכיוצא באלו הפעולות המעמיקים בזימה. ע”כ. דמשמע דבקירבה בעלמא שלא לשם תאווה או חיבה, ליכא איסור תורה. וכן מסתבר, דאילו נגע שלא לשם הנאה או חיבה איזה קירבה לג”ע אית ביה דנימא דעבר בזה איסור תורה. וכ”כ בספר החינוך (מצווה קפח) הזהירו “מלהתעדן” מהעריות.
ג). אולם נראה שמרן הבית יוסף (יו”ד סי’ קצה) רוח אחרת היתה עמו בהבנת דברי הרמב”ם, דכתב בשם בתרומת הדשן (סי’ רנב), שאסור לאשה נדה שבעלה רופא למשש לה הדופק. ושכ”כ בתשובת הרמב”ן (מיוחסות סימן קכז) שאסור לבעל למשש דופק של אשתו נדה, וכתב, דנראה מדבריו דאפילו אין רופאים אחרים, אסור. ומיהו אם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים, משמע קצת מדבריו דשרי משום פיקוח נפש, ומיהו איכא למימר דלשיטתו קאזיל, דס”ל דנגיעת נדה אינה אלא מדרבנן, אבל להרמב”ם דנגיעת ערווה אסורה מן התורה, אף על פי שיש בו פיקוח נפש, אפשר דאסור משום דהוי אביזריהו דגילוי עריות, וצ”ע. עכ”ד.
הרי דהבין הב”י בדעת הרמב”ם דגם נגיעה שלא לשם תאווה הוי בכלל ג”ע, דהא מישוש הדופק לית ביה הנאה ואין עושה כן בדרך תאווה וחיבה, ואפ”ה כתב דאליבא דהר”מ הוי אביזרייהו דג”ע, וגם אם האשה במצב פיקו”נ ואין רופאים אחרים, אין לבעלה לגעת בה, כיון דהוא בכלל יהרג ואל יעבור. ולכאורה דברי הב”י תמוהים ונסתרים מהמפורש בר”מ הנז’, דרק דרך תאווה וחיבה הוי איסור תורה. וכבר עמד ע”ד הב”י הללו הש”ך (ביו”ד סי’ קצה ס”ק כ), ומכח זה יצא לחלוק עליו, דליכא איסור תורה בנגיעה שלא לשם הנאה. אולם מאידך הבית שמואל (אהע”ז סי’ כ’ ס”ק א’), חלק על הש”ך והחזיק כפשטות לשון הב”י, דלהר”מ אף בנגיעה שלא לשום חיבה לוקה עליה מדאורייתא, וסיים, והיינו מ”ש הב”י (ס”ס קצה), ובחינם השיג עליו הש”ך. (ועי’ בנחפה בכסף ח”ב סימן יט, שכתב דכוונת הב”ש לדייק זאת מריש תשובת הרמב”ן).
והנה הש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’) הביא ב’ ראיות לדבריו, חדא, מהא דמצינו בש”ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מנשקים ומחבקים לבנותיהם ולאחיותיהם, כדאי’ בשבת (יג.), ובקידושין (פא.), וע”כ לא היו עושים כן לשום חיבה ותאווה, וש”מ דשרי בכהאי גוונא. אולם לכאורה איכא למישדי נרגא בראיה זו, דהא כבר כתבו התוס’ בשבת (יג. ד”ה ופליגא), ובע”ז (יז. ד”ה ופליגא), דמה שהיו עושים כן לפי שדמי להו ככשורא לפי שהיו צדיקים גמורים, ואף באשת איש מצאנו שעשו כן, כדאי’ בכתובות (יז.), והיינו טעמא דדמי להו ככשורא, ולא יבואו לידי הרהור, אבל לעולם בסתם בני אדם אסור אפילו שלא לשום חיבה, שמא יבוא לידי הרהור. וכן השיג הבית יעקב (סי’ פ) על הש”ך, הובא באוצה”פ (שם). וע”ע בנחפה בכסף ח”ב (סי’ יט) מה שיצא להשיג על ראיית הש”ך. ולענ”ד נראה ליישב דכוונת הש”ך בראייתו היא, דאם נגיעה בערווה אסורה מה”ת, א”כ מה מקום יש לחלק בין היכא שיבוא לידי הרהור לבין אם הוא צדיק גמור, דזה אפשר לחלק היכא דהוי איסורי דרבנן, אבל אם מדאו’ הוי קורבה לערווה א”כ הוי איסור בעצם, ואטו צדיקים גמורים מותרים לעבור איסור תורה. וזה כוונת הרמב”ן בהשגותיו (מצוות ל”ת שנג) על הר”מ.
אולם היה מקום לדחות ראיית הש”ך ממקום אחר, דהנה התורת חיים בשיטתו עמ”ס ע”ז (דף יז:) הובא ג”כ בפת”ש (אהע”ז סי’ סה ס”ק ב’), כתב, דעולא לא היה מנשק אחיותיו על היד ועל החזה גופייהו, אלא על המלבוש שנותנים בו היד והחזה והיה נושק למעלה מן הבגדים. ולפי דברי התורת חיים, יש לפרש ג”כ דמה שהיה רבי יהודה ב”ר עילאי מרים הכלה על כתפיו, היינו משום שהיו הבגדים שלה ושלו חוצצים ולא היה נוגע בבשרה ממש, וכן מסתבר. ומה שהוצרכו לומר דדמיא בעיניו ככשורא, היינו דבלאו הכי אף כה”ג היה אסור משום הרהור עבירה. וכ”כ הלב שמח (ל”ת מצווה שנג), וא”כ אזלא ראיית הש”ך לנגיעה בבשר הערווה גופא ללא חציצה.
ד). ומ”מ לענ”ד מוכח כהבנת הש”ך בדעת הרמב”ם, דאל”ה דברי הר”מ יסתרו מיניה וביה, דהא כתב, (בפכ”א מאיסו”ב, ובספר המצוות ל”ת שנג), דכל קירבה לערווה הוי דאורייתא, וילפינן לה בספרי מנדה דכתיב בה, לא תקרבו לגלות ערווה. והתם מפורש ברמב”ם דבכל קירבה הוי איסור תורה ואפילו בלא ביאה. ומאידך משמע ברמב”ם (פי”א מאיסו”ב הלכה יט), דנגיעה בנדה שהיא ערווה עליו אינו אלא איסור דרבנן, וז”ל: כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו וכו’, שמא יבוא לידי עבירה, ומפני זה לא תאכל עמו בקערה “ולא יגע בשרה, מפני הרגל עבירה”. הרי דליגע בבשרה אינו אלא משום הרגל עבירה ואינו אלא דרבנן. ובשלמא אליבא דהש”ך יש לחלק בין היכא שעושה כן לשום חיבה, לבין היכא שנוגע בה שלא לשום הנאה, אבל אליבא דהב”י והב”ש דס”ל דגם נגיעה שלא לשום חיבה אסורה מה”ת, ולא חילקו בין נדה לשאר ערווה, צ”ע. ושו”ר שגם הפני יהושע ח”ב (סימן מד), יצא לתמוה על הב”י, מכח דברי הר”מ הנז’ בהלכות נדה.
