שאלה: האם מותר לעשות התרת נדרים דרך הטלפון, או דרך מצלמת אינטרנט?
תשובה: אם הנודר לא יכול להגיע מכל סיבה שהיא בפני המתירים, יכולים להתיר את נדרו דרך הטלפון, או דרך מצלמת האינטרנט וישמעו המתירים את קולו דרך הרמקול, ומהני בין בנדרים שנדר באופן פרטי ובין בהתרה כללית הנהוגה בערב ראש השנה.
א). הטור (יו”ד סימן רכח) הביא פלוגתת הרמב”ם והרא”ש אם מהני להתיר נדר שלא בפני הבעל דבר, שדעת הרא”ש (בנדרים פ”א סימן ז’) להתיר ואפילו ע”י שישלח לחכם את כתב ידו והוא יודע שמתחרט, ואין צריך לבוא הנודר בפני המתירים. ולפי דעת הרמב”ם לא מהני לעשות שליח עד שיבוא הנודר לפני המתירים.
והנה לפי”ד הרא”ש פשיטא דבנד”ד מהני התרה גם ע”י טלפון ששלשת המתירים שומעים את קולו ברור על ידי רמקול ודיבורית, שמתחרט על הנדר, ופותחים לו פתח להתיר את נדרו ואין צריך שיגיע בגופו למקום המתירים.
ב). ובאמת שדעת הרא”ש לאו דעת יחידאה היא, דכן כתבו שם התוספות (נדרים ח:), והתוס’ ישנים (ד”ה אל). וכן דעת רבינו שמשון כנז’ ברא”ש, דאם שלח חרטת נפשו על נדרו, מתיר אפילו שלא בפניו. וכן נמי דעת הרשב”א בחידושיו לנדרים (דף ח: בד”ה מהו), ובתשובותיו ח”א (סימן תקנד). וביאר, דמאי דאי’ בגמ’ נדרים (דף ח:) בעל מהו שיעשה שליח להתרת אשתו, נקטיה בעל לרבותא, שאפילו ע”י הבעל שיש לחוש שיוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו, כ”ש דבאיניש אחרינא מהני. וכ”כ הר”ן (פ”ק דנדרים דף ח: סד”ה בעל) בשם התוספות דמותר להתיר על ידי שליח, ונראה דס”ל כוותיה. וכן דעת הנימוקי יוסף (שם ד”ה בעל מהו).
ג). אולם מרן השו”ע (סימן רכח סעיף טז) פסק כדעת הרמב”ם שלא מהני עשיית שליח עד שיבוא הנודר בפני המתירים ולא הזכיר מדברי החולקים. והשערי דעה (סימן רכח סעיף טז), והשפת אמת (נדרים ח:) תמהו על השו”ע למה לא הביא דעת הראשונים הנ”ל דפליגי על הרמב”ם ועכ”פ בלשון יש אומרים. והסיקו שם, דבדיעבד אם התירו שלא בפניו, יש לסמוך על כל הני רבוותא, דס”ל דהוי התרה.
ד). ובריב”ש ח”א (סי’ שע) כתב, דגם מי שמחמיר בשליחות, מתיר בכתב ידו, דכתב ידו עדיף משליח. והוב”ד בב”י (שם). אלא שסיים הריב”ש, שמדברי הרמב”ם נראה שיאסור גם בכת”י עד שיבוא לפניהם ושראוי לחוש לדבריו.
ונראה לומר בטעם הדבר שכת”י עדיף משליח, ואע”ג דבכל התורה קיי”ל ששולחו של אדם כמותו, מ”מ איכא למיחש שמא יוסיף השליח או יגרע דבר במאמרו, משא”כ בכתב ידו. ולפי”ז כל שכן שעל ידי דיבור עצמו דרך מכשירים סלולריים דמהני, שנראה שזה עדיפא אפילו מכתב ידו וכ”ש משליח. ועי’ בפתחי תשובה (סי’ רכח סק”ט) שכתב דכיון שרבו המתירים על ידי כתב ידו – זולת הריב”ש ואף הריב”ש לא כתב רק ‘שראוי’ לחוש לדברי הרמב”ם, על כן במקום הדחק אפשר קצת להקל.
