שאלה: שקיות אריזה ועטיפות מזון הנזרקות לאחר שרוקן מהם תכולתם ואין רגילות לעשות בהם שימוש חוזר, האם יש להם דין מוקצה ואסורים בטלטול?
תשובה: שקיות הללו מוקצים הם, ועל כן שקית חלב שנגמרה בשבת, אסור להוציאה בידו מהכד ולהשליכה לפח האשפה, וכן פחית שתייה וקופסאות שימורים הרי הם מוקצים לאחר שרוקן את כל תכולתן, וכמו כן אריזות ממתקים ריקים, כגון, עטיפות סוכריות ושלגונים, שקיות חטיפים ריקות, מקל ארטיק, גביעי לבן וגבינה ריקים, אין לטלטלם בידיו, וכ”ש אם נקרעו, אלא אם כן הקפיד להשאיר בהם מעט אוכל שאין הדרך לזורקו, ואם נמצאים על גבי השולחן ומפריעים לו ורוצה לסלקן מעליו, מותר בכל ענין כדין ‘גרף של רעי’, וכן בקבוקי שתייה וכוסות חד פעמי, מותר לטלטלם גם לאחר שימושם.
א). בשולחן ערוך (סימן שח סעיף ו’) פסק, כל הכלים שנשברו אפילו בשבת, מותר לטלטל שבריהם, ובלבד שיהיו ראויים לשום מלאכה, כגון שברי עריבה לכסות בה החבית, ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך, אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה לא. עכ”ל. ומקורו במתני’ שבת (קכד:). ומבואר יוצא דאע”ג שבכניסת השבת היה לו שם כלי, מ”מ כיון דעתה נשבר ואין ראוי לשימוש כלל בטל מיניה שם כלי ואסרוהו בטלטול.
ויש לעיין מהו הגדר באינו ראוי למלאכה, האם אזלינן בתר המציאות אינו ראוי לשום דבר, או דתלוי הדבר בדרך בני אדם, היינו דאפילו מידי דראוי להשתמש בו לדברים אחרים, אם רגילות בני אדם לזורקו הן מחמת שהוא דבר מועט וזול, או שאין הדרך להשתמש בכלי כזה כשאינו בשלימותו, חשיב כאינו ראוי למלאכה, ואסור לטלטלו. ונפק”מ טובא האידנא שב”ה נתרבה השפע ונתרבו סוגי אריזות המזון שהדרך לזורקן אע”פ שראויות הן לשימוש נוסף, כגון גביעי לבן, גבינה, שקית חלב, שקיות ממתקים וכיוצ”ב.
ב). ולכאורה יש להביא ראיה, מהא דאיתא בגמרא (שבת קכג.) שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף, ילמדנו רבנו, מחט שניטל חררה [חורה] או עוקצה, מהו ליטול בה את הקוץ, א”ל תניתוה, מחט של יד ליטול בה את הקוץ, וכי מה איכפת ליה לקוץ בין נקובה ובין שאינה נקובה. אכן רבא פליג עליה ופירש סברתו דהיכא דניטל חררה או עוקצה אדם זורקה לבין הגרוטאות. ע”כ. ומבואר דלרב יוסף בניטל חורה עדיין שם כלי עליה כיון שראויה ליטול בה את הקוץ גם באופן זה, ורבא ס”ל דאע”ג דראוי ליטול בה את הקוץ, מ”מ כיון שאין דרך העולם להשאיר מחט שבורה למטרת שימוש זה אלא משליכין אותה לבין הגרוטאות, ומחמת זה ס”ל דהוי מוקצה. ועי’ ברא”ש וברי”ף (שם), וכן ברמב”ם (פכ”ה מהל’ שבת ה”ח) שפסקו כרבא. וכן פסק מרן השו”ע (סי’ שח סעיף יא) דמחט שניטל חורה או חודה, הוי מוקצה. ומוכח דאזלינן בתר דעת בני אדם.
