שאלה: חופה הנערכת בלילה האם רשאי החתן לעטוף ראשו וגופו בטלית החדשה?
תשובה: חופה הנערכת אחר שקיעת החמה, יש להורות לחתן שלא יעטוף ראשו וגופו בטלית החדשה, אלא תיכף אחר שבירך שהחיינו, יניח הטלית זמן מועט כשהיא מקופלת ומשתלשלת סביב צווארו, מבלי שיפרוס הטלית על כל גופו, וכן הוא נכון בין לפי הפשט ובין ע”פ הקבלה. ואותם החתנים שמעטפים את ראשם בלבד ותיכף מסירים מעליהם את הטלית ופורסים ע”ג ראשן, לאו שפיר עבדי.
א). הנה מזה זמן תמהתי טובא על מה שראיתי הרבה מסדרי קידושין שנותנים לחתן להתעטף בטלית כדרכם תחת החופה כשנערכת החופה בלילה, ולכאו’ זה אינו נכון מתרתי, א. משום דאליבא דהרא”ש דס”ל דכסות המיוחד ליום, בלילה חייב, א”כ נכנס לספק ברכות אם יברך על טלית זו, ומרן השו”ע (סי’ יח סעיף א’) הביא בשולחנו הטהור גם את דעת הרא”ש להלכה ולא הכריע. ודומיא דהכי ראיתי שהעיר הט”ז (סי’ תקפא סק”ב) על הלבוש שכתב, דהש”ץ האומר הסליחות בלילה יש לו להתעטף בטלית ללא ברכה, ותמה שהלא מכניס עצמו לידי ספק ברכות אליבא דהרא”ש דס”ל, דכסות יום אפילו לבשו בלילה חייב בברכה, וע”כ כתב דיקח טלית השאולה לו מחברו ויכוין שנוטלו לשם כבוד ולא להתעטף. וחש לדבריו הרב משנה ברורה (שם סק”ו). ב. לפי רבינו האריז”ל אין להתעטף בטלית אפילו ללא ברכה משקיעת החמה ואילך, וכמ”ש המהרח”ו בשער הכוונות (דרוש ב’ דתפילת מנחה) שרבינו האר”י ז”ל היה נזהר בתכלית שלא להיות מעוטף בציצית ותפילין אחר שקיעת החמה, והיה חושש מאד בדבר זה. והב”ד גם הברכי יוסף (סימן יח או’ א’), וכתב דראוי להיזהר בזה. וכן כתב הרב בית דוד בתשובותיו (או”ח סי’ ט’), דראוי לגעור באותם המתעטפים בטלית אחר שקיעה”ח ושכן דעת חכמי הזוהר, לפי שהציצית רומזת למידת לילה והמתעטפים באותה שעה עושים חיזוק בדין שיתחזק בכוחו, וגורמים לכמה דינים קשים, ע”ש. וכן מובא בשערי תשובה (סי’ יג), ובכה”ח (סי’ יח ס”ק יב, וס”ק כא). וע”ע בירחון אור תורה (שבט תשמ”ז סי’ ס או’ ז’) מ”ש הגר”מ מאזוז שליט”א בשם מרן הגרע”י זצוק”ל. ואע”ג שמדברי שער הכוונות שם יש לדייק, שכל הקפידא היא דווקא כשמעטף בה ראשו, מ”מ מדברי הברכ”י נראה דלאו דווקא הוא, וע”ע במשנת חסידים (דף לב), ובכה”ח (או’ טו), ובשו”ת אול”צ ח”ד (עמ’ רכט).
