שאלה: האם חובה לזלף מים על הפירות וירקות קודם ההפרשה וכמו שכתוב ברוב סידורי ספרד ועדות המזרח בסדר הפרשת תרו”מ?
תשובה: אין חובה לזלף מים על הפירות וירקות קודם הפרשתם ויותר נכון שלא לזלף כלל לאחר שנתמרחו בכרי, ואין חילוק בין מפריש מטבל ודאי לטבל ספק.
א). כתב הטור (סי’ שלא עמ’ קי בהוצאת ‘שירת דבורה’) שיותר טוב להכשיר הפירות קודם מירוח שעדיין לא חל עליהם חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד, פן יבוא לידי מכשול להינות ממנה. וביאר הב”י, דאילו אחר שחל עליה חיוב תרומה, אסור לטמאה. וכן פסקו הרמ”א (סי’ שלא סעיף יט), והש”ך (ס”ק לה) שאסור לגרום טומאה לתרומה טהורה ואפילו בעודם חולין.
והנה לפי”ד, אדרבה צריך להיזהר שלא לזלף מים על הפירות, בין אם מפריש מספק שאינו סומך על הכשרות, ובין אם מפריש על טבל ודאי, דסו”ס כיון דכבר נתמרחו גורם טומאה בידיים שהרי בזה”ז כולנו טמאים.
ב). אלא שהגר”א בביאוריו (ס”ק נ) כתב, דאע”ג דהרמ”א פסק כן בפשיטות, בספר התרומה נסתפק אם מותר לטמא בידיים חולין כיון שתרומה בזה”ז דרבנן. וגם בשו”ת הרדב”ז ח”ב (סי’ תשלא) מוכח דס”ל, דאפילו לאחר מירוח שפיר דמי. וכן כתב בספר כפתור ופרח (פי”ז עמ’ תלא), ובים של שלמה (יבמות פ”ח סי’ לג). וכ”כ החכמת אדם (בשערי צדק פי”א סי’ ה’) שאף לאחר מירוח שפיר דמי. וכ”ז דלא כהרמ”א.
אולם גם אם נימא כדבריהם דשרי לטמאם בידיים, הלא אחר שטימא אותם ע”י זילוף המים, טעונים שריפה וכמבואר בטור ובשו”ע (שם סעי’ יט). ובגמרא שבת (כה.) אי’, דכשם שמצווה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצווה לשרוף את התרומה שנטמאת, ורש”י שם פירש, משום דהתרומה דומה לקודש, ועוד, כדי שלא יבוא לידי תקלה, והתוס’ שם (ד”ה כך אתה) דחו את הטעם השני של תקלה, דהא קתני תרומה שנטמאה בהדי הנשרפין, ותנן התם הנשרפים לא יקברו. ולכן נראה דשריפה דווקא משום דדמיא לקודש ואיכא מצווה בשריפת הקדשים, ומדרבנן, אי נמי, מדאורייתא ממה שנקראת קודש.
וכדברי התוס’ העלו רוב הראשונים, וכמ”ש הרמב”ן בחידושיו לשבת (קכו:), והרשב”א ביצה (כז:), והרז”ה בעל המאור (ריש פרק מפנין), וסה”ת (סי’ פד). וכתב החכמת אדם (שערי צדק פי”ד או’ לד, בבינ”א או’ ו’) שכן מוכח מדברי הרמב”ם (פ”ג מהל’ יו”ט ה”ח). וכתב, ולכן תרומה טמאה בזה”ז צריך לשורפה דווקא, ולא כמו ששמעתי לאבדה או לזרקה לים. נמצא א”כ דיש עוד ריעותא בזה שמטמאים את העיסה בידיים שבזה היא צריכה שריפה.