ועוד היה נראה לכאו’ להוכיח כדעת הש”ך בהבנת הר”מ, ממ”ש הר”מ (פכ”א מאיסו”ב הלכה ז’) המחבק או המנשק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו, כגון, אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצ”ב הרי זה מגונה ביותר והרי זה אסור שאין קרבים לערווה כלל. ע”כ. ומשמע בפשטות, שאינו איסור מדינא אלא “דבר מגונה” וריחוק בעלמא, וכ”כ הפרישה (שם ס”ק ו’). ולכאורה הטעם הוא לפי שאין ליבו נוקפו ואין לו בהם תאווה. ואם נימא כהבנת הב”י דנגיעה שלא לשום חיבה הוי דאו’ אמאי בקרובותיו לא הוי דאורייתא. איברא דהיה מקום לחדש ולומר, דהאיסור דלא תקרבו לגלות ערווה, היינו דווקא בקירוב הרגיל להביא לידי גילוי ערווה, אולם אין בקרוב איסור בעצם, ולפיכך בבתו ואחותו, דבטל יצרא כדאי’ בשילהי דקידושין דמתייחד אדם עם אמו ובתו ואחותו, ליכא בהו לאו דלא תקרבו, אבל במישוש הדופק אע”ג דאינו לשם חיבה, מ”מ עלול להגיע לידי הנאה. וכן ראיתי שיישב העזר מקודש (אהע”ז סי’ כ’ סעיף א’), וכן ביאר בספר נחפה בכסף ח”ב (סי’ יט), ובערך שי (סי’ כ’ ס”ק א’). אלא שמדברי הסד”ט (יו”ד סי’ קצה ס”ק כד), והכרתי ופלתי (יו”ד סי’ קצה) משמע להדיא, דנגיעה בערווה הוי איסור עצמי, והובאו דבריהם לקמן (אות ה’).
ועוד נראה להוכיח כדעת הש”ך, מהא דכתבו התוס’ בסוטה (יט. ד”ה וכהן) בשם הירושלמי, על הא דאי’ “ולקח הכהן מיד האשה”, מניח ידו תחת ידה ומניפה, דאין בדבר זה משום כיעור לפי שאין יצר הרע שולט לשעה. והנה בשלמא לפי”ד הש”ך כיון שאין כוונת הכהן לשום חיבה, מאחר והיה הכהן עסוק וטרוד בעבודתו, ולא יבוא לידי נגיעה של חיבה והוא רק לפי שעה שרי, אבל לפי”ד הר”מ (לפי הבנת הב”י), דאפילו היכא דאינו נהנה, יש לאסור מדאו’, א”כ אמאי התירו נגיעה אפילו לפי שעה. ואין לומר דהכהן היה נוגע בה ע”י הפסק בגד, דהא הוי חציצה כמבואר שם בירושלמי.
ועוד נראה להוכיח כהבנת הש”ך, מהא דאי’ בסוטה (כא:) היכי דמי חסיד שוטה, כגון, הרואה אשה הטובעת בנהר, ואומר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ולאצולה. ואם נאמר דאיכא איסור נגיעה בערווה אף שלא לשום חיבה ואף במקום סכנת נפשות, וכפי שרצה לומר הב”י, אמאי חשיב להאי חסיד שוטה. (ודוחק לומר דיצילנה ע”י בגד וכיוצ”ב, דכל כי האי גוונא לא הוי לגמ’ ליסתומי מיסתם והיה לה לפרש ולהודיענו, ולפיכך אין לפרש ג”כ דאיירי בפנויה. ודוחק לחלק בין אשתו נדה לאשה דעלמא, דא”כ הכי נמי אשתו נדה הטובעת בנהר לא יוכל להצילה, ודבר זה א”א לאומרו והיה להשמיענו). וראיתי בשו”ת פני יהושע (שם), שעמד בזה בסופו, וכתב דהתם משום ביעתותא דנהרא (עי’ נדה יג.) חייב להצילה. ונראה דכוונתו דעי”ז לא יבוא להרהר בה כלל, ומעלי טפי מעבידתא טריד, דכיון דירא מטביעה בנהר, והוי “כדמי ליה ככשורא” דהתירו אפילו ערווה גמורה כל שלא יבוא להרהר בה, וכן יישב מדנפשיה, בספר טהרת הבית ח”ב (עמוד ריט). אולם אכתי דבריהם צ”ב, דבשלמא אם נגיעה שלא לשם חיבה הוי איסור דרבנן, מצי לחלק בדרבנן בכה”ג, אבל אם נגיעה שלא לשם חיבה הוי דאו’ משום לא תקרבו, מה לי ביעתותא דנהרא, סו”ס נוגע בערווה ואטו גרע ממישוש הדופק דכתב הב”י דלדעת הר”מ הוי איסור תורה.
ה). והנה הש”ך (סי’ קצה ס”ק כ) הביא ראיה נוספת לדבריו, ממעשים שבכל יום שממשמשים הרופאים דופק של אשה נדה ואפילו אשת איש וכן עושים שאר משמושים על דרך הרפואה ואפילו שיש רופאים נכרים. ורצונו לומר, דע”כ הטעם הוא, כיון שטרידי בעבידתייהו ולא מתכוונים לשם נגיעה של חיבה, וש”מ דנגיעה שלא בדרך חיבה אינה מה”ת, דאל”כ ודאי דלא היו מתירים במקום שאין פיקוח נפש וכ”ש כשיש רופאים אחרים. אולם המנחת יעקב בספרו תורת השלמים (סי’ קצה ס”ק טו) כתב דיש להשיב על ראיית הש”ך, מאחר ויש לחלק בין אשתו נדה לאשת איש, דבאשתו נדה שאני כיון דליבו גס בה, א”כ גם בנגיעה בעלמא יכול להגיע לידי חיבה ותאווה, משא”כ בשאר עריות שאין ליבו גס בהם, וכיון שכן אין ראיה מהמנהג שלא כדברי הב”י, דהב”י איירי במישוש הדופק של אשתו נדה. וכן מצאתי שכתב החיד”א בברכ”י (יו”ד סי’ שלה סעיף י’), וע”ש שהוכיח כן ממ”ש השו”ע שם לאסור לאיש לשמש את האשה בחולי מעיים.