ב). ואין מכל זה תמיהה על מה שאנו מתעטפים ביום הכיפורים בטלית אף לאחר חשיכה, וכמו כן ידוע שלפי”ד רבינו האר”י יש לשכב עם הט”ק בלילה, שכבר כתב הבית דוד (שם) בסוף תשובתו, דאם היה לבוש בהם ביום מקודם ורק ממשיך את לבישתו בלילה, אין קפידא בזה. אלא שדבריו צ”ע, ממה שכתב המהרח”ו בספר הכוונות, שרבינו האר”י היה חושש להישאר עם הטלית אחר השקיעה, ותיכף היה מסירה מעל ראשו בעת שקיעה”ח. הרי דאין חילוק בדבר בין היה לבוש מבעו”י לבין אם מתחיל ללבשו בלילה. ואפשר דשאני יוהכ”פ, דאין בו זמן שליטת הדינים אפילו בלילה, ולילה כיום יאיר חשיכה כאורה מפני תוקף קדושת היום. וכן מוכח ממ”ש הכה”ח (סי’ יח ס”ק טו) להעיד על מנהג בית אל, שנהגו להסיר את הטלית קודם תפילת ערבית של מוצאי יוהכ”פ, לפי שנסתלקה לה אותה הבחינה והוי כשאר לילות שאין לובשים בהם טלית.
ג). אולם היה נראה ליישב מנהג זה שנהגו בו רבים שהחתן מתעטף בטלית תחת החופה גם בלילה, לפי שאין החתן מתכוון בזה לשם מצוות ציצית אלא כדי לפטור הטלית החדשה וכן בגדיו החדשים ואשתו החדשה, וכן כדי שיפרסו הטלית על ראשם לחוש לדעות דס”ל דזהו מיקרי חופה וכנז’ ברמ”א (אהע”ז סי’ נה ס”א). וכיון שאין לו כל כוונה לשם מצווה כלל, א”כ דמי למ”ש הפוסקים דהחזנים המתעטפים בטלית לכבוד הציבור, או בכדי לעלות לספר תורה, די”א דאינם מברכים עליהם, הב”ד המ”ב (סי’ יד ס”ק יא), ואף שיש חולקים ע”ש בביה”ל (ד”ה שאלה), מ”מ בנד”ד יש לצרף דעת הרמב”ם דכסות יום בלילה אינו חייב כלל, וא”כ יש לפטרו משום ספק ספיקא.
וכיוצ”ב ראיתי בגר”ז (סי’ יח ס”ד) שכתב, דהאומרים סליחות מותר להם להתעטף בטלית גדול אפילו בלילה, דהדבר ידוע שאין מתכוונים לשם מצוות ציצית אלא מפני כבוד הציבור. וכיוצ”ב כתב שם (סי’ יח ס”ג) דבליל יום הכפורים הכל נוהגין להתעטף בטלית גדול ולברך עליו מבעוד יום ואין מסירין אותו בלילה, מפני שהדבר ידוע שאין לובשים אותו לשם מצות ציצית אלא כדי להדמות למלאכים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. ולכאו’ הוא כהסברא הנ”ל. אלא דאינו מוכרח, דהמעיין שם בגר”ז יחזה שהטעם שכתב שלא יתעטף בלילה, הוא משום שאם יהיה עליו הטלית בלילה, יהיה נראה כאלו הוא סובר דלילה זמן ציצית הוא, ועל כן כל היכא דכו”ע ידעי הטעם כמו ביוהכ”פ, שרי. אולם ע”פ חכמי הקבלה שמא יש לחוש גם כשאינו מתכוין לשם מצווה. ומה שהתירו ביוהכ”פ היינו מטעם שאין בלילה זה מקום לדינים לנוח.
ד). וכן נראה מדברי הרי”ח הטוב בספרו בא”ח (ש”א פ’ שופטים או’ יב) שכתב, שלא נהגו בעירו בגדאד שהחתן מתעטף בטלית בשעת החופה, וכתב דאפשר דהטעם הוא, לפי שעושים החופה והז’ ברכות אחר ערבית אחר חשיכה, ואין ראוי ללבשו טלית באותו הזמן. הרי דלפי המקובלים יש לחוש גם כשאינו מכוון לשם התעטפות. ועוד, דגם לפי הפשט חזינן מדברי הט”ז והמ”ב הנז”ל גבי התעטפות בטלית בסליחות, דלא סמכו על זה, שהרי אותם החזנים המתעטפים לסליחות נמי אינם מתכונים לשם מצווה אלא לשם כבוד, או כפי שכתב הט”ז, דאמר הקב”ה למשה עשה לפני כסדר הזה וכו’ ומיד אני סולח, וזהו טעם המנהג שנהגו להתעטף בסליחות, ומ”מ אין מתכונים בזה לשם מצווה, ואפ”ה הזהירו לקחת טלית שאולה בדווקא. ועוד, דהרי אנו נוהגים שבחופות הנערכות ביום, החתן מברך על הטלית ואם מטרתו לשם חופה או לפטור דבריו החדשים, כיצד זה מברך, וע”כ שגם מתכוין לשם מצווה. אלא דאי משום הא לא איריא, דאפשר דביום מכוין גם לשם מצווה, ובלילה מתכוין רק בשביל לפטור בגדיו. ומ”מ נראה דלפי הקבלה יש לחוש בזה, וכעי”ז כתב בשו”ת אור לציון ח”ד (עמ’ קכט) גבי מוצאי יוהכ”פ.
