חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הרב אליהו בחבוט ברכת אברהם משיב כהלכה

ארץ השואל: ברזיל

שאלה:

האם רשאים לקיים את סעודות חג השבועות במאכלים חלביים ולא בבשר ודגים?
 

תשובה:

מצד הדין אין חיוב בזמן הזה לאכול בשר ביו”ט, וע”כ אם נהנה ומתענג במאכלי חלב משובחים וכדומה, רשאי אף לכתחילה לסעוד בהם סעודותיו אם הם חשובים וטובים בעיניו, אבל אם אינו נהנה מהם כ”כ, או שנהנה יותר ממאכלי בשר, יסעד עיקר סעודותיו בבשר והכל לפי האדם. וחובה לשתות רביעית יין (מלבד כוס הקידוש), בסעודת היום והלילה, ואם אינו נהנה משתיית היין או שהוא מזיקו, אינו חייב בשתייתו.
 

מקורות:

א). רבים נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות וכמבואר ברמ”א (סי’ תצד), ויל”ע האם לכתחילה רשאי לקבוע את ב’ הסעודות של החג במאכלים חלביים שיאכלם עם לחם, ואם יש חילוק בין סעודת היום לסעודת הלילה.

והנה בגמרא פסחים (קט.): ת”ר חייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל שנאמר, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וכו’, ובמה משמחם, רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שהיה בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנא’ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלוקיך, עכשיו שאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין שנא’: “ויין ישמח לבב אנוש”. ע”כ.

ומבואר דאין חיוב בזה”ז לאכול בשר ביום טוב לפי שאין לנו עתה בשר שלמים. אלא שהרמב”ם (פ”ו מהל’ יו”ט הלכה יח) כתב, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. ולכאו’ דבריו נסתרים מהגמרא פסחים הנ”ל, דבזה”ז דאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין, וא”כ אמאי נקיט הרמב”ם לשון חיוב גבי אכילת בשר.

 

ב). ובאמת שכבר עמד בקושיא זו מרן הבית יוסף (סימן תקכט), ומכח זה השמיט בשו”ע (סימן תקכט) חיוב זה של אכילת בשר ביו”ט, ולא כתב אלא “וחייב לקבוע כל סעודותיו על היין”. (היינו מלבד יין הקידוש וכנז’ במ”ב ס”ק יא, וב ס”ק כב, ע”ש). וכ”כ בדעתו הביאור הלכה (שם ד”ה כיצד), דמה שהשמיט השו”ע דין זה של אכילת בשר, הוא לשיטתו דס”ל דהאידנא ליכא חיוב אכילת בשר ביו”ט לפי שאין לנו קרבן שלמים.

 

ג). אלא דחזיתי להיש”ש (פ”ב דביצה סימן ה’) שכתב, דבזמן שביהמ”ק היה קיים לא היה חיוב שתיית יין והיו שמחים באכילת בשר שלמים אף אם היו שותים מים, אולם האידנא שאין לנו בשר שלמים ובית המקדש חרב וערבה כל שמחה, אינו יוצא ידי חובה אלא כשישתה בסעודתו גם יין, ולא בא ריב”ב לאפוקי בשר אלא להוסיף יין. וכעי”ז יישב ג”כ הב”ח (סי’ תקכט), דיש ב’ מיני שמחה בבשר, האחד בעצם הבאת קרבן שלמים לה’, ואידך, שמחת אכילת בשר, ובזמן שביהמ”ק היה קיים עיקר השמחה היתה בהבאת הקרבן, אבל עתה עיקר השמחה היא בשתיית יין כדכתיב “ויין ישמח לבב אנוש”, אבל מ”מ מצווה איכא גם האידנא בבשר. וכ”כ לתרץ הדרישה (שם אות א’). וע”ע בערך השולחן (סימן תקכט ס”ק ב’).

ונראה מדבריהם דמה שהאידנא יש חיוב באכילת בשר לאו משם דהבשר גופא משמח, דהרי לא מצינו בקרא דהבשר גופא משמח, וכן מסתבר דאיזה שמחה יש בעצם אכילת בשר יותר משאר אוכלים, וע”כ דכיון דהבשר הוא מאכל חשוב וגורם עונג לאדם, וכדאי’ בשבת (קיח:) במה מענגו לשבת בבשר שמן וכו’. ממילא משמח לב האדם. וכ”כ הב”ח (שם).