אלא שראיתי להסד”ט (סי’ קצה ס”ק כד) שכתב ליישב בפשיטות כוונת דברי הש”ך, דהן אמת דליבו גס בה באשתו נדה טפי, ולפיכך החמירו חז”ל בדברים שיש בהם משום הרגל עבירה כגון להושיט דבר מידו לידה, ובשאר עריות התירו וכמבואר ברשב”א הובא בב”י (אהע”ז סוף סי’ כא), אמנם כ”ז בדברים של חיבה האסורים מדרבנן דלמא יבוא להרהר אחריה, אבל בנגיעה אם איכא איסור דאורייתא אפילו שלא דרך תאווה וכפי שכתב הב”י בדעת הר”מ, אין לחלק בין אשת איש לאשתו נדה. וכן כתב הכרתי ופלתי (סי’ קצה) לדחות דברי הרב תוה”ש. וכ”כ מהר”ש הכהן מוילנא בהגהו’ לספר מחצית השקל (סי’ קצה על הש”ך ס”ק כ’). וא”כ קמה וגם ניצבה ראיית הש”ך, מהא דמתרפאות הנשים אצל רופאים יהודים, ובהכרח דנגיעה שלא לתאווה לא הוי איסורא דאורייתא, אלא דרבנן, ובדרבנן שפיר איכא לחלק בין נדה שלאר עריות, וזה מה שסיים הש”ך וכתב, מ”מ באין סכנה אסור “לבעלה” למשש לה הדופק. ונראה דבא לאפוקי אחרים, דלהם מותר למשמש לה הדופק אפילו באין סכנה. וכ”כ בהגה’ אמרי ברוך (ס”ק כ’ בש”ך).
ו). ולפי תוה”ש והברכ”י, יש ליישב דברי מרן הב”י מחומרת הראיות ולשונות הרמב”ם הנז’, דלעולם גם הב”י ס”ל דלכו”ע ליכא איסור תורה בנגיעה בערווה כשאינו דרך תאווה וחיבה, אולם באשתו נדה, כיון שלבו גס בה, כל נגיעה בה עלולה להיות לשם חיבה כיון דמחבבה וקרובה היא אצלו, משא”כ באשת איש דעלמא, דאין דעתה קרובה אצלו, כל שלא מתכוון בנגיעתו לחיבה, אין איסור מה”ת, לפיכך כתב הב”י דאפשר דאליבא דהרמב”ם הסובר דנגיעה לשם חיבה הוי מה”ת דלא כהרמב”ן, א”כ גם נדה אסורה משום זה, ור”ל, דקרוב הדבר שיגיע לידי הנאה ואיסור תורה. (וגם מרן בב”י לא קבע בזה מסמרות אלא שנסתפק בסברא זו אליבא דהר”מ הסובר דקריבה הוי דאו’, ולפיכך כתב בלשון “אפשר” ונשאר בצ”ע). ובחפשי בזה בפוסקים ראיתי שהדברים כבר נכתבו בשם גדולים, ושכן פירש החיד”א בספרו כסא דוד (דרוש כה לשבת בגדול) את דברי הב”י, וכן מצאתי שכתב מסברא דיליה הגר”מ פינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סימן נד אות ב’ בסופו).
ולפי ביאור זה יתיישב בצורה נפלאה מה שכתב השו”ע (יו”ד סימן קצה סעיף יז) דלמשש הדופק של אשתו נדה, אסור לבעלה, דמשמע דלאחר שאינו בעלה מותר, וכ”כ שם להדיא הרמ”א דאם יש אחרים, יעשה ע”י אחרים. ויש לתמוה דמאי עדיפותא איכא באחרים טפי מבעלה ואדרבה באחרים חמירא טפי, דנוסף נמי איסורא דאשת איש החמור, ואיסור נדה, משא”כ בבעלה ליכא אלא איסור נדה, (ודוחק לומר, “דאחר” שכתבו, ר”ל אשה או עכו”ם), ובע”כ, דיותר החמירו רבנן באשתו נדה משום שלבו גס בה וחוששים שמא יבוא לידי נגיעה של חיבה ויעבור באיסור תורה, מה שאין כן באחר. וראה עוד בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סימן נד אות ב’). אולם לפי מה שכתב בשו”ת בנין ציון (סי’ עב), דכל דנוסף עוד איסור בביאה, אינו חמור יותר, אתי שפיר גם לדעת הסד”ט והכו”פ. וראה עוד בשו”ת פני יהושע (שם), ודו”ק.
ז). ואחר שביררנו עד כה, דלדעת רוב הראשונים והאחרונים, ליכא איסור תורה בנגיעה שלא לשם תאווה, ואף הב”י יראה דסובר כן, יש לדון אם איסור דרבנן מיהא איכא בנגיעה בערווה שלא לשם חיבה ותאווה, או נימא דבאופן זה ליכא איסורא כלל והיתר גמור הוא כיון שאינו מביא לידי קירבה.
ובפשטות אליבא הרמב”ם ורוב הראשונים דפסקו כוותיה, וכ”פ מרן השו”ע (אהע”ז סימן כ’ סעיף א’), דבנגיעה לשם תאווה איכא איסור מה”ת ולוקין עליו, א”כ י”ל דבנגיעה שלא לשום חיבה או תאווה איכא איסורא מדרבנן עכ”פ משום הרחקה שמא יגיע לידי תאווה ועשו סייג מדבריהם. (ורק אליבא דהרמב”ן דס”ל דבנגיעה לשם חיבה יש איסור דרבנן, י”ל דהיכא שלא נהנה, ליכא אפילו איסורא דרבנן).
ומדברי הש”ך (סי’ קצה ס”ק כ), מדויק דאיסורא דרבנן מיהא איכא, דהרי כתב, דאף להר”מ ליכא “איסור תורה” אלא כשעושה כן דרך תאוה וחיבה, משמע דמדרבנן איכא איסור אף בלא דרך חיבת ביאה. ומ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קנז ס”ק י’) להוכיח שרק בדרך תאווה יש איסור מהא דמצינו בכמה דוכתי שהיו האמרואים מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם, אין להוכיח דמתיר שלא בדרך חיבת ביאה אף מדרבנן, אלא רצונו לומר, דאם היה איסור דאורייתא בלאו דלא תקרב גם שלא בדרך חיבה ותאווה וכמ”ש הב”י, לא היה שייך לחלק בין בנות ואחיות לשאר עריות.