ועל כן מ”ש כמה האחרונים לדחות ראיה זו, ומשום די”ל, דדוקא במחט שהיא כעת שבר כלי ונשתנתה מכמות שהיתה, לכך חל עליה טפי שם מוקצה, ומה שראוי ליטול על ידה את הקוץ זה שימוש טפל ושולי לעיקר תשמיש המחט, אבל המארזים והעטיפות הללו שלא נשתנו כלל מצורתם הראשונה שפיר אית להו שם כלי גם לאחר שנתרוקנו, זה אינו, דהא גם במחט שבורה שפיר אית ליה שם כלי כפי שאמר רב יוסף, דמה איכפת ליה לקוץ בין נקובה ובין שאינה נקובה, אלא דמה שדרך העולם לזורקו היא הסיבה המבטלת מיניה שם כלי כפי שטען לו רבא, וה”ה בנד”ד. וכן מבואר להדיא בגר”ז (סימן שח סעיף כט, לט) דשברים קטנים נעשו מוקצה אף דראויים לכסות פי כלי קטן, מ”מ אין דרך להשתמש בהם אלא לזורקם לאשפה. ועי’ בשו”ת שערי יושר – חנניה ח”ג (סי’ סא או’ ג’), ויש להשיב ע”ד.
ג). וראיתי שכן העלה לדינא בנידון דידן, הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הובא בשמירת שבת כהלכתה (ח”ג פ”ט הערה יא). ועיי”ש שכתב, דאם רוצה לזרוק שקית חלב ולהכניס במקומה שקית אחרת לכלי שבו היא מונחת, צריך ללכת עם הכלי לאשפה ולנערה ממנו. ואם חושש שמא תדבק השקית לכלי באופן שלא יוכל להוציאה על ידי ניעור בלא להוציאה בידיו, יקפיד לשייר בה מעט חלב, ויזרקנה עם החלב שבה. ומיהו נראה דאין די בטיפות בודדות הנשארות דבוקות בדופני השקית, לפי שהדרך לזורקם. וע”ע בספר שולחן שלמה ח”ב (ח”ב סימן שח סעיף ו’, ושם בהערות נ – נא) מה שכתב בזה. וכן מובא בספר פניני המאור במכתבי הגרש”ז אויערבאך (מכתב כד אות ז’), דשקיות מזון שנתרוקנו מתכולתן, כגון, גביעי לבן, שקיות ממתקים וכל הנך, הוי מוקצה, ואסור לטלטלם בידים. וכן צידד בספר ארחות שבת ח”ב (פי”ט הערה ריא).
ואע”פ שבספר שלמי יהודה (פ”ו ס”ק מז) כתב שדעת הגרי”ש אלישיב זצוק”ל שאין דינה של השקית חלב כמוקצה, דלפעמים מחזירים לתוכה חלב הנשאר. אכן נראה פשוט, דבזמננו הואיל ואין הדרך לעשות כן, הוי מוקצה לכו”ע, ושו”ר שכ”כ בשמה בספר הלכות שבת בשבתו ח”ב (פ”כ הערה 74).