ה). ונראה דמה שנהגו רבים להתעטף בטלית במקומותינו גם כשהחופה נערכת בלילה, מקור המנהג התפשט ממה שבשנים קדמוניות היו נוהגים כל ישראל לערוך החופה מבעוד יום, וממילא לא היו חששות אלו, ועתה המשיכו להחזיק במנהג זה הגם שעושים את החופות בלילה.
ו). ועל כן נראה שיורה המסדר קידושין לחתן, להניח הטלית על כתפיו כשהוא מקופל ומשתלשל סביב צווארו על כתפיו מבלי שיפרוס הטלית על גופו, דבכהאי גוונא לאו עיטוף הוא כלל, וכמ”ש הכנה”ג (סי’ ח’ הגה”ט), הט”ז (סי’ י’ סק”י), הגר”ז (סימן ח’ סעי’ ח’). וגם המשנה ברורה (סי’ ח’ סק”ג) כתב, דאותם המתעטפים בצורה זו, אינם יוצאים בזה ידי חובת ציצית, דבכהאי גוונא לכו”ע לאו עיטוף הוא. וכ”כ הכה”ח (סי’ ח’ סק”ט). וע”ע בהלכה ברורה ח”א (סימן יח סוף או’ ב’), משכ”ב. והלענ”ד כתבתי. ובכהאי גוונא נראה דאין קפידא גם ע”פ הקבלה, שכן דווקא אם מעוטף בה כדין יש בזה קפידא, וכמ”ש הברכ”י (סי’ יח סק”א), ובכה”ח (שם).
ז). ומיהו כאן המקום להעיר, במה שראיתי בהרבה חופות, שהחתן מעטף ראשו בטלית החדשה, ותיכף לאחר העיטוף קודם שמספיק להוריד הטלית על גופו העומדים סביבו מושכים הטלית ופורסים אותה מד’ צדדים על גבי ראש החתן והכלה, ולאו יאות עבדי, כיון דבעינן הנאת לבישה כדי שתחול הברכת שהחיינו שבירך, ובכה”ג לית ליה הנאת לבישה, וחוששני מברכה לבטלה, שהרי ברכת שהחיינו נתקנה על זמן הקנייה ואם לא בירך אז, תיקנו לברך בשעת הנאת לבישה, וכמ”ש הפרי מגדים (סי’ רכו סק”ו), וכ”כ המ”ב (סי’ כב סק”א). וראה עוד במאמר מרדכי (סי’ רכג סק”ה) שכתב, דאע”ג דמרן השו”ע כתב לברך שהחיינו בשעת הקנין, לא נהגו כן, וכדין פרי חדש שלא נהגו לברך בשעת ראייה אלא בשעת אכילה דאז הוא זמן ההנאה. וכן העיד בגדלו על המנהג מרנא הבא”ח (ש”ר ראה או’ א’). וע”ע בכה”ח (סי’ כב סק”ו). ולכך בעינן שישלשל הטלית על גופו היינו על צווארו כפשנ”ת, וכן ראיתי בספר משפט הכתובה ח”ח (עמ’ תסד הע’ 35), דמרן הגר”ע יוסף זצוק”ל אמר לו, דיש להצריכו להוריד את הטלית על כתפיו קודם שפורסה לחופה, כדי שתהיה ‘הנאת לבישה’, שמנהגינו לברך שהחיינו רק בהנאת לבישה.