וכן מסתבר דאיכא איסור דרבנן, דאל”ה יצא דבר פלא, דלהרמב”ם אליבא דהב”י, נגיעה בערווה שלא לשם תאווה הוי איסורא דאורייתא, ואפילו אין אחר והוי מקום סכנה אין להתיר, ולפי”ד הש”ך בהבנת הר”מ, מותר לכתחילה, ומחלוקתם מקצה לקצה, ודבר זה קשה לאומרו, ובע”כ דגם אליבא דהש”ך איכא מיהא איסור דרבנן. וכן ראיתי בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סי’ נד אות א’) שנקט בדעת הש”ך דאיסורא דרבנן מיהא איכא. וכן נראה מדברי הגר”א בביאוריו לשו”ע (יו”ד סי’ קצה ס”ק כא) שכתב דטעם הרמ”א שהקל למשש הדופק ושאר תשמישים, משום דס”ל דהלאו של לא תקרבו הוא דווקא אם מתכוון בשביל ערווה אבל בלא”ה “אינו אלא דרבנן”. (ודוחק לומר דכוונתו על איסור נדה גרידא). וכן ראיתי שכתב החיד”א בספרו (כסא דוד דרוש כה ד”ה אמנם), דגם להרמב”ם ליכא איסור תורה באינו דרך תאווה, אלא איסור מדבריהם. והכי מוכח ממ”ש הסדרי טהרה (סי’ קצה ס”ק כד) וז”ל: ומדחזינן מעשים בכל יום שהרופאים ישראלים ממשמשים בדופק ושאר מיני משמושים שמדרכי הרפואה אפילו לאשת איש, מוכח “דאינו אסור מן התורה”. עכ”ל. משמע דמדרבנן מיהא איכא איסורא. וכ”מ ממ”ש הכרתי ופלתי (יו”ד סי’ קצה) דטעם ההיתר במנהג שנהגו הרופאים הוא משום דעסוקים וטרודים במלאכתם. ואם בנגיעה שלא לשם חיבה, היתר גמור הוא, למה הוצרך לטעם זה. וכן ראיתי שכתב בספר עזר מקודש (אהע”ז סי’ כ’ ד”ה כתבתי), שאליבא דהרמב”ם איכא איסורא דרבנן גם שלא בדרך תאווה, דיש לחוש שמא יתגבר עליו יצרו ויגיע לידי איסור תורה. וכן ראיתי שפסק בשו”ת לב חיים – פלאג’י ח”ב (סי’ ד’), דאיסורא מיהא איכא בנגיעה בא”א גם לא לשם חיבה. והובאו דבריו בשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות יב ד”ה קריבה). והרב שד”ח, החמיר טפי ממנו בנגיעה שלא לשום חיבה, ומ”מ כתב דפשוט הוא דאיסור דרבנן איכא. ע”ש. ומיהו בפני יהושע ח”ב (סי’ מד) ראיתי שהסתפק אם איכא איסורא דרבנן בערווה שאין לבו גס בה. גם בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סימן נד אות א’) כתב, דאיסור דרבנן יש בנגיעה בערווה כשלא הוי לשם תאוות ביאה. (אלא שדבריו אלו לכאו’ נסתרים ממ”ש איהו גופא באגרו”מ אהע”ז ח”ב סימן יד, ע”ש. ומ”מ משנה אחרונה עיקר, (דתשובה זו נכתבה בשנת תש”כ, ותשובתו השניה בשנת תשכ”ט), ומ”מ לפלא היה הדבר בעיני שלא הזכיר משם מאומה. וראה עוד מ”ש בשו”ת אגרות משה אבן העזר אהע”ז ח”א סו”ס נז גבי נתינת יד לאשה. וצ”ע).
ח). ועכ”פ למעשה רוב גדולי הפוסקים הסכימו לדינא עם מה שכתב הש”ך (יו”ד סי’ קצה ס”ק כ), דהמנהג פשוט דהרופאים ישראלים ממששים את הדופק של אשה אפילו אשת איש וכן עושים שאר מיני משמושים ע”ד הרפואה, ואע”פ שיש רופאים אחרים עכו”ם, וכן צידד כוותיה הכרתי ופלתי (יו”ד סי’ קצה), והסדרי טהרה (סי’ קצה ס”ק כד), שדברי הש”ך ברורים וכן נוהגים שהאשה שיש לה מכה בבטנה וכל מקום התורפה רופאים רואים אותה. וראה עוד בחוות דעת (שם), ובחכמת אדם (כלל פט אות יב), גם החיד”א בספרו כסא דוד (דרשה לשבת הגדול דרוש כה) הביא לדברי הש”ך, וראה עוד בספרו ברכ”י (יו”ד סי’ שלה אות ד’) דהכי מוכח ממ”ש השו”ע שם, דבחולי מעיים אין האיש משמש את האשה. ודייק, דמשמע דבשאר חוליים שרי לאיניש דעלמא לשמש את האשה להקימה להשכיבה, ול”ד לאשתו נדה דליבו גס בה. גם בשו”ת בנין ציון ח”א (סימן עה) סמך ע”ד הש”ך והתיר לרופא לילד אשה במקום צורך. וע”ע בדרכי תשובה (יו”ד סי’ קנז ס”ק ח’). וראה עוד בספר ערוך השולחן (יו”ד סי’ קצה אות כו) שכתב דכבר נהגו העולם כהש”ך. וכן מובא בלחם ושמלה (יו”ד סי’ קצה אות לא). וכן ראיתי להרב בן איש חי בספרו עוד יוסף חי (ש”ר פרשת שופטים אות כב). וכן משמע ממה שדנו הראשונים והאחרונים אם אפשר לסמוך על בדיקת רופאים ברואה מחמת תשמיש (יו”ד סי’ קפז, ובפת”ש ס”ק ל) ואומרים הרופאים שיש לה מכה בצדדי הרחם, ולא עלה דעת שום אחד מגדולי המחברים שעצם הנגיעה אסורה, ובע”כ דכיון שאינו נוגע לשם תאווה אלא לצורך רפואה, שרי.
ט). הנה הש”ך לא כתב הסבר וטעם למנהג זה שנהגו להיבדק אצל רופאים, אולם באחרונים מבואר דהטעם הוא משום דעסוק וטרוד בעבודתו ולפיכך לא יבוא לידי הרהור או נגיעה של חיבה, וכדאי’ בגמרא ע”ז (כ:) גבי כובס, ובב”מ (צא.) גבי הרבעה. וכן כתבו להדיא את ההסבר הנז’ בש”ך, הכרתי ופלתי (שם), הסד”ט (שם), החיד”א (שם), הערוה”ש, ועוד. ויתר על כן ראיתי ברדב”ז ח”ד (סימן ב’) שהתיר מכח סברא זו דטריד אפילו לבעל להקיז דם לאשתו נדה. והביא שכ”כ גם בספר כפתור ופרח להאי טעמא דהיתרא.
אלא דאכתי צ”ב דנהי דלא אתי לידי הרהור ולידי נגיעה של חיבה מאחר וטרידי אין לבם כלל עליה אלא על מלאכתם, מ”מ כבר נתבאר דמדרבנן יש לאסור בכל גווני גם בנגיעה שאינה דרך תאווה, ואמאי כאן התירו.
ובמחשבה ראשונה עלה בדעתי ליישב, דכיון דבמקום חולי לא גזרו חז”ל, וכדמצינו גבי שבת שהתירו איסורי דרבנן אפילו גבי חולה שאין בו סכנה. (אלא שבנדה לא התירו לבעלה למשש הדופק, שלא במקום סכנה, לפי שחמיר טפי כיון שלבו גס בה וכפי שנתבאר). ואע”ג דהרשב”א (במיוחסות סי’ קכז) כתב בתירוץ אחד דלא מתירים שבות אלא באמירה לנכרי ולא בנגיעה בערווה דאין לדמות השבותין להדדי, מ”מ כבר כתב הרדב”ז ח”ד (סי’ ב’) דהעיקר כתי’ השני של הרשב”א, כיון דודאי מתירים שבות גם בשאר דברים וכדכתבו הרי”ף והרמב”ם להתיר מלאכה דרבנן בשבת בחולה שאין בו סכנה ע”י יהודי, ה”ה בנד”ד דשרי. ולפי”ז כל מה שהזכירו האחרונים הנז’ לעיל סברת טריד ועסוק במלאכתו, היינו דמשום זה לא יבוא לידי הרהור ונגיעה של תאווה ויעבור איסור מה”ת. ודו”ק.