 

ד). ולפי”ז נראה שכן גם כוונת הרמב”ם במה שכתב (שם הלכה יז): אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל’ חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו וכל אחד כראוי לו, כיצד הקטנים וכו’, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין. עכ”ל. משמע דס”ל דאכילת בשר אינה מצווה חיובית, שהרי כתב שעיקר השמחה אינה אלא בזמן שיש שלמים. וכ”כ להוכיח השאגת אריה (סי’ סה). ושכן מוכח מדברי הרמב”ם בספר המצוות (חלק העשין סימן נד) שכתב, וענין השמחה הוא שנקריב שלמים, בכלל אמרו ושמחת בחגך לשמוח בהם במיני שמחה ובכלל זה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה וכו’, “ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה”. עכ”ד.

ומבואר מדבריו, שעיקר חובת השמחה היא ביין לפי שמשמח בעצם, אבל אכילת בשר חולין הוי כמו ללבוש בגדים חדשים ולאכול פירות ומיני מתיקה, שאינם משמחים בחפצא, אלא לפי שהם ערבים לאדם ואדם שמח בלבישתם ומתענג באכילתם, ממילא מקיים מצוות שמחה, דגם עונג גורם לאדם שמחת הלב. ולפי”ז יש לומר דגם מה שכתב הרמב”ם דאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, מילי מילי קתני, דביין הוי עיקר שמחה לפי שמשמח בעצם, ובבשר אינו עיקר שמחה אולם מ”מ מקיים מצוות שמחה. וזה מדוקדק בדבריו שלא כתב “חובה לאכול בשר”, אלא שהאנשים משמחים עצמם בבשר, והיינו דאכילת בשר היא בכלל שמחת יום טוב ככל שאר דברים הגורמים שמחה לאדם וככלים ובגדים נאים. וכן מבואר ביראים (סימן קכו) תניא ריב”ב אומר וכו’, למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר שמחה המשמחו, חייב אדם לעשות ברגל. ע”כ. ומשמע דהכל תלוי בדבר שלבו מוצא בו שמחה, ואם מוצא שמחה בשאר מאכלים ערבים, יאכלם אף שאינן בשר ומקיים בהם מצוות שמחה.

וכ”כ הרמב”ן והר”ן (רפ”ד דסוכה), שאכילת בשר ביו”ט אינה מעכבת, והב”ד השאגת אריה (שם). גם מרן החיד”א בברכי יוסף (סי’ תקכט סק”ד) הביא דברי השאגת אריה להלכה דגם בזה”ז שאין שלמי שמחה, מצוות עשה מה”ת לשמוח ביו”ט כראוי לו, ובמה שנהנה ממנו.

והכי מוכח מדברי הרמ”א (יו”ד סי’ שמא סעיף א’) שהגיה ע”ד השו”ע שכתב, דבשבת ויו”ט אונן אוכל בשר. הגה “אם ירצה”. וכ”כ הש”ך (שם סק”ז), דאין חיוב על האדם לאכול בשר ולשתות יין. ומקורו בדברי הר”ר יונה (ריש פרק מי שמתו) ונראה מסתימת דבריהם דקאי נמי על יו”ט.

ה). ואם כנים הדברים יש ליישב בזה קושיית המג”א שהקשה (בסי’ תרצו ס”ק טו) ע”ד השו”ע (שם ס”ז) שפסק, דמותר לאונן לאכול בשר בפורים, והא כיון שאינו חיוב אע”ג דהוו ימי משתה מ”מ לא גרע מיו”ט, א”כ אמאי ידחה הרגל חיוב דאבלות, ונשאר בצ”ע. ולפי האמור א”ש, דאע”ג דליכא חיוב דווקא בבשר, מ”מ כיון שיש ביום הזה חיוב שמחה מדברי קבלה, א”כ חייב האדם לשמח עצמו בכל דבר הגורם לו לבוא לידי זה, וכיון שאכילת בשר גורמת לאדם הנאה ושמחה ואע”ג דאינו משמח בעצם, מ”מ מביאו לידי שמחה, א”כ שפיר נדחה האבלות מפני עשה דשמחה זו של פורים. ודו”ק.

