שאלתך: האם הרכבת פאזל היוצר מילים דבר האסור ביום השבת משום מלאכת כותב,
האם תוכל גם לתת מקור.
תשובה:
לענ”ד הדבר מותר לכתחילה ואין בזה איסור כותב גם אם נוצרות כיתוב של מילים.
א). הנה גדול האחרונים הלא הוא רבי משה איסרליש ז”ל המכונה הרמ”א, בתשובותיו (סי’ קיט) יצא להוכיח מד’ סוגיות דאותיות הכתובות זה מכבר, ורק מקרבם אחת לשנייה, אין בזה סרך איסור כותב, ומותר הדבר לכתחילה. ועיקר ראייתו מהמבואר בפרק הבונה (שבת קד:), אמר ר’ אבהו כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי, חייב, כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה. והתנן כתב על ב’ כותלי הבית על ב’ דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה, פטור. התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. ופירש רש”י, התם אינו מקרבן אלא על ידי קציצת המפסיק ביניהם, וכי קאמר ר’ אבהו כגון כתב על שפת לוח זו בטבריא ועל שפת לוח זו בציפורי, ואתה יכול לקרבן שלא במעשה רק בקריבה בעלמא. ע”כ. ומבואר, דמעשה קריבה לא מיקרי מחוסר מעשה כלל. וע”ש עוד ראיות. ועפי”ז העלה להתיר לפתוח ולסגור בשבת ספר שכתובים על חודי דפיו אותיות, והוסיף, דכל שכן הוא, לפי שעשוי לסגור ולפתוח בשבת, קרבתו והרחקתו לאו כלום הוא. (ואע”ג דהמג”א סי’ שמ סק”ו, והמ”ב ס”ק יז, הביאו להאי טעמא דעשוי לפתוח ולנעול לחוד, מ”מ המעיין בתשו’ הרמ”א יחזה שעיקר טעמו ונימוקו, משום דמחוסר קריבה אינה כלום, וכן נקט הגר”ז ס’ שמ סעי’ ד’ להאי טעמא, וכבר מצאתי שהעיר ע”ד הנשמת אדם כלל לז או’ ג’. וכן נקט הגר”ז סי’ שמ סעיף ד’ כטעם הרמ”א). אלא שלכאו’ יש לבאר דמאי שנא ממה שפסק הרמ”א עצמו (סי’ שמ ס”ג) שאסור לשבר עוגה הכתובות עליה אותיות דהוי כמוחק. ואולם כבר הרגיש בזה הרמ”א עצמו בתשובתו, וכתב, דהתם שובר את האות לגמרי על ידי אכילתו ואינו רק מרחיקו.
ולכאו’ לפי יסודו של הרמ”א שאות הכתובה מכבר אין בהצמדתה למילים אחרים משום כותב או מוחק, גם בנד”ד יש להתיר, וגם מה שהוסיף, דכיון שעשוי לפתוח ולסגור, שייך גם בנד”ד, כיון שאינו מעוניין שיישארו תיבות אלו בקביעות, מכיון שלוח זה מיוצר לשימוש חוזר בשאר השבתות, נמצא דמעיקרא חשיב כעומד לפרקו. ועכ”פ ברור שלפי”ד הרמ”א גם בנד”ד שפיר יש להתיר.