אלא שראיתי בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ג סימן נד סוף אות א’) שביאר באופן אחר, די”ל דכיון דאסרו חז”ל נגיעה שלא לשם תאווה משום סחור סחור לנזירא אמרינן, והיינו גדר כדי שלא יגיע האדם לידי תאווה, מיהו באופן שטרוד בעבודתו שיערו חז”ל דלא יגיע לידי נגיעה של תאווה והתירו.
אלא דלפי”ד יצא, שברופאה המטפלת באיש, כיון שהאיש המטופל אינו טרוד ועסוק במלאכתו איכא למיחש דלמא יבוא לידי הרהור, (וברופא המטפל באשה, י”ל דאין לחוש להרהור מצד האשה, וכדאי’ בשו”ע יו”ד סי’ שלה סעיף י’, וע”ש בט”ז ובש”ך, וראה עוד בשו”ע יו”ד סי’ שנג סעיף ג’, דליכא הרהור כ”כ באשה, כ”כ ובנגיעה שלא לשם חיבה, מותר, וכל הנידון הוא משום האיש). ואולי יש ליישב, דכיון דגם החולה טרוד בחוליו ובמכאוביו, והואיל ותש כוחו לא אתי לידי הרהור. וכעי”ז כתבו התרומת הדשן (סי’ רנב), והרדב”ז ח”ד (סימן ב’), וכן עולה מהמבואר בברכ”י (יו”ד סי’ שלה סעיף י’), דכתב עמ”ש השו”ע שם דהאשה משמשת את האיש בחולי מעיים כיון דלא חוששים באשה להרהור, הא מ”מ על ידי נגיעתה יבוא האיש לידי הרהור, וכתב הברכ”י ליישב, דכיון דהוא במקום חולי אין לחוש, לפי שתש כוחו תו אין יצרו מתגבר עליו.
ומ”מ מדברי הירושלמי הנזכר בתוס’ סוטה (דף יט.), מוכח יותר כמ”ש בתחילה, שהרי כתב גבי כהן המניף, דהטעם דמותר לו לגעת תחת ידי האשה ולהניף, הוא משום שאין יצה”ר שולט לשעה, וצ”ע למה לא הותר משום האי סברא דטריד בעבידתיה, ובפרט לסברת האגרו”מ דהיכא דעוסק בעבודתו אין אפילו איסור דרבנן כיון דלא יבוא כלל להרהר ולגעת נגיעה של חיבה, ועל כן מסתבר יותר לומר דטעם ההיתר הוא, משום שרק במקום חולי יש להתיר ומשום דלא העמידו חז”ל דבריהם במקום חולי.
י). והנה לפי ההיתר הנז’ דטריד בעבידתיה, לכאורה אין לחלק בין מקום חולי למקום מיחוש בעלמא, דאין לומר דבמקום מיחוש יש פחות טרדה מצד הרופא, זה אינו, דהא כתב רש”י (ע”ז כ:) בעבידתיה טריד: לבו על מלאכתו ושוכח ההרהור. ומבואר דמאחר וכוונתו בעצם נגיעתו היא לשם מלאכתו ועיסוקו בלבד, לא יבואו ע”י עיסוקו זה לידי מחשבת הרהור וחיבה, וא”כ אין הבדל במהות הפעולה שעושה.
אלא דכבר נתבאר לעיל דיש צד לומר, דמה שהותר האיסור דרבנן הוא משום דבמקום חולי לא גזרו, וא”כ שפיר יש מקום לחלק ולומר דדווקא במקום חולי ממש לא העמידו דבריהם, אבל במקום מיחוש בעלמא, לא התירו וכשם שבשבת לא התירו לעבור אפילו על איסור דרבנן קל לצורך מיחוש, ראה שו”ע (או”ח סי’ שכח סעיף א’), ובמ”ב (שם).
יא). ובפרט האידנא שמצויים רופאים רבים ורופאות רבות, ויכול כל איש לילך לרופא, ואשה לרופאה, ואע”פ שמצוי יותר שהרופאים בקיאים טפי מרופאות, מ”מ בדבר שאינו חולי אלא מיחוש אין נפקותא בדבר, ותלך לאשה דווקא, וכן איש ילך לרופא דווקא.
וכעי”ז כתב הכנה”ג (יו”ד סי’ קצה) דבמקום מיחוש אפילו הוא בקי ומומחה יותר שאין כמותו, אין לה להתרפאות אצלו, ואע”ג דאיהו איירי על נדה, מ”מ מסתבר דבזה אין לחלק בינייהו. וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ז (סי’ עג ד”ה אמנם), ובשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ קפו), ובשו”ת באר משה ח”ג (סי’ קנב ד”ה ובאמת), ובספר טהרת הבית ח”ב (עמוד רכב), דבמקום מיחוש קל, אין להתיר נגיעה של רופא, וכל מה שהתירו האחרונים מטעם עסוק בעבודתו, היינו במקום כאב וחולי ובפרט בדורנו הפרוץ דאין להקל בזה.
וזה פשוט דהוא הדין באיש שאין לו לילך להתרפאות אצל אשה במקום מיחוש, ואע”ג שהיא טרודה בעבודתה, הוא אינו טרוד ואתי להרהר בה ע”י נגיעתה בו, והסברא שכתבנו לעיל שהוא טרוד במכאוביו, היינו דווקא במקום חולי ולא במקום מיחוש.
יב). במקום חולי שאינו של סכנה שהתירו הפוסקים להתרפאות אצל רופא, צ”ב האם היתר זה קיים כן גם כשישנן נשים הבקיאות ומומחיות בדבר הרפואה, ולכאורה היה נראה להוכיח מדברי הש”ך דאפ”ה מותר להם להתרפאות אצל רופא דווקא, שהרי כתב, דהמנהג הפשוט שרופאים ישראלים ממשמשים הדופק של אשה ואפילו א”א או עכו”ם אע”פ שיש רופאים אחרים עובדי כוכבים. הרי דאפילו שיכולים להתרפאות בהיתר אצל עובדי כוכבים, מותר להם להתרפאות אצל רופא יהודי, וה”ה בנד”ד דיהיה מותר לה להתרפאות אצל רופא ואינה צריכה להטריח עצמה להתרפאות אצל רופאה, ומיהו יש קצת לדחות, דסו”ס בגוי אינו היתרא לגמרי כיון שמצווים הם בגילוי עריות, וגם אנו מצווים שלא להכשילם בלפני עור, ומה גם דבגוי כיון דפרוצים הם, ע”כ עדיפא רופא יהודי, משא”כ היכא דאפשר באשה יש להעדיפה. ובפרט לפמשנ”ת לעיל, דגם בנגיעה שלא לשם חיבה אכתי איכא איסור דרבנן, אלא שהתירו במקום חולי, י”ל דהיכא דאפשר למיעבד בהיתר מבלי לעבור על איסור דרבנן כלל, היינו ע”י שתיבדק ע”י אשה, ודאי דשפיר עדיף טפי ולמה נתיר איסור דרבנן חינם. (דבמקום שאינו פיקוח נפש, אין לומר הותרה אלא דחויה, ודו”ק). גם ראוי הדבר שאשה תיבדק אצל רופאה ואיש אצל רופא, כדי שלא יתרגלו להסיר מסווה הבושה מעל פניהם.