 

ו). וכן ראיתי שתפסו למעשה כמה אחרונים דאכילת בשר ביו”ט מצווה היא ולא חובה, ראה בחתם סופר בהגה’ (או”ח סי’ רמט ע”ד המג”א סק”ו), וכ”כ הלבוש (סי’ תקכט), וכן מבואר בגר”ז (שם ס”ז). וכן נראה מדברי הב”ח (סי’ תקכט) שכתב, דבאכילת בשר ביו”ט איכא מצווה וכדאי’ בשבת (קיח.) במה מענגו לשבת, בבשר שמן ובדגים גדולים. ע”כ. ומזה שדימהו לשבת מוכח דס”ל דאינו חובה, דהא בשבת הוא מצווה משום עונג ואינו חובה, וכמ”ש להדיא בתלמידי ר’ יונה (ריש פ”ג דברכות). וכן פסק המ”ב (סי’ תקכט ס”ק יא), שאין חובה לאכול בשר ביום טוב, ומ”מ איכא מצווה.

ולא אכחד, דיש שכתבו בדעת הרמב”ם דאכילת בשר היא מצווה חיובית, וכ”כ בשו”ת ושב הכהן (סי’ צד) דחובה יש באכילת בשר ביו”ט. והובא גם בהגה’ רע”א (יו”ד סי’ שמא), מ”מ המעיין שם בדבריו יראה דעיקר דבריו הם על שתיית יין דהיא מצווה חיובית (ודלא כפי שמשמע מהרמ”א שם). גם עיקר דבריו אינם מוכרחין לענ”ד, דהמעיין שם יחזה דבנה יסודו מכח הקושיא על הרמב”ם מהש”ס פסחים הנז”ל, וכ’ שצ”ל דגירסא אחרת היה להרמב”ם בגמ’ וכבר נתבאר לעיל שיש ליישב בפשיטות הדברים. ובפרט דהכי היא הגירסא ברי”ף וברא”ש ובסמ”ג. וכבר כתבנו ליישב דברי הרמב”ם בכמה אופנים. וע”ע בספר חזו”ע – יו”ט (עמ’ צו).

 

ז). וכיון דאתינן להכי נפקא לן, דאין חיוב דווקא באכילת בשר, אלא בכל מאכל שגורם עונג לאדם, ואם נהנה במאכלים חלביים ובפרט בזמן הזה דרבו המינים, הסוגים והטעמים, והרבה בני אדם מתענגים על אכילתם, שפיר מקיים בזה מצוות שמחת יום טוב. ואין לומר דאע”ג דנהנה ומתענג ממאכלי חלב מ”מ אין למאכלים אלו ערך וחשיבות כמו בשר וא”כ הוי כזלזול בכבוד השבת והיו”ט,  דהנה עתה נתפשט מאד אכילתם אפילו בסעודות מלכים ורוזנים, ובמסעדות יוקרה למיניהם, ונחשבים למאכלים יוקרתיים לא פחות ממאכלי בשר, ופעמים אף יותר מהם, ורוב בני אדם נהנים ומתענגים באכילתם, ואף נאכלים בזמני שמחה, בברית ובר מצווה, ועתה שמעתי באומרים לי דישנם מקומות בחו”ל דאף בחתונות אוכלים מאכלים חלביים. ואע”ג דהמאכלים החלביים הם ‘קלים’ יותר ונוחים לעיכול טפי מהבשר, מ”מ אין זה מגרע מחשיבותם, ושפיר יוצא ידי חובה באכילתם בין ביום טוב ובין בשבת. אולם אם מאכלים אלו אינם ערבים לו, או שאינם חשובים בעיניו כ”כ, ישתדל לאכול דווקא בשר, והכל לפי מה שהוא האדם ובני ביתו, ואין חילוק בכל זה בין סעודת הלילה לסעודת היום. וע”ע בשו”ת יחווה דעת ח”ו (סי’ לג) שכתב, דמצווה מן התורה לקיים מצוות “ושמחת בחגך”, באכילת בשר בהמה וכדעת הרמב”ם. ויש להשיב על דבריו. ושו”ר שהרגיש בזה בספרו חזון עובדיה – יו”ט (עמוד צה) ודקדק לכתוב, דעיקר השמחה בזה”ז ביין. וע”ע בשו”ת אור לציון ח”ג (עמ’ קצו) שכתב דיש להקפיד על אכילת בשר ביו”ט, ולפיכך בחג שבועות יאכל את סעודת החלב בבוקר ובסעודה הבאה (ביום) יאכל מאכלי בשר. ולפי האמור אין דבריו מוכרחין, ואפשר דבזמנינו לכו”ע יוצא בזה ידי חובה. וכן ראיתי שכן העלה כדברינו הגר”מ אליהו זצ”ל בהערותיו לספר ברוך שאמר – להגר”ב שרגא שליט”א (הל’ יום טוב – סוה”ס עמוד שלא). וע”ע בספר שלמי תודה – סוכות (עמוד תתב- תתי).

