טיפול הנכון בחיות מחמד

שאלה:

האם זה נכון לשים חיית מחמד משפחתית למטה כאשר הוא די זקן וסובל אבל הוא
עדיין אוכל ושותה ולכן עדיין יש לו את הרצון לחיות והאם זה נכון להרדים כל אחת מחיות המחמד שלנו מכל סיבה שהיא?

תשובה:

אם הוא יודע להסתדר בכוחות עצמו, כלומר שיכול לתור ולחפש אוכל ושתייה, מותר ונכון לעשות כן, ואין בזה שום חשש של צער בעלי חיים, ואף אם יטרפוהו חיות אחרות החזקות ממנו, אמנם אם אינו יכול לזוז מפאת חולשתו ראוי שלא להניחו כך, אמנם מותר להרדימו.

מקורות:

מותר לבצע המתת חסד בבעלי חיים כדי לקרב קיצם ולגאול אותם מהייסורים הסובבים אותם, ומ”מ יעשה זאת במיתה הקלה ביותר כגון, ע”י זריקת הרדמה וכדומה להקל מייסוריהם. ומטעם זה אין ראוי להניח בידיים בעלי חיים חלשים בפני בעלי חיים חזקים בכדי שיטרפום ויאכלום.   

א). הנה זה פשוט דאין לדמותו למ”ש הרמב”ם והשו”ע (יו”ד סי’ שלט) דכל המעמץ עם יציאת הנפש הרי זה שופך דמים, ומטעם זה אסור לשמוט את הכר מתחת לראשו של הגוסס. ובמנחת חינוך (מצווה לד) כתב דאף אם יבוא אליהו הנביא ויאמר שאין לו רק עוד רגע אחד לחיות, מ”מ התורה לא חילקה בין הורג ילד במיטב שנותיו להורג זקן בן מאה שנה. ומכאן למדו הפוסקים דאיסור גמור לקרב מיתת אדם ואפילו כדי לגואלו מהייסורים בו הוא שרוי, מ”מ היינו דווקא באדם ששייך בו קדושת החיים ומצווה על שמירת גופו ונפשו, ועי’ בגשר החיים ח”א (פ”ב ס”ב הע’ 3), ופשוט.

ב). והנה נחלקו הפוסקים האם איסור צער בעלי חיים נאמר רק כשמצער בעל חיים ומשאריו בחיותו, או גם בהורג בעלי חיים, בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ת יו”ד סימן י’) דן בדבר עשיר אשר זיכהו השי”ת בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר תרמוש בו כל חיתו ארץ, אם מותר לו לילך בעצמו, לירות בקנה שריפה לצוד ציד, או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי משום צער בעלי חיים, או משום בל תשחית, והשיב: כל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו משום צער בעלי חיים, וגם לא שייך צער בעלי חיים אלא לצערו ולהניחו בחיים, אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בעלי חיים לית ביה משום צער בעלי חיים. ונראה דהטעם השני שכתב, היינו אפילו אם אינו לצורך האדם עצמו, כל שממיתו ותיכף אינו חש ומרגיש בצער, אין בזה צעב”ח.

והביא הנוב”י ראיה לדבריו מגמרא מפורשת בחולין (ז:) שרבי פנחס בן יאיר לא רצה לסעוד בביתו של רבי כיון שראה בביתו כודנייתא חוורתא (פרידות לבנות) ושל רבי היו, אמר מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעד אצלו (דמכות בנשיכתן ואין רפואה למכתן), וא”ל רבי מזבנינה להו, א”ל ולפני עוור לא תתן מכשול, א”ל מפקרנא להו, מפשת היזקא, עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא בל תשחית. ע”כ. וממה שלא השיב לו על קטילנא להו, והא איכא צער בעלי חיים, אלא אמר ליה רק איסורא דהשחתה, מוכח כדברי הנוב”י שכל שהורגם אין בזה איסור צער בעלי חיים. וכן מצאתי בספר עבודת הגרשוני (סי’ יג) שהוכיח שאין דין לברור מיתה יפה בבעלי חיים שהרי אינם אחיך, והסתייע מדברי הגמ’ בחולין הנ”ל דליכא צער בעלי חיים היכא שהורגם.