ד). והנה אין העולם נזהרים בזה, ולכאו’ היה מקום ללמד עליהם זכות, דהנה בגמרא שבת (דף קכה.) אי’, קרומיות של מחצלת מותר לטלטלן בשבת, מאי טעמא, מחצלת גופא למאי חזיא, לכסויי ביה עפרא, הני נמי חזי לכסויי בהו טינופת. וכתב הרשב”א בחידושיו שם, שכוונת הגמרא בדווקא שראויות למעין מלאכתן הראשונה, ומיירי שנשברה המחצלת בשבת ורק באופן זה אינה מוקצה לפי שראויה אגב אביה מבעוד יום, אבל אם נשברה המחצלת בער”ש פקע מיניה שם כלי לפי שהדרך לזורקה בין הגרוטאות. ונתקשה הרשב”א מההיא דמחט שניטל חורה, וכתב ליישב וז”ל: ומחט של יד שניטל חורה או עוקצה שאסר רבא לעיל וקא יהיב טעמא לפי שאדם זורקה בין גרוטאות, ההיא בשניטל חורה בער”ש, הא ניטלו בשבת שרי, הואיל והוכנו אגב אביהם וחזיין למלאכתן הראשונה, דהא בחול נמי נוטלין בו את הקוץ. ע”כ. ומבואר לפי”ד, דאם אכתי ראויים למעין מלאכתן הראשונה ונשברו בשבת, תו לא הוי מוקצה אע”ג שהדרך לזורקן. (ולא דמי לשאר שברי כלי דלא בעינן ראויים למעין “מלאכתן” דווקא, אלא ראויים “למלאכה” בעלמא דהא לא נפסק כר’ יהודה, וכבר יישב זאת הרשב”א, דהכא לפי שהדרך לזורקן גרע טפי וע”כ בעינן דווקא ראויים למלאכתן ממש). ולפי”ז לכאו’ גם בנידו”ד אע”ג שהדרך לזורקן לאשפה, מ”מ כיון דבער”ש היו ראויים אגב אביהם, וגם עתה ראויים לשמש למעין מלאכתן הראשונה, (אא”כ נקרעו הרבה בשעת פתיחתם באופן שכבר אי אפשר לאחסן בהם), תו לא הוי מוקצה.
וכעי”ז כתב גם הריטב”א (שם), דקרומיות של קנים נמי הדרך להשליכן בחול לאשפה או להסקה, והק’ דמא”ש ממחט שניטל חורה דהוי מוקצה, ותירץ, דמחט אינו משמש למלאכתו הראשונה כיון דאי אפשר עוד לתפור בו, משא”כ בקרומיות. ועכ”פ יוצא לפי”ד דהיכא דמשמש למעין מלאכתו הראשונה, אפילו שהדרך לזורקו, לא הוי מוקצה ואפילו נשבר מער”ש.
ה). אולם הרמב”ן (שבת קכד ע”ב ד”ה בחספא) כתב, דקרומיות של קנים, דמי לשברי כלים, דכיון דמכלים קאתו וראויים הם למלאכה הלכך מותר לטלטלן. והיינו בע”כ דלא הבין כהרשב”א והריטב”א, ולכך לא הצריך שיהיו עושים מעין מלאכתן דווקא. וזהו מה שסיים דאם זרקם לאשפה מבעו”י אסורים, וכדין שברי כלים. והכי מוכח להדיא בתוס’ (קכה.) שכתבו, דלא בעינן ראויים למלאכתן הראשונה, ולרווחא דמילתא כתבה הגמ’ כן. וכ”כ המאירי (שם). וגם מרן בב”י הביא דעת הרמב”ן, וכן העתיק בשו”ע (סי’ שח סעיף יב), שיירי מחצלאות מותר לטלטלם דחזי לכיסויי ביה טינופא, ואם זרקן לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלם. ומוכח דלא ס”ל כהרשב”א, דהא לפי הרשב”א, אם נשברו בער”ש, גם בסתמא הוי מוקצה ולא בעינן השליכן לאשפה דווקא. וכ”כ הגרע”א בביאוריו להשו”ע, דמוכח דהשו”ע לא ס”ל כהרשב”א. וכיון שמרן השו”ע אזיל בשיטת הרמב”ן ולפי”ד דמי לשברי כלים, ע”כ לא חילק במחט אם נשבר בשבת או בער”ש, כפי שחילק הרשב”א, וסתם דלעולם הוי מוקצה כיון דהדרך להשליכו לאשפה. וכ”פ המ”ב (ס”ק מט) דשיירי מחצלאות, איירי אפילו כשנשברו בער”ש ושרי לטלטלן כשראויים למלאכה. והיינו דלא כהרשב”א. גם לא מצינו בפוסקים מי שחילק במחט בין אם נשבר בשבת לער”ש, ש”מ דבכל גווני איירי, ואפילו נשברו בשבת הוי מוקצה וכסתימת מרן השו”ע. ואפשר עוד דבנד”ד גם להרשב”א לא יהיה היתר לטלטלם, כיון דמעיקרא לא היה עליהם שם כלי, ולא נועדו אלא להחזיק את תכולתם, ולזורקן אחר השימוש, וע”כ לא דמי לשברי כלים דאתו מכלים גמורים.