 

ח). ועל כן אף שראיתי כמה מן הפוסקים שחילקו בזה בין סעודת היום לסעודת הלילה, דביום יאכל בשר ובסעודת הלילה חלב, וראה עוד בשער הציון (סי’ תקמו ס”ק טו) שכתב בשם השאגת אריה דמצוות שמחה בליל יו”ט אינו אלא מדרבנן. אלא שבמג”א (שם סק”ד) משמע דגם בלילה יש חיוב שמחה מדאו’, וגם מהשו”ע (סי’ תקכט) שכתב, יקבע כל סעודותיו על היין, משמע קצת דאין לחלק בחיוב השמחה בין היום ללילה. וע”ע בספר עמק ברכה (שמחת יו”ט או’ א’) בשם הגר”ח הלוי שביאר, דאף לפי הדעות דס”ל שנתמעט הלילה מחיוב שמחה, היינו דווקא מחיוב שמחה של  שלמי שמחה, ע”ש. מ”מ לפי כל מה שנתבאר אין נפקותא בזה ויכולים לסעוד בחלב מתי שירצו בין ביום ובין בלילה ובין בשניהם.

וכ”ז כשמאכלי החלב והבשר שווים בעיניו, אולם אם אוהב ומחבב יותר את מאכלי הבשר, יאכלם בין בלילה ובין ביום. (וכמדומה שבדרך כלל אנשים מבוגרים, אוהבים יותר את המאכלים הבשריים מכמה טעמים ידועים, ומ”מ הכל לפי מה שהוא טבעו וטבע בני הבית).

שאלה:

האם רשאים לקיים את סעודות חג השבועות במאכלים חלביים ולא בבשר ודגים?

 

תשובה:

מצד הדין אין חיוב בזמן הזה לאכול בשר ביו”ט, וע”כ אם נהנה ומתענג במאכלי חלב משובחים וכדומה, רשאי אף לכתחילה לסעוד בהם סעודותיו אם הם חשובים וטובים בעיניו, אבל אם אינו נהנה מהם כ”כ, או שנהנה יותר ממאכלי בשר, יסעד עיקר סעודותיו בבשר והכל לפי האדם. וחובה לשתות רביעית יין (מלבד כוס הקידוש), בסעודת היום והלילה, ואם אינו נהנה משתיית היין או שהוא מזיקו, אינו חייב בשתייתו.

 

מקורות:

א). רבים נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג השבועות וכמבואר ברמ”א (סי’ תצד), ויל”ע האם לכתחילה רשאי לקבוע את ב’ הסעודות של החג במאכלים חלביים שיאכלם עם לחם, ואם יש חילוק בין סעודת היום לסעודת הלילה.

והנה בגמרא פסחים (קט.): ת”ר חייב אדם לשמח את בניו ובני ביתו ברגל שנאמר, ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וכו’, ובמה משמחם, רבי יהודה אומר אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם בבגדי צבעונים. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר, בזמן שהיה בית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנא’ וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלוקיך, עכשיו שאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין שנא’: “ויין ישמח לבב אנוש”. ע”כ.

ומבואר דאין חיוב בזה”ז לאכול בשר ביום טוב לפי שאין לנו עתה בשר שלמים. אלא שהרמב”ם (פ”ו מהל’ יו”ט הלכה יח) כתב, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. ולכאו’ דבריו נסתרים מהגמרא פסחים הנ”ל, דבזה”ז דאין בהמ”ק קיים אין שמחה אלא ביין, וא”כ אמאי נקיט הרמב”ם לשון חיוב גבי אכילת בשר.