ונראה נראה דיש לסייע לדבריהם עוד, ממה שכתבו התוס’ בב”ק (קטו: ד”ה ולא) דמאי דאי’ בגמרא דאין להשקות  דמה שאסור להשקות מים מגולים לבהמה, לאו דווקא לבהמה טהורה וכמ”ש רש”י דשמא ישחטנה ואיכא סכנת נפשות לאוכל, אלא אפילו לבהמה טמאה, ומשום ‘בל תשחית’. ולכאו’ ממאי דנקטו התוס’ איסורא דבל תשחית ולא איסור של צער בע”ח שמאכילה סם המוות, מוכח דהיכא דממיתה ליכא משום צער בעלי חיים. וכן נראה מדברי היש”ש (ב”ק פרק י סימן לז, הו”ד בט”ז יו”ד סוף סימן קטז), שכתב, דמי שיש לו כלב בביתו שמזיקו ומפסיד המאכל בביתו, אפילו אינו נושך, יכול ליתן לו סם המוות, ואינו עובר על צער בעל חיים. דהא תוס’ לא אסרו לבהמה טמאה אלא משום בל תשחית, והכא ליכא. ומוכח שהבין שכל שהורגו אין בזה משום צער בעלי חיים, וכל הנידון הוא משום בל תשחית, וכל שהוא לתועלתו, כגון שהוא מזיק לו, אין בזה השחתה. והט”ז העתיק דברי היש”ש להלכה (יו”ד סי’ קטז סק”ו).  וכן נקטו לדינא כדעת הנוב”י  בגליון מהרש”א (שם), ובשו”ת הר צבי (או”ח סי’ קצד), ובשו”ת צי”א חי”ד (סי’ סח).

ומה שדחה דבריו בשו”ת שואל ומשיב (מהדורה תניינא ח”ג סימן סה) מדברי החינוך (מצוה תנא) דטעם מצוה זו לשחוט מן הצוואר, משום דרוב דם יוצא מן הצוואר, ועוד משום צער בעלי חיים וכן בסכין פגום אסור משום צער בעלי חיים, והוכיח מזה, דשייך צער בעלי חיים מן התורה גם בעת מיתתם. ובאמת שכן כתבו כבר קמאי בטעם מצוות שחיטה, ראה ברמב”ם בספרו מורה נבוכים (ח”ג פרק מח), וברמב”ן (בראשית, א, כט). וברדב”ז (מצודת דוד מצווה רב), ועוד.

אולם אי משום הא לא איריא, די”ל דציווי התורה היכא דאפשר להמיתם במיתה קלה ויפה, ולא ייסרם בייסורים עד שתצא נשמתם, אבל במקום דלא ניתן כגון ע”י צייד, והוא גורם לו רק את הצער ההכרחי בכדי להמיתו אין איסור וכמ”ש הנוב”י, ולעולם היכא שממיתם ליכא משום צער בעלי חיים, אלא שאם יתאכזר להמיתם במיתה קשה במקום שיכול להמיתם במיתה קלה, גם במיתה איכא משום צער בעלי חיים אף אליבא דהנודע ביהודה. וכן מוכח להדיא מדברי הרמב”ם (שם) שכתב בזה”ל: כוונת התורה לקלה שמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה, ולא יחתוך מהם אבר”, עכ”ד. הרי שעיקר הקפידא היא, שלא יענה אותם במיתתם. וראיתי שכבר קידמני בזה בשו”ת משנה הלכות ח”י (סי’ פב).