ב). ועתה נראה אם דברי הרמ”א מוסכמים לדינא, דהנה הרמ”ע מפאנו (אלפסי זוטא פרק כלל גדול עמ’ סה) כתב, אם היו אותיות כתובות על צדדי הפנקס וכשהוא פותחן הם משתברות, וכשהוא סוגר הן מתקיימות, מסתברא שאין זו מחיקה ואין זו כתיבה, ומותר לכתחילה. וכ”כ הפרישה (סי’ שמ), גם הכנסת הגדולה (סי’ שמ הגב”י) כתב, שהלבוש הפריז על המידה לאסור דבר שכל העולם נוהגים בו היתר, ואין כאן לא כתיבה ולא מחיקה, ואחר שראה דברי הרמ”א בתשובה עלז ליבו שמנהגם של ישראל תורה, וכתב, ואין ספק אצלי שאילו היה רואה הלבוש דברי רבו בתשובה הנ”ל, היה חוזר בו מסברתו. ע”כ. גם הגאון טורי זהב (סי’ שמ סק”ב) התיר לקרב ולרחק אותיות אף לכתחילה, ושם דחה את דברי הלבוש שהחמיר בזה, וכתב שהפריז על המידה, ובאמת ששם כיון מדנפשיה לראיית הרמ”א (וכתב שם ששמע שהרמ”א מיקל בזה, אך אינו יודע הטעם). והסכים עימו הפמ”ג (משב”ז סק”ב). גם החיד”א בברכ”י (סי’ שמ או’ ה’) ובספרו מחזיק ברכה (סי’ שמ או’ ז’) כתב להתיר הדבר. וכן החות יאיר (סי’ טז), והפתחי תשובה (יו”ד סי’ רעו ס”ק יז) גבי מחיקת ה’ בהסרת האותיות הכתובות ע”ג פרקים, ותוך כדי תשובתו הזכיר גם מדברי הרמ”א הנז’, וסוף דבר העלה להתיר, יעו”ש. וכן העלה להתיר האליה רבה (סי’ שמ סק”ח), התוספת שבת (סק”ט) והגר”ז (סי’ שמ סעיף ד’), וכולם הוסיפו שכן המנהג. וכ”כ הכה”ח (סי’ שמ סק”ל), והביא שכ”כ גם החמד משה (או’ ג’). וכן התיר החזון עובדיה שבת ח”ה (עמ’ קנט).
ג). אלא שמנגד דברי המ”ב עומדים מול עינינו, שאחר שכל יקר ראתה עינו, והסכים במ”ב (ס”ק יז) דמעיקר הדין שרי, עם כל זאת כתב בשעה”צ (סי’ שמ ס”ק כה) דלכתחילה ודאי טוב יותר לצאת ידי הכל ולא לכתוב אותיות ע”ג חודי הדפים. והיינו משום שחשש לדברי הלבוש, ואולי גם לדברי המג”א (סק”ו) שכתב, שנ”ל להחמיר כדברי הלבוש. (אלא שאח”כ המג”א עצמו כתב, שהכנה”ג היקל בדבר ושכן המנהג ושכ”כ מהר”ש הלוי, ויש שהבינו מכח זה שהמג”א במסקנתו התיר הדבר, וכן הבין בחזו”ע שם). אולם אנא אמינא, דבנד”ד גם הלבוש ובמ”ב יתירו לעשות כן לכתחילה, והיינו משום שכל הרואה דברי הלבוש יחזה שמה שאסר שם הוא משום ששובר את גוף האות וכן חוזר וכותב את גוף האות שנמחקה ואיבדה את צורתה. אבל בנד”ד שהאות כבר כתובה ועומדת בפנ”ע ואינו מוחקה אלא שמקרבה, בזה גם הלבוש יודה להתיר, ועתה מצאתי שכדברים אלו כתב האבני נזר (או”ח סי’ רי או’ ג’), והביא ראיה לחילוק זה מדברי הרמ”א (באה”ע סי’ קכה ס”ד), שכתב, ולא מיקרי חק תוכות אלא בשכל האות נעשה כך, אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות, כשר. הרי דבגמר כאילו כתב כל האות. (וע”ש בראיותיו שג”כ הסכים עם הרמ”א). וכן ראיתי שכתב סברא זו, הגאון רבי משה פינשטיין בשו”ת אגרות משה (חיו”ד ח”ב סי’ עה) ועפי”ז התיר לקרב חלקי דפים קרועים זה לזה, באופן שניכרת האות בפני עצמה, וכתב שגם הלבוש מסתמא יסכים להתיר בזה, ורק אם נקרע באופן שאין שום משמעות לאות, לדעת הלבוש יש להיזהר. וכן הוכיח במישור בשו”ת בצל החכמה ח”א (סי’ מ או’ ד’) בדעת הלבוש. וראה בספר הלכות שבת בשבתו – קארפ ח”ג (עמ’ קצד ואילך) שכתב בשם גדולי ההוראה, שאמרו שלכל הדעות יש להקל מדינא לקרב קרעי הדף, ושכן המנהג להקל.