 

ב). ובאמת שכבר עמד בקושיא זו מרן הבית יוסף (סימן תקכט), ומכח זה השמיט בשו”ע (סימן תקכט) חיוב זה של אכילת בשר ביו”ט, ולא כתב אלא “וחייב לקבוע כל סעודותיו על היין”. (היינו מלבד יין הקידוש וכנז’ במ”ב ס”ק יא, וב ס”ק כב, ע”ש). וכ”כ בדעתו הביאור הלכה (שם ד”ה כיצד), דמה שהשמיט השו”ע דין זה של אכילת בשר, הוא לשיטתו דס”ל דהאידנא ליכא חיוב אכילת בשר ביו”ט לפי שאין לנו קרבן שלמים.

 

ג). אלא דחזיתי להיש”ש (פ”ב דביצה סימן ה’) שכתב, דבזמן שביהמ”ק היה קיים לא היה חיוב שתיית יין והיו שמחים באכילת בשר שלמים אף אם היו שותים מים, אולם האידנא שאין לנו בשר שלמים ובית המקדש חרב וערבה כל שמחה, אינו יוצא ידי חובה אלא כשישתה בסעודתו גם יין, ולא בא ריב”ב לאפוקי בשר אלא להוסיף יין. וכעי”ז יישב ג”כ הב”ח (סי’ תקכט), דיש ב’ מיני שמחה בבשר, האחד בעצם הבאת קרבן שלמים לה’, ואידך, שמחת אכילת בשר, ובזמן שביהמ”ק היה קיים עיקר השמחה היתה בהבאת הקרבן, אבל עתה עיקר השמחה היא בשתיית יין כדכתיב “ויין ישמח לבב אנוש”, אבל מ”מ מצווה איכא גם האידנא בבשר. וכ”כ לתרץ הדרישה (שם אות א’). וע”ע בערך השולחן (סימן תקכט ס”ק ב’).

ונראה מדבריהם דמה שהאידנא יש חיוב באכילת בשר לאו משם דהבשר גופא משמח, דהרי לא מצינו בקרא דהבשר גופא משמח, וכן מסתבר דאיזה שמחה יש בעצם אכילת בשר יותר משאר אוכלים, וע”כ דכיון דהבשר הוא מאכל חשוב וגורם עונג לאדם, וכדאי’ בשבת (קיח:) במה מענגו לשבת בבשר שמן וכו’. ממילא משמח לב האדם. וכ”כ הב”ח (שם).

 

ד). ולפי”ז נראה שכן גם כוונת הרמב”ם במה שכתב (שם הלכה יז): אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהל’ חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו וכל אחד כראוי לו, כיצד הקטנים וכו’, והאנשים אוכלים בשר ושותים יין. עכ”ל. משמע דס”ל דאכילת בשר אינה מצווה חיובית, שהרי כתב שעיקר השמחה אינה אלא בזמן שיש שלמים. וכ”כ להוכיח השאגת אריה (סי’ סה). ושכן מוכח מדברי הרמב”ם בספר המצוות (חלק העשין סימן נד) שכתב, וענין השמחה הוא שנקריב שלמים, בכלל אמרו ושמחת בחגך לשמוח בהם במיני שמחה ובכלל זה לאכול בשר ולשתות יין וללבוש בגדים חדשים ולחלק פירות ומיני מתיקה וכו’, “ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה”. עכ”ד.

ומבואר מדבריו, שעיקר חובת השמחה היא ביין לפי שמשמח בעצם, אבל אכילת בשר חולין הוי כמו ללבוש בגדים חדשים ולאכול פירות ומיני מתיקה, שאינם משמחים בחפצא, אלא לפי שהם ערבים לאדם ואדם שמח בלבישתם ומתענג באכילתם, ממילא מקיים מצוות שמחה, דגם עונג גורם לאדם שמחת הלב. ולפי”ז יש לומר דגם מה שכתב הרמב”ם דאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, מילי מילי קתני, דביין הוי עיקר שמחה לפי שמשמח בעצם, ובבשר אינו עיקר שמחה אולם מ”מ מקיים מצוות שמחה. וזה מדוקדק בדבריו שלא כתב “חובה לאכול בשר”, אלא שהאנשים משמחים עצמם בבשר, והיינו דאכילת בשר היא בכלל שמחת יום טוב ככל שאר דברים הגורמים שמחה לאדם וככלים ובגדים נאים. וכן מבואר ביראים (סימן קכו) תניא ריב”ב אומר וכו’, למדנו מכאן שכל שמחה הראויה לאדם וכל דבר שמחה המשמחו, חייב אדם לעשות ברגל. ע”כ. ומשמע דהכל תלוי בדבר שלבו מוצא בו שמחה, ואם מוצא שמחה בשאר מאכלים ערבים, יאכלם אף שאינן בשר ומקיים בהם מצוות שמחה.