אלא שראיתי לאחד מן קמאי הלא הוא הר”י מגא”ש (הוב”ד בשטמ”ק ב”ב דף כ.) שנראה דס”ל דאיכא צער בע”ח גם היכא שהורגם, שהרי בגמ’ בב”ב (שם) מבואר, דהאבר והבשר המדולדלים ממעטים את החלון לענין טומאה, והיק’ הגמ’, והלא פסיק ושדי ליה לכלבים, ותי’ כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד הכי, והיק’ התוס’ (שם ד”ה כיון), וא”ת כולה בהמה שקיל ושדי ליה לכלבים, ותי’, דאיירי בקוף דאינו ראוי לכלבים. ובר”י מגא”ש היק’ מעין זה, ודלמא ישחט את כל הבהמה ויפסוק ממנה את האבר ויתנה לכלבים, ותי’, דלאו אורח ארעא לשחוט בהמה בכדי להשליכה לפני הכלבים. ובתי’ השני תי’, כיון שאינה ראויה לשחיטה מכיון שאבריה מדולדלין, שחיטתה נמי הוי צער בע”ח והריגה היא ולא שחיטה. ומוכח דס”ל, דגם בהריגה עובר משום צער בע”ח ושלא כדעת הנוב”י.

ג). ומ”מ בנידון דידן, לא מבעיא אליבא דהנודע ביהודה וסיעתו, דלא יהיה בהמתת חסד משום צער בעלי חיים, אלא גם אליבא דהשואל ומשיב דפליג, י”ל דאדרבה היכא שמקצר סבלם ומקרב הנאתם, ליכא בזה משום צער בעלי חיים.

וכן ראיתי מובא בספר דינים והנהגות ממרן החזו”א ח”ב (עמ’ מ) שהורה להרוג זבוב שפרפר בין חיים למוות כדי שלא ימשיך לסבול מפציעתו. וכן ראיתי בשו”ת ושב ורפא ח”ג (סי’ רנז) שהתיר להמית בעל”ח הסובלים, כדי למהר מיתתם ולקצר סבלם, ואין בזה לא משום צער בע”ח ולא משום בל תשחית, ושכן הסכים עמו להלכה הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

ד). ונראה דגם משום בל תשחית ליכא בכהאי גוונא, חדא דצער בע”ח הוי דאורייתא לדעת רוב הפוסקים, וכן מוכח ממ”ש השו”ע (סי’ שה סעיף יט) ומאידך איסור דבל תשחית הוי דרבנן – כל שאינו עץ מאכל וכמ”ש הנוב”י (שם). ומה גם שיהנו מעורם ובשרם לאחר מותם. ועוד, דאפשר דבמצב זה שנמצאים בו, אין להם כל שווית ממונית, וליכא בזה בל תשחית.

ה). אלא  שוודאי מן הראוי שלא ישליכם בידיו לחיות הטורפות בעוד רוח חיים מפעפעת בהם, ואע”ג שמדברי התוס’ בשבת (קנו: ד”ה ר”י) מבואר שמותר להשליך עופות חיים  לכלבים, וכן מוכח מדברי התוס’ ב”ב (דף כ. ד”ה כיון) דמותר להשליך בהמה חיה לפני הכלבים. אולם אפשר דהתם עיקר ההיתר משום דהוי לצורך האדם, ושרי וכמ”ש הריטב”א (שבת קנד:) דאפילו למ”ד צער בעלי חיים דאו’, שרי לצורך שמירת תשמישו ושמירת ממונו. וכ”כ המהרש”ל ביש”ש בב”ק (פ”י סימן לז) דכלב רע שמזיקו ומפסיד מאכלו אפילו אינו נושך, יכול ליתן לו סם המוות ואינו עובר משום צער בעלי חיים, והב”ד האחרונים להלכה. וכיון שנותן מאכל לכלבו הנצרך לו, חשיב כצורך ממונו. אלא שלענ”ד יש להימנע מלהשליכם כשהם חיים מכיון שבעלי החיים הטורפים תולשים אבריהם ומתעללים בהם עד שממיתים אותם, ויש בזה קצת ממידות האכזריות וכמ”ש הרמ”א (אהע”ז סי’ ה’ סעיף יד) דמותר דלמרוט נוצות מאווזות חיות וליכא למיחש משום צער בעלי חיים, ומ”מ העולם נמנעים דהוי אכזריות, ע”כ. ועי’ אגרו”מ ח”ב (חו”מ סי’ מז). ואע”ג דבנד”ד הוי ע”י גרמא ולא בידיים ולהזריק הוי בידיים, מ”מ כיון שעי”ז בורר להם מיתה יפה יותר להמיתם בדרך הקלה, הכי עדיף טפי.