יג). והנה הרדב”ז בתשובותיו ח”ד (סי’ ב’) התיר לבעל מומחה לבדוק אשתו בימי נדותה בחולי שאין בו סכנה אפילו יש שם רופאים אחרים אלא שאינם בקיאים כמו בעלה, ונראה מדבריו דגם הרשב”א יודה בזה ע”ש. ולפי”ז כ”ש אשה דעלמא דיכולה להיבדק בחולי שאין סכנה אצל רופא אפילו במקום שישנם רופאות אם אינן בקיאות ומומחיות כמו הרופאים, דהא כבר נתבאר לעיל באריכות, דנגיעה בנדה חמיר טפי כיון דליבו גס בה, ושכ”כ הפוסקים.
יד). ומיהו יש להדגיש דכ”ז היכא שנוגע בה בגופה, ולא ע”י הפסק בגד, אולם בנגיעה ע”י בגד עבה היכא שלא מרגיש גופה, יש להקל לצורך רפואה כיון שאינו עושה בדרך חיבה ותאווה, ועי’ בגמ’ שבת (יג.) דמה אשת רעהו הוא בבגדה והיא בבגדה אסור וכו’, ובתוס’ (ד”ה מה) דכתבו, דבאשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסור מדרבנן מסברא, לפי שיצרו מתגבר עליו ביותר. ולפי”ז אין בסברא זו אלא היכא דנוגע בה לשום תאווה ולא לצורך רפואתו. וכ”כ הרמב”ן בהשגותיו על הרמב”ם (מצוות ל”ת שנג), דאף החולקים על רב פדת, לא אסרו אלא מדרבנן, ורב פדת ס”ל דשרי אף מדרבנן. ובאמת דכן מבואר להדיא ברש”י שם, אולם הריטב”א (שבת יג.) כתב, דנחלקו אם הוא בבגדו והיא בבגדה אסור מדרבנן, והלכה דאסור מדרבנן דלא כרבי פדת שהתיר. אלא דכל האיסור אינו אלא היכא שישן עמה בבגדים, דאית לה הנאת חימום, ואתי לידי ג”ע, משא”כ היכא דנוגע בה שלא לשום חיבה וטריד בעבידתיה, לכו”ע אין לאסור אפילו מדרבנן. וע”ע בפי’ הלב שמח (שם) שכתב, דנגיעה בבגדים באשת איש ובשאר עריות, אף הרמב”ם ס”ל דאינו מן התורה אלא משום גדר וסייג, ולפיכך עולא נישק קרובותיו, לפי שהיה זה ע”י הפסק בגד, וכיון שהיה חכם לא חש. וכ”כ בפי’ המגילת אסתר שם, דאין איסור לאו דלא תקרבו, אף לשם חיבה בקירוב ע”י בגד, ואף הר”מ ס”ל הכי. וגם הפת”ש (סי’ קצה ס”ק יז) הביא בשם המקור חיים, להתיר מישוש הדופק אף באשתו נדה ע”י בגד המפסיק. וכן יש להוכיח מהירושלמי הנז’ בתוס’ בסוטה (יט.) ע”ש. וכ”כ להדיא המג”א (סי’ ג’ ס”ק טו) דע”י בגד עבה, אין חשש הרהור, ומקורו בגמרא נדה (יג.), וכ”כ (שם) המ”ב. וכ”כ הגר”ח פלאג’י בספרו החיים והשלום ח”ב (סי’ טז), לענין נישוק ידי החכם, דהיכא ששם בגד עבה על ידיו, אין לחוש. ומיהו נראה דע”י כפפות דקות כפי שרגילים ללבוש הרופאים בזמננו, אין להקל, כיון דמרגיש בשרה, ואין בזה שינוי כיון שכך היא דרך עבודתו. אבל כשנוגע בה, ע”י מכשירים וכיוצ”ב הוי כנגיעה ע”י בגד. וכ”כ בספר הליכות עולם ח”ח (עמוד שלד) דיש לחלק באופן החציצה בין בגד עבה לדק.
וכ”ז במקומות המגולים, אבל במקומות המכוסים, גם נגיעה ע”י בגד, אין להקל אלא באופן שאין רופאה הבקיאה, והוא צורך גדול, דבמקומות המכוסים אף בראיה בעלמא, איכא איסורא, כמ”ש המ”ב (סי’ עה ס”ק), ואף היכא שעסוק בעבודתו, וכדמוכח קצת בגמרא תענית (כא:) גבי אבא אומנא, ע”ש. ועי’ עוד בספר אום אני חומה (עמ’ לב).
טו). ועוד רגע אדבר, דלכאורה היה מקום לצדד ולהתיר בכל גוונא ואפילו במקום מיחוש, ע”פ מה דאי’ בקידושין (פא:) רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתיה, אותבא בכנפיה, א”ל עבר מר אדשמואל דאמר אין משתמשים בנשים, א”ל כאידך דשמואל ס”ל, דאמר הכל לשם שמים. וכתבו התוס’, דמכאן סמך למה שנוהגים אנו להשתמש בנשים, דהכל לשם שמים, ולא לחבבה. (אולם לפרש”י שם, אין היתר אלא כדי לעשות קורת רוח לאמה ואביה, ולא בשאר גווני, וכנז’ באחרונים), והובא להלכה ברמ”א (אהע”ז סי’ כא סעיף ה’). ועפי”ז כתב הב”ח (אהע”ז סי’ כא) בשם מהרש”ל, הב”ד הח”מ (ס”ק ו’), והב”ש (ס”ק יא), דמותר לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה, או משום כבוד אביה, וסיים ות”ח ראוי להחמיר. וכיוצ”ב פסק רבי יוסף חיים זצ”ל בספרו עוד יוסף חי (ש”ר פרשת שופטים אות כב), דמותר לאשה לנשק ידי החכם, כיון שכוונתה לש”ש כנישוק ס”ת ואינו דרך חיבה ותאווה. ועוד כתב שם, ויוצא בהן אמרו, ברופא שמרפא אשת איש ונוגעת ידו במקומות המכוסים, כיון דבעבור מלאכתו הוא נוגע ועוסק שם לא יעלה על ליבו הרהור רע.