ואע”ג דהחזו”א (דמאי סי’ טו או’ א’) כתב, שאמנם מעיקר הדין חייבים לשרוף התרומה הטמאה כמ”ש התוס’, מ”מ אנו נוהגים להקל בקבורה מפני שטורח עלנו שריפה, וחיישינן שמא יבוא לידי תקלה. וכ”כ החזו”א (מעשרות סי’ ז’ או’ יג, ושביעית סי’ ה’ סק”י), ומרן החזון עובדיה – תרו”מ (עמ’ רכז) סמך שתי ידיו ע”ד החזו”א הללו. ומ”מ אמאי להכניס עצמנו בידיים לשעת הדחק, ובפרט שעצם הטומאה בידיים לא ברירא.
ג). ויש מי שכתב, דכיון דלבסוף מגיע לבית השריפה שעובדי האשפה שורפים את כל האשפה שפיר דמי, ועי’ בשו”ת תשובות והנהגות ח”א (סי’ עת”ר), אמנם לאחר בירור המציאות, האידנא אין שורפים בארץ ישראל את האשפה כלל אלא קוברים אותה.
ד). ואע”ג דגבי חלה בא”י אף שעיקרה מה”ת וטעונה שריפה וכמ”ש התרומת הדשן (פסקים סי’ קסד) ובשו”ע (יו”ד סי’ שכב סעיף ד’), וברמ”א (שם סעיף ה’). מ”מ רבים נוהגים להשליכה לאשפה בדרך כבוד, וסומכים ע”ד החזו”א הנ”ל, אלא דשאני התם אין לו ברירה שהרי היא נטמאת בשעת הגלגול ע”י המים, (ומה שהותר, לפי שנטמאת קודם הגלגול, והוי כפירות שנטמאו קודם המירוח שהותר לטמאם, וכמבואר ברמ”א סי’ שלא סעיף יט ובש”ך שם). ועוד, דהתם סמכו עמ”ש הפוסקים, דכל שהוא פחות מכזית, א”צ שריפה, והוכיחו כן, מהמבואר בתרומות (פ”ח) ומייתינן לה בפסחים (טו.) שאם יכול להציל רביעית יציל, ומשמע דפחות מרביעית לא חשוב, הוא הדין פחות מכזית לא חשוב, ועלה אין מצות שריפה. וכ”כ בשו”ת יהודה יעלה – אסאד (חיו”ד סי’ שנב), ובספר חזו”ע – תרו”מ (עמ’ רכז), ועי’ בספר דרך אמונה ח”ג (עמ’ 754). ובספר תשוה”נ (שם) החמיר שטעונה שריפה בא”י בכל גוונא. מ”מ בנד”ד נהי דהתרומה גדולה בזה”ז שיעורה בכל שהוא, מ”מ בתרומת מעשר יש שיעור בדרך כלל, שהרי שיעורה אחת מעשרה ואפילו האידנא בעינן ליתן לה כשיעור וכמבואר בש”ע (שם סעי’ כ).
ה). ואמנם בראי המציאות הרבה מהפירות והירקות נשטפים בבתי האריזה, וכבר הוכשרו לקבל טומאה, מ”מ ישנם פירות ובעיקר ירקות שלא נשטפים, ועוד, דלו יהא אלא ספק, מ”מ מה רווח יש בזה שמטמאם בוודאי, ועוד חובה ודאי לא שמענו. ועי’ בספר חזו”ע – תרו”מ (עמ’ קפח), שכתב להכשיר את הפירות ולטמאותם קודם הפרשה, ולענ”ד צ”ע. ושוב ראיתי עתה בספר דרך אמונה (פ”ב מהל’ תרומות הי”ד ביה”ל ד”ה מדליקין) שכתב כן בדעת החזון איש ושמשום כן לא הביא הוראה זו בהליכותיו לטמאות את הפירות. וכן ראיתי לידידנו הרה”ג ר’ בועז כדורי שליט”א בספר באר בשדה ח”ב (פרק י’ עמ’ תרמב) שג”כ כתב דכיון שעתה המנהג שלא לשרוף התרומה הטמאה בזה”ז, יותר ראוי להקפיד שלא להכשיר הטבל לקבלת טומאה דבזה מבטל מצוות שריפה.