ה). אלא שיש לעמוד על סיבת הדבר שהצריך הרמב”ם שיבוא הנודר בפני החכם ולא מהני שליחות כשאר דיני התורה. וראיתי בהר”ן (ח: ד”ה מהו) שכתב, דכן מוכח מהירושלמי שהסתפק גבי התרת נדרים ע”י מתורגמן, ומוכח שעל ידי שליח לא מהני. אולם לא כתב טעם לדבר.
וראיתי להרדב”ז בפירושו להר”מ (פ”ו מהל’ שבועות ה”ד) שביאר, שכיון שצריך חקירה, אי אפשר לחקור יפה אחר הכתב. וכן צידד (בטעמו הראשון) כטעם זה בספר ערוך השולחן (יו”ד סימן רכח סעיף נג), דשמא כשהחכם יחקרנו יראה שבאמת אינו מתחרט. ולפי דבריהם נראה דהיכא ששומע את קולו היטב ע”י טלפון ושפיר מצי לחוקרו יפה אחר הפתח והחרטה, גם להר”מ אין הדבר לעיכובא. וכן כלך הלך בדרך זו הגר”ש נתנזון בעל שואל ומשיב בספרו ידות נדרים (יד שאול סי’ רכח ס”ק כא) שהטעם שאין הנודר יכול לעשות שליח להתיר נדרו אליבא דהרמב”ם – זה משום שצריך לפרט את הנדר וצריך שיבוא בפנינו ויתירו בפניו כדי שנוכל לשאול אותו הטעם והסיבה שמחמתה נדר. ונראה לענ”ד שלפי”ז הטעם אין שום עיכוב לעשות ההתרה דרך הטלפון ואף לדעת הרמב”ם מתקיימת שפיר ההתרה.
אולם הקרבן נתנאל (נדרים פ”א סימן ס) בביאורו על הרא”ש כתב, דהוא דומיא ‘דדין’ שהרי בעינן תלתא. אולם דבריו קצת צ”ע, שהרי הלכה פסוקה היא בשו”ע (סי’ רכח ס”ג) דגם קרובים, שבת ולילה מהני בהתרת נדרים, ובהלכות דיינים כל אלו לא מהני, וא”כ בלא”ה לא דמיא לדין. ומאי דבעינן ג’ מתירים, אינו משום דין, שהרי מעיקר הדין די בחכם יחיד מומחה דגמיר וסביר, ורק במקום דליכא חכם מומחה, ילך אצל שלשה הדיוטות, וכדאי’ בבכורות (דף לו: בסופו). והכי מוכח ממ”ש הר”ן (שבת סח. ד”ה גמ’) ועוד, שהטעם שאין מתירים נדרים שאינם לצורך השבת, הוא משום טירחה. ותיפוק ליה משום דין. ועי’ גם במ”ב (סי’ שמא סק”א), ובשעה”צ (סק”א).
שו”ר בספר קרן אורה (נדרים דף ח:) שכבר דרך קסתו בזה וז”ל: צריך לדקדק מנ”ל הא דאין הנודר עושה שליח לחרטת, אי משום דדומה לדין שצריך לעמוד בפני ב”ד, הא לא דמי לדין, דמתירין אפילו בלילה. ואי משום דלא מהימנינן לשליח על חרטתו וצריך שישמע החכם מפי המתחרט, אם כן כל שכן דבעל לא מהימן. עכ”ד.
ונראה דגם למטוניא דהקרבן נתנאל דהוי משום דדמיא לדין, מי יימר דבדין לא מהני אם הדיינים מקובצים במקום אחד, והתובע והנתבע מתקשרים עמהם על ידי טלפון ווידיו.
אולם המהר”ץ חיות (נדרים ח’ ד”ה אבל) ביאר טעם אחר בדעת הר”מ, והיינו כשם שלא מועיל שליחות בנזירות נדרים והקדשות, ה”ה בהתרה, והתם היינו טעמא דלא מהני, משום דהוי מילי וכמ”ש המחנ”א בשם המהרי”ט, הכא נמי לשלוח שליח על חרטה הוי חסרון של מילי דלא ממסרן לשליח, אבל אשתו כגופו. וקצת צ”ב שהלא אין דין של ‘מינוי הדיינים’, וסגי בגילוי דעת בעלמא שמתחרט, ורק היכא שמעביר מינוי ככתיבת גט, הוי חסרון של מילי. ושו”ר בחידושי רבי שמואל רוזבסקי זצ”ל בחידושיו לנדרים (ח: או’ נז) שהשיג בזה על המהר”ץ חיות, דהכא אין דין שליחות גם אליבא דהר”מ, והנידון הוא, האם מותר למסור חרטתו על ידי אחר ואפילו ע”י גוי, או שצריך לבוא בעצמו בפני המתירים.