אלא דלענ”ד נראה פשוט דכל ההיתר בלשם שמים אינו בנגיעה בנשים, אלא בהשתמשות בנשים בדברים של חיבה כגון הצעת המיטה וכיוצ”ב, דבעלמא אסור כמ”ש שם בשו”ע, ואם כוונתו לש”ש, מותר. והכי מוכח, דאל”ה יש לתמוה טובא על המתירים לרקוד עם הכלה, דלכאו’ מא”ש מהא דאי’ בכתובות (יז.) אמר רבי יהונתן, מותר להסתכל על פני הכלה כדי לחבבה על בעלה, ולית הילכתא כוותיה. וכ”פ הטוש”ע (אהע”ז סי’ סה), דאסור להסתכל בפני הכלה כדי לחבבה על בעלה, והא התם הוי נמי לש”ש ומאי שנא. וכן מה דמבואר שם דרבי יהודה ב”ר אילעאי הרים הכלה על כתפיו, ושאלו רבנן אנן מהו למיעבד הכי, א”ל אי דמי בעיניכו ככשורא לחיי, וכו’. ואמאי הא הוי לש”ש, ובהכרח דכוונתם ריקוד ע”י הפסק מטפחת ולא יד ליד, וכיון שכוונתו לש”ש לא אתי לידי הרהור. ושו”ר בספר אוצר הפוסקים (סי’ כא סעי’ ה’ ס”ק מו- ב’) שהביא בשם ספר אפי זוטא, שג”כ כתב דבהכרח צ”ל דהב”ח לא איירי בנגיעה יד ביד אלא ע”י הפסק מטפחת. וכ”כ הגר”ח פלאג’י בספרו יפה ללב ח”ט (סע’ כא אות ט’), ובפת”ש (סי’ סה ס”ק ב’) כתב בשם התורת חיים, דאפילו בהפסק מטפחת אסור לרקד עם הכלה, ולא מבעיא לרקד יד ביד. (ומה דאי’ התם “אותביה בכנפיה”, אינו הכרח לנגיעה אלא תחת כסותו וגלימתו, וכדפרש”י בב”מ פה. אלא דבתוס’ ר”י הזקן, כתב, דישן עמה בקירוב בשר, ומ”מ אף לדבריו י”ל, כמ”ש הריטב”א שם, דבחסיד שיודע בעצמו שיצרו כפוף לו, מותר אף נגיעה).
ושו”ר בשדי חמד (מערכת חתן וכלה סי’ יב) שכתב דהמנהג שנוהגות הנשים לנשק ידי הגדולים מהם רע ומר הוא, וכל שכן שאסור לנשואות, והביא שם שכ”כ מרן החבי”ף בספרו לב חיים ח”ב (סי’ ד’). והניף ידו בשנית בספרו חיים ושלום ח”ב (סי’ טז) שנשאל בנשיקת היד שנוהגות הנשים הפנויות והבתולות, ומסיק שלא יגע ביד אשה כלל ואם אי אפשר בלאו הכי, יהיה ע”י הפסק מפה וצריך שתהיה מפה עבה כדי שלא ירגיש בבשר. וע”ע בשד”ח שהביא עדות דכן היה יוצא הרב הנז’ עם כפפות ע”ג ידיו. וע”ע בספר הליכות עולם ח”ח (עמוד שלא), שיצא להעיר בזה ע”ד העוד יוסף חי שהתיר נשיקת ידי החכם, וכתב שצריך למנוע המנהג הרע הזה.
ולפי”ז אין ראיה מהתם לנדו”ד שנוגעים הרופאים בקירוב בשר ללא הפסק, אף דאין מתכוונים לכך. ונראה דגם העוד יוסף חי, לא איירי אלא בגוונא שהוא ת”ח גדול ודמי בעיניה ככשורא, א”נ כמבואר בתוס’ סוטה (יט.) בשם הירושלמי, דאין יצה”ר שולט לשעה קלה ולפיכך התירו לכהן להניח ידו תחת ידי האשה ולהניף, וה”ה לנד”ד.
והעירוני דלכאו’ היה נראה להתיר זאת בכל גוונא, ע”פ המבואר בב”י (אהע”ז סי כא) וברמ”א (שם סעיף ה’), דנוהגים אנו שהשפחות רוחצות אותנו בבית המרחץ. אולם כבר הב”י דחה דבריו וכתב דחלילה להקל בדבר, ואע”פ שהרמ”א הביא זאת להלכה, י”ל דהתם הוא שימשו של עבדות וגרע טפי, וכן מבואר שם בפרישה, ובב”ש. ובלא”ה ע”ש בב”ח שכתב, דמצא במרדכי ישן, דלא התיר זאת אלא למי שאין עולה בליבו צד הרהור, ומי הוא זה בימינו שיכול לומר על עצמו כן.
העולה לדינא
והנה עתה בדורנו שחכמת הרפואה התפשטה וישנם נשים רבות המומחיות באומנות הרפואה מה שלא היה קיים בדורות שעברו, ובנוסף לכך פריצות הדור ההולכת וגוברת מדי יום, ואוי לעינים שכך רואות, ובנקל עלולים להגיע על ידי נגיעה לידי הרהור, ולפעמים אף לדברים חמורים יותר, וד”ל. וכל זה מבלי להיכנס לאיסורי ייחוד שמצוי שעוברים באופנים מסויימים. על כן חובה רמיא על כל איש שנוגעת יראת ה’ בליבו לילך להיבדק אצל לרופא, וכל אשה תלך לרופאה, ואין זה ‘הידור’ או מידת חסידות בעלמא כפי שחושבים רבים, אלא שורת הדין הוא. וכמ”ש גדולי פוסקי דורנו.
אמנם באם יתקיימו ב’ התנאים כדלהלן יש להקל בזה. א. כשהרופא מומחה יותר מהרופאה ברפואה הנצרכת, ולא נמצאת רופאה מומחית (כמו הרופא) בכל אזור מגוריה, או ‘בקופת החולים’ אליה היא משתייכת. או שיש רופאה אלא שאין התור אצלה פנוי בעת הנצרך לרפואה. (וה”ה להיפך, באיש אצל אשה). ב. כשהרפואה שלה הם נצרכים, אינו בגדר מיחוש בעלמא, אלא חולי הגוף, (שאינו פקו”נ), ובהתקיים ב’ אופנים אלו, יכולים להקל בעת הצורך. ובכל זה אין להתחשב בהוצאות ממון, היינו אפילו אם הרופא או הרופאה יקרים יותר, תלך הנקבה לרופאה והזכר אצל לרופא. וכמ”ש הרדב”ז (ח”ב סי’ ד’), וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ז (סימן עג). וכ”כ בשיעורי שבט הלוי על הל’ נדה (עמ’ רעד). ונראה דגם אם יצטרך לטרוח ע”י נסיעה ארוכה יותר בשביל זה, מחויב בדבר.