וכ”כ הרמב”ן והר”ן (רפ”ד דסוכה), שאכילת בשר ביו”ט אינה מעכבת, והב”ד השאגת אריה (שם). גם מרן החיד”א בברכי יוסף (סי’ תקכט סק”ד) הביא דברי השאגת אריה להלכה דגם בזה”ז שאין שלמי שמחה, מצוות עשה מה”ת לשמוח ביו”ט כראוי לו, ובמה שנהנה ממנו.

והכי מוכח מדברי הרמ”א (יו”ד סי’ שמא סעיף א’) שהגיה ע”ד השו”ע שכתב, דבשבת ויו”ט אונן אוכל בשר. הגה “אם ירצה”. וכ”כ הש”ך (שם סק”ז), דאין חיוב על האדם לאכול בשר ולשתות יין. ומקורו בדברי הר”ר יונה (ריש פרק מי שמתו) ונראה מסתימת דבריהם דקאי נמי על יו”ט.

ה). ואם כנים הדברים יש ליישב בזה קושיית המג”א שהקשה (בסי’ תרצו ס”ק טו) ע”ד השו”ע (שם ס”ז) שפסק, דמותר לאונן לאכול בשר בפורים, והא כיון שאינו חיוב אע”ג דהוו ימי משתה מ”מ לא גרע מיו”ט, א”כ אמאי ידחה הרגל חיוב דאבלות, ונשאר בצ”ע. ולפי האמור א”ש, דאע”ג דליכא חיוב דווקא בבשר, מ”מ כיון שיש ביום הזה חיוב שמחה מדברי קבלה, א”כ חייב האדם לשמח עצמו בכל דבר הגורם לו לבוא לידי זה, וכיון שאכילת בשר גורמת לאדם הנאה ושמחה ואע”ג דאינו משמח בעצם, מ”מ מביאו לידי שמחה, א”כ שפיר נדחה האבלות מפני עשה דשמחה זו של פורים. ודו”ק.

 

ו). וכן ראיתי שתפסו למעשה כמה אחרונים דאכילת בשר ביו”ט מצווה היא ולא חובה, ראה בחתם סופר בהגה’ (או”ח סי’ רמט ע”ד המג”א סק”ו), וכ”כ הלבוש (סי’ תקכט), וכן מבואר בגר”ז (שם ס”ז). וכן נראה מדברי הב”ח (סי’ תקכט) שכתב, דבאכילת בשר ביו”ט איכא מצווה וכדאי’ בשבת (קיח.) במה מענגו לשבת, בבשר שמן ובדגים גדולים. ע”כ. ומזה שדימהו לשבת מוכח דס”ל דאינו חובה, דהא בשבת הוא מצווה משום עונג ואינו חובה, וכמ”ש להדיא בתלמידי ר’ יונה (ריש פ”ג דברכות). וכן פסק המ”ב (סי’ תקכט ס”ק יא), שאין חובה לאכול בשר ביום טוב, ומ”מ איכא מצווה.

ולא אכחד, דיש שכתבו בדעת הרמב”ם דאכילת בשר היא מצווה חיובית, וכ”כ בשו”ת ושב הכהן (סי’ צד) דחובה יש באכילת בשר ביו”ט. והובא גם בהגה’ רע”א (יו”ד סי’ שמא), מ”מ המעיין שם בדבריו יראה דעיקר דבריו הם על שתיית יין דהיא מצווה חיובית (ודלא כפי שמשמע מהרמ”א שם). גם עיקר דבריו אינם מוכרחין לענ”ד, דהמעיין שם יחזה דבנה יסודו מכח הקושיא על הרמב”ם מהש”ס פסחים הנז”ל, וכ’ שצ”ל דגירסא אחרת היה להרמב”ם בגמ’ וכבר נתבאר לעיל שיש ליישב בפשיטות הדברים. ובפרט דהכי היא הגירסא ברי”ף וברא”ש ובסמ”ג. וכבר כתבנו ליישב דברי הרמב”ם בכמה אופנים. וע”ע בספר חזו”ע – יו”ט (עמ’ צו).