ו). וכן יש להביא ראיה לדבריו של הגרש”ז אויערבאך שכל אריזות מזון הם מוקצים, ממ”ש השו”ע (סימן שח סעיף טו) סנדל שנפסקה רצועה הפנימית עדיין תורת כלי עליו, נפסקה החיצונית, בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו. וכתב המג”א (ס”ק כח), דגם בנפסקה הרצועה החיצונית הוי כלי לפי שראוי לסמוך בו כרעי המיטה וכן שאר צרכים, ואפ”ה הוי מוקצה לפי שהדרך לזורקו, ול”ד לשברי כלים, וכתב להשיג על הב”י שביאר דברי הרב המגיד דלא הוי כלי כלל לפי דממאיס, ע”ש. וע”ע בלבושי שרד, וכ”כ המ”ב (ס”ק נח), דבנפסקה החיצונה, אינו הגון שוב לתקנו ודרך לזורקו לאשפה. ומוכח דאע”ג דהוי כלי מ”מ כיון דאינו הגון ואין הדרך לעשות כן, הוי מוקצה, והתם איירי בנפסקה הרצועה אפילו בשבת וכדאי’ להדיא בגמ’ (קיב.). וה”ה גבי אריזות אלו, דאע”ג דראויים הם לשוב ולהשתמש בהן, הוי מוקצה מאחר והדרך לזורקן.
ז). וכן יש להוכיח זאת, ממ”ש השו”ע (סי’ שח סעיף כז) דפרורין שאין בהן כזית, מותר להעבירן מע”ג השולחן ואין בהם משום מוקצה. והיינו טעמא, דאע”ג דאין ראויים לאכילה מפני קטנותם, מ”מ עומדים הם למאכל בהמה ועופות, וכמ”ש במ”ב (ס”ק קיא), וש”מ דבלאו האי טעמא, הוו מוקצה, ואע”ג דניתן אכתי לאוכלם, מ”מ כל שאין הדרך לאוכלם (והיינו בסוף הסעודה) אלא לזורקם הוי מוקצה.
ואע”ג שלפעמים בימות החול חוזרים ומניחים באותם שקיות שהתרוקנו ממתקים, או פסולת, אין להתיר, כיון שבשבת אסור לעשות כן, משום שלמפרע יעבור בפתיחת השקית משום תיקון כלי, הוי מוקצה. וכן ראיתי שנקט לדינא בספר הליכות שבת – להרה”ג ר’ אופיר מלכא שליט”א ח”א (עמ’ קעא), וח”ב (עמ’ רפ).
ח). אולם בכוסות וסכו”ם חד פעמי וכן בקבוקי שתייה מפלסטיק או מזכוכית, וכן מפה חד פעמית, שמשתמשים בהם שימוש נוסף וכן הוא הדרך בפרט בשעת הדחק, אינם מוקצים, אא”כ השליכן לאשפה מבעוד יום, אבל בגביעי לבן, פחיות שתייה, קופסאות שימורים האידנא, שקיות חלב, שאין דרך העולם להשתמש שימוש נוסף אף לא בשעת הדחק, הוי מוקצה. וכן העלה בשו”ת שערי יושר – חנניה ח”ג (סימן סא).
וצ”ע בכוס חד פעמי שנעשה בו קפה שחור, שאין דרך העולם להשתמש בו שנית וזורקו לאשפה, אם הוי מוקצה בשבת בסיום שתייתו.
ט). ומיהו אם נמצאים שקיות אלו ע”ג השולחן באופן מאוס, נראה דמותר לטלטלם מדין גרף של רעי, וכ”כ בספר פניני המאור (שם) בשם הגרשז”א זצ”ל, אבל כשנמצאים ע”ג השיש או הרצפה באופן שאינו מאוס, לענ”ד אין היתר לטלטלם בידיו.