ועל כן אם נסכם בקיצור את הדברים האקטואליים, נמצא עולה בידינו:
בדיקות ומעקבי הריון שיגרתיות: אין לה ללכת כלל אצל איש, כיון שמצויים נשים רבות העוסקות בתחומים אלו. וצא נא וראה מה שצווחו גדולי פוסקי דורנו על מה שפשתה המספחת גם בקרב מחננו, שנשים הולכות להיבדק אצל רופאים במקומות המכוסים ובמקום התורף, ולצורך הענין העתיק כאן מכתבו של מרן הקהילות יעקב זצ”ל הובא בספר ארחות רבינו ח”ד (או’ קצד) שכתב לרופא יר”ש ששאל אותו אם להתעסק ברפואות, והשיב לו בזה”ל: וכמעט ואי אפשר כלל וכלל בזמננו לרופא לשמור את התורה כי ראשית בבאה אשה חולה הלא צריכים להסתכל וליגע ולמשמש אפילו במקומות המכוסים וזה איסור דאורייתא וכו’, ואפילו במקום סכנה קשה למצוא היתר, בפרט כשנמצאות רופאות נשים, וגם אי אפשר להימלט מהרהור שהוא ג”כ מדאורייתא, וגם איסור ייחוד הוא מדאורייתא, מלבד כמה איסור דרבנן הרבה, וכ”ש בחולה שאין בו סכנה שאין שום היתר וכו’, והייתכן שרופא שפרנסתו מזה יחליט בעצמו בכל פעם לנכון גבול ההיתר בזה. עכד”ק. וכן מחה בזאת בכל תוקף בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ קפו), וכתב שאותם נשים שהולכות לרופאי נשים לבדיקות שלא נצרכות כ”כ כגון בדיקות הריון וכן נשים צעירות כשלא נפקדו מיד לאחר נישואיהן, אין בזה שום היתר הלכתי, ומנהג רע וקולקל הוא, מה גם דמרגילות להסיר מסווה הבושה מעליהם. והניף ידו שנית בח”ד (סי’ קסז), וע”ע בשיעורי שבה”ל (סוף סימן קצה). וכן יצאו למחות המנהג הרע הזה, בשו”ת מנחת יצחק ח”ז (סי’ עג), ובשו”ת באר משה ח”ג (סי’ קנב אות טו), ובספר טהרת הבית ח”ב (עמוד רכב), ובשו”ת משנה הלכות ח”ז (סי’ רלב).
סיבוכי הריון: בדרך כלל הרופאים מתמחים יותר, ועל כן יכולה לילך אצל רופא, וכ”כ בשבט הלוי (שם), ומ”מ הכל לפי הענין, והדבר מסור ללב.
התקני מניעת הריון: על פי האמור, אין לאשה לילך לרופא, כיון שיש נשים רופאות הבקיאות בדברים אלו, והגם שמסתבר שהרופאים מומחים בזה טפי, מ”מ מאחר ואין בזה כ”כ חשש לנזק אלא במקום רחוק, אין להקל.
צילומי “אולטרא סאונד”: במשך חודשי הריונה, כיון שבימינו מצווים לרוב ג”כ נשים רופאות הבקיאות בדבר, אין להקל בדבר, אא”כ יש סיבוך בהריונה והוא מומחה בתחום, וכאמור לעיל.
“רופא שיניים”: תלך האשה אצל רופאה, והאיש אצל רופא, כיון שמצויים רופאות הבקיאות בדבר כמו רופאים, אא”כ יש לה לעבור טיפול ‘כירורגי’ מסובך וכד’. (ובספר וישמע משה ח”א עמ’ שע כתב בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל דאם יש הבדל משמעותי במחיר יש להקל בזה. והנה לעיל הבאנו שהפוסקים לא ס”ל כן, ושמא יש לחלק בין ראייה במקומות המכוסים לבין הנ”ל).
ומיהו מה שמצוי בזמננו הרבה, דכמעט לכל רופא שיניים ישנה עוזרת המסייעת לו בטיפול, אין לחוש בזה, כיון שהיא אינה נוגעת בו בידיה (כמו הרופא), אלא ע”י מכשור, וגם אם נגעה מעט ללא מתכון, כתב הרשב”א הובא בב”י (אהע”ז סי’ כא), דהיכא שאין כוונת נגיעה, שרי. ועי’ בשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”ב סי’ יד).
“שיננית”: אין לאיש לילך לשיננית לצורך הסרת אבנית משיניו, ואף אם היא נוגעת בו ע”י כפפות, וכן להיפך, שכל זה הוא בגדר מיחוש בעלמא, ומצויים רופאים ורופאות בתחום זה, ואין צריך בזה מומחיות. ואף שברוב הטיפול אין נגיעה בגוף בידים אלא ע”י מכשירים, מ”מ קשה לאמוד הדבר וע”כ מן הראוי להחמיר בזה, ובפרט שאין זה מדרכי הצניעות שגבר ישכב בפני אשה המטפלת בו, וכן להיפך, וכאיכא דרכא אחרינא הוא.
יישור שיניים: כשעושים כן למטרת ייפוי הפה, נראה דלא גרע ממיחוש בעלמא דלא התירו בזה איסור דרבנן, ואפשר דהאידנא דמקפידין בזה חשיב מקום צורך גדול, משום כבוד הבריות ויש להתיר במקום שאין נשים מומחיות.
“בדיקת דם”: בזמננו יותר מצוי בתחום זה נשים המכונות “אחיות” מאשר גברים, ואם אפשר לבקש רופא ודאי דכן יעשה, אולם אם אין רופא במרפאה והבדיקה נצרכת, רשאי לעשות הבדיקה ע”י אחות, כיון שהוא נוגע למחלה בחלל הגוף ורוב בדיקות הדם הם ע”ד זה, וכ”כ להתיר בזה בשו”ת שבט הלוי ח”ב (חיו”ד סי’ קמג או’ א’), אולם אף הוא סיים, דבמקום דאפשר ודאי מצווה לעשותו ע”י איש, ובפרט בדורנו הפרוץ. ועי’ בספר חוט שני (עמ’ רפא), וע”ע בספר בדמיך חיי (עמ’ נה) בשם הגרח”פ שיינברג זצ”ל. ובפרט בבחור שאינו נשוי.
“רופא משפחה”: שורת הדין יש לאשה לייחד לה רופאת משפחת, ולאיש לייחד לו רופא. אלא שהעולם נהגו להקל, ושמעתי מרופא מוסמך, שהוא מעדיף שכל המשפחה יחד יהיו תחת טיפולו, כדי שעי”ז יוכלו לאבחן בנקל במחלות הכרוכות במשפחה ויידע להשיג טבעה של המשפחה על ידי כן, וצ”ע.
עיסוי לאיש ע”י אשה: במקום מיחוש שמשפשפת בגופו הלוך וחזור משך זמן ממושך, אין להתיר אלא איש לאיש ואשה לאשה, ואסור לעשות זאת אשה לאיש ואיש לאשה, אפילו כשעושים זאת על גבי בגדים, דודאי היכא בזה הרהור עבירה, והוי בכלל אביזרייהו דעריות. וכן הורה הגר”נ קרליץ שליט”א בספר חוט שני ח”ד (עמ’ תד). וכן העלה בספר אהל יעקב – הרחקה מהעריות (עמ’ שו).
ובכל אופן גם באופנים שכתבנו שיש להקל, יש להיזהר מאיסור ייחוד שהוא איסור תורה לדעת רוב הראשונים, ובפרט כשהולכת להיבדק אצל רופא שצריך לבודקה גם בבית הסתרים שא”א שדבר זה יעשה אלא עם רופא לבד בחדר סגור, ואף אם יש משרד בחדר אחר, הא אין הדרך להיכנס ללא קבלת רשות, וכבר הזהירו בזה הפוסקים, עי’ בשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”א סי’ סה או א’), ובספר שיעורי שבט הלוי (סו”ס קצה), וזה לבד סיבה המספקת שאשה תלך לרופאה ואיש ילך לרופא.