ד). אלא שלכאורה אכתי צ”ע ממ”ש המג”א (שם סק”י) דמשמע מגיטין (דף כ) שאם תוחב אותיות של כסף ע”ג בגד מקרי כתב, ע”ש. והרי האותיות של כסף עשויות ועומדות הן אלא שהוא בא לקרבן, ואפילו הכי מחשיב לי’ כתב, וא”כ מוכח דמחוסר קריבה לאו כלום הוא. ועי’ מנחת חינוך במוסך השבת (אות ל”ד סוד”ה הכותב), דלתחוב אותיות של כסף ודאי אינו חייב, כיון דהם כבר אותיות רק הוא מקרבן, וכמש”כ הט”ז בפשיטות דעל הקריבה אינו חייב ודברי המג”א צ”ע. וכן היק’ הנשמת אדם (כלל לז או’ ג’). והיה נראה דהמג”א לשיטתו בזה שחולק (לעיל סק”ו) על הרמ”א במה שכ’ דקריבה לאו כלום הוא, וס”ל באמת דגם מחוסר קריבה אסור. אולם לא נראה כן, שהרי המ”ב (סי’ שמ ס”ק כב או’ ח’) העתיק דברי המג”א שכ’ בסתמא לאסור לתוחבן בבגד, ואע”ג דמעיקר הדין פסק להתיר באותיות שבחודי הספר. ועוד, שגם המג”א לא ברירא דכן ס”ל לדינא. ועל כרחך שחיבור האותיות ותחיבתן גרע טפי, לפי שדמי טפי לכותב, ואסרוהו מדרבנן, וכלשון המ”ב דהוא ‘כעין כותב’, ולא דמי להעמדת האותיות בסמיכות זה לזה. וכ”כ הנשמ”א (שם) בהסבר דברי המג”א. ולפי”ז היה מקום לדון בנד”ד שהוא חיבור ע”י מגנט שמא גם הפוסקים המקילין יודו לאסור.
אולם שוב בינותי דשפיר יש לומר דבנד”ד קיל טפי ממה שכתב המג”א הנ”ל לאסור תחיבת האותיות ומכמה צדדים, א. חיבור ע”י מגנט אינו חיבור גמור, דאין כאן תחיבה כאותיות בפרוכת שמהודקים ביותר, וראה בחוט השני – להגרנ”ק (ח”א פ”כ עמ’ קנז), מה שהסתפק בדבר. וע”ע בקצות השולחן (סי’ קמד הערה י’). ב. ועוד, דזה הלוח עשוי לפרק ולהחזירו תמיד ואינו עשוי לקבע ולא מינכר ככותב, ודמי למ”ש השו”ע (סי’ רנט ס”ז) דתנור שמניחים בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין אותו בטיט, מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסתמו, לפי שאי”ז בכלל סתירה ובנין אפילו לזמן ואפילו מדרבנן שרי, כיון שלא נעשה לקיום כלל. ודיני כותב ילפינן מבנין בכמה דוכתי כדאי’ בריש הבונה, וכיוצ”ב כתב בשו”ת הרמ”א (סי’ קיט בסופו). ג. ראיתי בשש”כ (פט”ז הע’ סח) שכתב, דכל האיסור של קביעת האות במסגרת, היינו כשכל אות עומדת בפני עצמה ואין לה רקע ובסיס, אבל אם יש לכל אות בסיס ורקע לעצמו אין לחוש לקבען אפילו תוך מסגרת, ויצא להתיר עפי”ז לקבוע אותיות המודפסות ע”ג נייר בתוך מסגרת, יעו”ש. ואף שלענ”ד אין ראיותיו מכריעות, מ”מ בהצטרף לכל הני, שפיר יש להתיר. ושו”ר עתה בספר ארחות שבת ח”א (פט”ו או’ יז) שכתב, משחק ילדים שבו יש אותיות מפלסטיק שנועצים ע”ג לוח מחורר ומצרפים למילים, נראה דמותר להשתמש בו בשבת. ושם בביאורים נימק, דכיון דעשוי לפרק אי”ז דומה לחיבור האותיות שאסר המג”א. ובפרט בנד”ד בהתחשב שהוא לדבר מצווה, להקל על גבאי בית הכנסת, ושלא יכשלו חלילה באיסור נדרים החמור, לענ”ד יש להתיר ללא שום פקפוק.