ועכ”פ גם לשיטת המהר”ץ חיות ליכא למיחש בנד”ד למידי אף אליבא להר”מ, דהא כיון דהבעל דבר לא שולח דבריו ע”י אחר, אלא פיו הוא המדבר אלינו וכ”ש במכשירי ‘מדיה’ שאף אנו רואים פניו, י”ל דליכא בזה חסרון גם להר”מ.
וע”ע בתפארת ישראל (מסכת פאה פ”ז בועז או’ ב’) שכתב דטעמו של הר”מ, הוא משום שצריך לעקור את הנדר מעיקרו ומעשה השליח אינו אלים כ”כ שיועיל לבטל את הנדר מעיקרו. וגם לפי טעמו, בהתרה בטלפון שהנודר בעצמו מדבר אל המתירים, ליכא למיחש למידי.
איברא דלפמ”ש הרדב”ז (שם) בטעמו השני, דמה דבעינן שיבוא הנשבע לפני החכם הוא כדי שיתבייש ולא יהא רגיל בשבועות. וכ”כ בספר קרית מלך רב (שבועות פ”ו ה”ד) בטעם הר”מ, שהוא דין דרבנן כדי שיתבייש הנודר ולא ירבה לנדור. יש לעיין בזה בנד”ד, לפי שאין לו כ”כ בושה כמו שעומד בפני שלשה, ורק דרך מצלמת אינטרנט שרואים פניו והוא רואה פניהם, אפשר דמהני, וצ”ע. וע”ע בספר מנחת שלמה – נדרים (דף ח:) מש”כ בטעם הר”מ.
ו). ועל כל פנים נראה למעשה דאע”ג דמרן השו”ע פסק כהרמב”ם דבעינן שיבוא הבע”ד בפנינו ולא מהני שליחות, מ”מ כשלא מצי לבוא בפנינו, יש להתיר, מדין ספק ספיקא, שמא כדעת הרבה ראשונים דס”ל דמהני אפילו ע”י שליח, ושמא גם להר”מ מהני בכה”ג שחקרו היטב על ידי דיבור בטלפון. ובפרט שהדין שיבוא בפניהם הוא רק דין דרבנן, וכמ”ש בספר קרית מלך רב (שם), וראה במנחת שלמה (נדרים עמ’ נד) שכתב לדייק כן במאירי.
ז). ואע”ג שאין זה קולו ממש של המדבר אלא גלי קול, ואין אנו יוצאים ברמקול או בטלפון ידי חובת מגילה ושאר מצוות שצריך לצאת בהם ידי חובה וכפי שכתבו האחרונים, מ”מ אין זה ענין לנד”ד, דהתם הוי מדין שומע כעונה, ואין זה קול המדבר, אבל בהתרת נדרים די בגילוי דעת ובדרישה וחקירה, ולכו”ע מצי לצאת בזה יד”ח, ובודאי שגלי הקול אינם חשובים כשליח. וכן ראיתי שנקט לדינא בשו”ת שבט הקהתי ח”ד (סימן רלט) דניתן שהחכם ישמע החרטה דרך הטלפון ומהני התרה כזו אף לכתחילה. וכן העלה ידידנו הגר”א מימון שליט”א בספרו דרך האתרים ח”א (עמ’ תשיט) שמותר להתיר נדרים דרך מצלמת אינטרנט. אלא שאנו הוספנו להתיר גם ע”י טלפון כשלא רואה פניו.
וגם זכרוני שמרן הגר”ע יוסף זצוק”ל היה מורה ובא לאחר שיעורו השבועי בחודש אלול שהיה מועבר דרך הרדיו, שכל השומעים בביתם את ההתרה דרך הרדיו, רשאים להצטרף עמהם. (ודוחק לחלק בין התרה כללית להתרה פרטית). וזה שלא כדברי הגר”י זילברשטיין בספר עלינו לשבח ח”ב (עמ’ תרפג). והנלענ”ד כתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות.