ו). והן אמנם דעל הצד שהתרומה טהורה איכא חיוב קבורה וכמ”ש הטור (סי’ שלא), מ”מ באשפה שפיר מתקיים דין קבורה דמה לי קוברה באדמה ומה לי קוברה באשפה, ובפרט דבסוף אזיל על ידי עובדי העירייה לקבורה גמורה וכפשנ”ת.
ואע”ג דבב”ח (שם) מבואר, דהטעם דבעינן קבורה ולא שריפה הוא משום ביזיון, וכ”כ החזו”א (שביעית סי’ ה’ או י’). מ”מ היכא שמניחו בפח האשפה שבביתו כשהוא עטוף בשקית ניילון היטב, חשיב דרך כבוד, וכ”כ בשו”ת אול”צ – שביעית (פרק ב’ או’ ג’). וכן התיר בס’ חוט השני – קרליץ (שביעית עמ’ ש’ בהערות) בטבל ודאי להשליכו לאשפה כשהוא עטוף בנייר. וכן אנו נוהגים להניח באשפה בדרך כבוד חלה, ופירות שביעית, ולחם ושאר דברי מצווה שאין לזרקם לאשפה, וע”כ דל”ח דרך ביזיון. ואע”ג דבשביעית יש אוסרים להניחם באשפה אלא מייחדים פח מיוחד, התם לאו משום דהוי דרך ביזיון אלא שגורם בידיים הפסד לפירות שביעית.
ז). ומה שכתב השו”ע (יו”ד סי’ שכט סעיף י’) דיש להיזהר מללוש עיסה במי פירות שאינם מז’ המשקים, לפי שחלה זו טהורה ולא הוכשרה לקבל טומאה, וא”כ החלה טהורה ואסור לשרפה, ולאכלה ג”כ א”א, כיון שהיא טהורה ואנו טמאים וטמא אסור לאכול תרומה טהורה, וכמבואר כ”ז בש”ך (סק”י). ואמאי לא ילוש החלה במי פירות ויקברם, ומוכח דאסור לכתחילה להביא את התרומה לידי קבורה. אלא דהכא איכא תרתי לריעותא, גם שמטמא בידיים, ועוד, שטעון שריפה ולא מתקיים, א”כ עדיף להשאירם כמות שהן, ועוד, דהתם איכא לעשות בענין אחר, היינו להניח בהם מעט מים וממילא יתקיים בהם דין שריפה, ואין איסור מצד שמטמא את העיסה לפי ששעת הגלגול מחייבת, והעיסה נטמאת תיכף בנגעו והוי כמטמא קודם מירוח.
ח). אמנם מבואר בטור וברמ”א (סי’ שלא סעיף קלה) דאם השנה היא שנת מעשר שני, היינו א, ב, ד, ה – יש לטמא הפירות ע”י זילוף כדי שיהיה לו פדיון, שהרי לתרומה טהורה לא מועיל פדיון בירושלים. אלא דלא מבעיא לפי”ד הפרישה שם, שכתב דהיינו קודם מירוח, וכ”כ הט”ז (שם ס”ק לא) שלא התירו לטמאות הפירות לאחר מירוח, אבל אף לפי”ד החזו”א (שביעית סי’ ה’ סק”י ד”ה ובמ”ש) שהתיר לטמאות מעשר שני אף לאחר מירוח ומשום שיש לו תקנה בפדיון ולא דמי לתרומה דלית ליה תקנה בטומאה ולמה יטמאנו, מ”מ היינו דווקא בירושלים העתיקה שנתקדשה לירושלים על ידי שלמה והסנהדרין שבאו אחריו, לא כן בירושלים החדשה וכ”ש בשאר מקומות בארץ, שיש לו פדייה אף כשלא נטמא, אין לטמאות אף מעשר שני. והנראה לענ”ד כתבתי.