 

ז). וכיון דאתינן להכי נפקא לן, דאין חיוב דווקא באכילת בשר, אלא בכל מאכל שגורם עונג לאדם, ואם נהנה במאכלים חלביים ובפרט בזמן הזה דרבו המינים, הסוגים והטעמים, והרבה בני אדם מתענגים על אכילתם, שפיר מקיים בזה מצוות שמחת יום טוב. ואין לומר דאע”ג דנהנה ומתענג ממאכלי חלב מ”מ אין למאכלים אלו ערך וחשיבות כמו בשר וא”כ הוי כזלזול בכבוד השבת והיו”ט,  דהנה עתה נתפשט מאד אכילתם אפילו בסעודות מלכים ורוזנים, ובמסעדות יוקרה למיניהם, ונחשבים למאכלים יוקרתיים לא פחות ממאכלי בשר, ופעמים אף יותר מהם, ורוב בני אדם נהנים ומתענגים באכילתם, ואף נאכלים בזמני שמחה, בברית ובר מצווה, ועתה שמעתי באומרים לי דישנם מקומות בחו”ל דאף בחתונות אוכלים מאכלים חלביים. ואע”ג דהמאכלים החלביים הם ‘קלים’ יותר ונוחים לעיכול טפי מהבשר, מ”מ אין זה מגרע מחשיבותם, ושפיר יוצא ידי חובה באכילתם בין ביום טוב ובין בשבת. אולם אם מאכלים אלו אינם ערבים לו, או שאינם חשובים בעיניו כ”כ, ישתדל לאכול דווקא בשר, והכל לפי מה שהוא האדם ובני ביתו, ואין חילוק בכל זה בין סעודת הלילה לסעודת היום. וע”ע בשו”ת יחווה דעת ח”ו (סי’ לג) שכתב, דמצווה מן התורה לקיים מצוות “ושמחת בחגך”, באכילת בשר בהמה וכדעת הרמב”ם. ויש להשיב על דבריו. ושו”ר שהרגיש בזה בספרו חזון עובדיה – יו”ט (עמוד צה) ודקדק לכתוב, דעיקר השמחה בזה”ז ביין. וע”ע בשו”ת אור לציון ח”ג (עמ’ קצו) שכתב דיש להקפיד על אכילת בשר ביו”ט, ולפיכך בחג שבועות יאכל את סעודת החלב בבוקר ובסעודה הבאה (ביום) יאכל מאכלי בשר. ולפי האמור אין דבריו מוכרחין, ואפשר דבזמנינו לכו”ע יוצא בזה ידי חובה. וכן ראיתי שכן העלה כדברינו הגר”מ אליהו זצ”ל בהערותיו לספר ברוך שאמר – להגר”ב שרגא שליט”א (הל’ יום טוב – סוה”ס עמוד שלא). וע”ע בספר שלמי תודה – סוכות (עמוד תתב- תתי).

 

ח). ועל כן אף שראיתי כמה מן הפוסקים שחילקו בזה בין סעודת היום לסעודת הלילה, דביום יאכל בשר ובסעודת הלילה חלב, וראה עוד בשער הציון (סי’ תקמו ס”ק טו) שכתב בשם השאגת אריה דמצוות שמחה בליל יו”ט אינו אלא מדרבנן. אלא שבמג”א (שם סק”ד) משמע דגם בלילה יש חיוב שמחה מדאו’, וגם מהשו”ע (סי’ תקכט) שכתב, יקבע כל סעודותיו על היין, משמע קצת דאין לחלק בחיוב השמחה בין היום ללילה. וע”ע בספר עמק ברכה (שמחת יו”ט או’ א’) בשם הגר”ח הלוי שביאר, דאף לפי הדעות דס”ל שנתמעט הלילה מחיוב שמחה, היינו דווקא מחיוב שמחה של  שלמי שמחה, ע”ש. מ”מ לפי כל מה שנתבאר אין נפקותא בזה ויכולים לסעוד בחלב מתי שירצו בין ביום ובין בלילה ובין בשניהם.

וכ”ז כשמאכלי החלב והבשר שווים בעיניו, אולם אם אוהב ומחבב יותר את מאכלי הבשר, יאכלם בין בלילה ובין ביום. (וכמדומה שבדרך כלל אנשים מבוגרים, אוהבים יותר את המאכלים הבשריים מכמה טעמים ידועים, ומ”מ הכל לפי מה שהוא טבעו וטבע בני הבית).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש