שאלה: האם מותר בשבת להקציף סוכר וקפה על ידי טריפה בכח עד שנעשה קצף בכפית או מקציף ידני המיוחד לכך, כמו כן האם מותר להקציף שמנת או להשתמש בספריי העושה רי’צ בשבת?
תשובה: יש להתיר להקציף סוכר וקפה בין בכף ובין בכלי המיוחד לכך, והוא שתהיה בלילתן נוזלית ולא עבה, אולם אסור להקציף שמנת וכן יש להימנע מלהשתמש בספרי העושה קצף ורי’צ בשבת.
מקורות:
א). כתב המג”א (סימן שכב ס”ק כד) אסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה, דמתחזי כמאן דבעי למשדיניהו בקערה, (רש”י שבת קט. ד”ה אסור), ובהגה’ מימוני’ כתב, ויין זיגר”א אין להכותו בשבת וכו’, ודייק המג”א מדבריו, דמשמע דכל דבר אסור לטרוף וכמ”ש סעי’ יז. עכ”ד. והנה לא נתפרש מהו יין זיגר”א, אם הוא מורכב מתערובת של ב’ מינים, או שהוא מין יין שאינו מעורב בדבר אחר. ומפשטות דברי המג”א שהביאו אחר דין הביצים, וכן ממה שציין לדין יינומיל, משמע, דהיינו תערובת ב’ מינים. וכן ראיתי מובא בחמד משה (סק”ו) שלא אסרו אלא בתערובת ב’ מינים.
והנה הפרי מגדים (א”א שם) כתב, דטעם האוסרים, משום שדמי ללישה, ושאין לאסור אלא בדבר עב. אמנם באמת שמפשטות לשון המג”א נראה, שאסר לטרוף בכח כל דבר, וכן מוכח ממה שציין לסעי’ יז גבי יינומיל, ושם (ס”ק כה) ביאר המג”א, שלא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן, אבל לטרוף אותם יפה ולסננן, אסור, שזה טורח ואמנות ותיקון גדול. והב”ד ופסק כוותיה המ”ב (סי’ שכא ס”ק סט). ומוכח שגזרו על כל עירוב בכח של ב’ דברים. והכי מוכח לכאו’ ממה שאסר השו”ע (סי’ שלא סעי’ ז’) ליתן יין ושמן בקערה ולערבם בידו, ועי’ מ”ב (ס”ק כו), ואע”פ שאיירי ביין ושמן שהם אינם עבים. ושו”ר שכן הבין את דברי המג”א הגרש”ז בשש”כ (פי”א הע’ קמא) וכתב דהכי מוכח מגמ’ (שבת קלד.) שלא כדברי הפמ”ג. ועי’ בשביתת השבת (מלאכת לש או’ לח) שתלה זאת בב’ תרוצי הר”ן.
ב). אלא שמדברי הרמב”ם בתשו’ (סי’ פה) מוכח, דיש להתיר טריפה בכח, היכא שאין חשש לישה, שנשאל על קדרה של דייסא שמשהין אותה ע”ג כירה בשבת ולמחר מכניסים בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה, או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים וכו’, והשיב, להיתר. והוב”ד בב”י (סו”ס שכא), הרי שמותר לטרוף בכח באופן שאין איסור לישה. וכן הבין הב”ח דברי הר”מ, שאיירי בטריפה בכח. ואף שהמג”א (ס”ק כח) כתב, דבכוונה השמיט הב”י מהשו”ע תשובה זו, לפי שאינה עיקר להלכה, היינו משום שחשש לאיסור לישה, יעו”ש. וגם הב”ח שם כתב, שהרמב”ם עצמו חזר בו בהלכות, והיינו מכח מ”ש הר”מ גבי חרדל ושחליים, ומשמע דכל היכא שאין חשש לישה, אין לאסור משום עצם הטריפה. וע”ע בט”ז (ס”ק יד) ובחזו”א (סי’ נח סק”ט) שצידדו כתשו’ הר”מ הזו, ושתמוה לומר שהר”מ חזר בו, שהרי איסור טריפה בכח תניא בגמ’ בהדיא, ואיך יתכן שהר”מ הורה להיתר דבר שאיסורו מפורש בגמ’, יעו”ש. והיוצא מדבריהם, דבמקום שאין איסור לישה, מותר לטרוף בכח.
וגם מדברי המ”ב (סי’ שכא ס”ק סח) שכתב, לאסור לטרוף ביצים בקערה, מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה. משמע דנקט טעם רש”י בלבד, ולפי”ז במאכלים שאין חשש זה, שרי לטרפם בכח. ושלא כהגה’ מימוני’ הנז’ במג”א. והכי מוכח נמי ממ”ש המ”ב (סי’ שיט ס”ק נח) שיש להיזהר מלברור החלמון מן החלבון על ידי איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקפה כמו שנוהגים במקום חלב. והיינו משום איסור בורר, ומשמע, דבלא”ה, שרי. (ומשום לישה ליכא, כיון דשניהם נוזליים). וע”ע בשו”ת רב פעלים ח”ג (חאו”ח סי’ יד) גבי בחישת סוכר בכוס תה, ודו”ק מיניה לנד”ד.
ולפי”ז צ”ל דמה שאסר השו”ע (סי’ שלא סעי’ ז’) ליתן שמן ויין בקערה ולערבם בידו, היינו משום איסור רפואה שגזרו חכמים שלא לעשות בשבת שום דבר לרפואה שמא יבוא לשחוק סממנים, וכמ”ש הגר”ז (ס”א). או כמ”ש התפארת ישראל (פי”ט סי’ כא) שאיסורו משום דנראה כרוצה לתתם בקדרה. אבל בסתם עירוב ב’ דברים, אין לאסור לטרוף אף בכח כשאין חשש גיבול כגון, דבר לח.
ג). אלא דיש להעיר דבהקצפת קפה, הנעשית על ידי עירוב קפה נמס וסוכר ומעט מים, פעמים נוצרת מכחה עיסה עבה מעט, וגם אם נתיר משום עצם הטריפה בכח, מ”מ יש לאסור משום לישה דמצוי היווצרות של בלילה עבה, ורוצה בגיבול זה כעת, ואף שלבסוף סופו לדלל העיסה על ידי הוספת מים, וכן ראיתי שאסר מטעם זה בספר ארחות שבת ח”א (פ”ו אות נא), אלא שזה יהיה תלוי במציאות בכמות המים שמוסיף לעיסה. אולם מצד עצם הקצף, יש להתיר אף בכלי כפי שיבואר להלן או’ ג’.
ד). ונראה עוד, דבהקצפת שמנת מתוקה עד שנוצר קצפת, וכן שימוש בספריי נוזלי כשבא במגע עם האוויר נעשה קצף, ומרססים אותו על עוגות וכדו’, יש לאסור מטעם מוליד, דהרי נעשה קיים ועומד למשך זמן וגם הוא עבה ויש בו ממשות, ודמי למלאכה שבורא הקצף הזה, ולא דמי למ”ש הגינת ורדים (חאו”ח כלל ג’ סו”ס יד) שאין איסור רחיצה בסבון ואין בידנו מן הדין למנוע העושה כן, ואע”פ שהרחיצה בסבון עושה קצף על ידיו, מ”מ יש פנים להקל, מפני שאינו מתקיים ואינו אלא לשעתו בלבד ולא חשיב נולד. עכ”ל. וכ”כ בספר קצות השולחן (סימן קמו בדה”ש עמ’ נח), דקצף הסבון תיכף עובר על ידי מים. וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר ח”ו (עמ’ קלד) גבי מי סבון, וע”ע בס’ חזו”ע ח”ד (עמ’ קע). אולם בהקצפה סמיכה העומדת לזמן הרי יש כאן איסור הולדה שנוצר בידיו דבר חדש, ואף לדבריהם יש לאסור מדרבנן. ואע”ג שהוגד לי עתה שהקצפת שמרססים אותה על גבי עוגות וכדו’ אינה מתקיימת יותר משעה, ואח”כ נימוחה ונעלמת, וא”כ הוי תרי דרבנן, דכל שאין המלאכה מתקיימת ליום השבת לא הוי איסור תורה, וככותב במשקין ובמי פירות, וכמ”ש השעה”צ (סי’ שג ס”ק סח). מ”מ לא דמי לקצף הסבון, דהכא ניחא ליה בהולדה זו ומתכוין לכך, וגם יש לה סמיכות עבה וממשות, ונראה דגם הגוו”ר לא יתיר באופן זה. (שהרי אף בקצף הסבון, לא פשיטא ליה כ”כ להתיר, כמבואר למעיין שם).
וכן דעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הובא בשש”כ (פי”א הערה קלז), דאין להכין קצפת משמנת מתוקה בשבת. וכ”כ בספר מאור השבת (סי’ יג סעיף ס). ונראה דכן מוכח ממ”ש בשו”ת שבט הלוי ח”ג (סימן נה) דלסברת רש”י בשבת (דף נא:) הטעם שאין לעשות מקרח מים, או ממים קרח, היינו משום מוליד שדמי למלאכה לפי שבורא המים האלו, וגם לדידי’ אין חשש כשעושה זאת על ידי המקפיא כיון דהוא בגדר גרמא דלא קעביד בידים מידי וכה”ג מותר, והוסיף, דלו יצויר שהיו עושים קרח בידיים ממש, איכא סרך איסור מלאכה דמוליד. והנה אע”ג דהתם נמי חוזר הקרח ונהפך אח”כ למים ולא ניכרת ההולדה כלל, ואפ”ה לא התיר בידיים. וכיוצ”ב כתב החזו”ע ח”ד (עמ’ רמ) בשם הפתח הדביר, דאין להתיר לעשות גלידה בידיים בשבת, משום מוליד, ורק בהקפאה דהוי גרמא, יש להתיר. והנה לפי”ז בנד”ד שההולדה היא בידיים מכוחו ממש, אין להתיר אפילו שהוא לזמן. (ואם עושה צר צורות בקצפת על גבי העוגה כפי שמצוי, פשיטא דיש לאסור בלא”ה מטעם כותב).
ה). אולם יש להתיר לנער בקבוק בירה וכד’ היכא שרוצה את הקצף, כיון שאינו מתקיים ועומד לזמן, והרי זה כרתיחת קדירה. והוא הדין אם מקציף את הנס קפה, באופן שלא נעשית בתחילתו עיסה עבה, שאינו עומד אלא זמן מועט, ואין בו סמיכות ועובי, שאין לאסור לפי שלא דמי למלאכה, ול”ד למ”ש הפמ”ג (א”א סי שיט ס”ק יח) שאם מכה בכח עד שנעשה חמאה, יש לאסור משום בונה, דהכא אין בו סמיכות כחמאה ופשוט. ולא מבעיא היכא שעושה כן על ידי כף, אלא אפילו עושה כן על ידי כלי המיועד להקצפה, ואין לחוש בזה משום עובדין דחול, ולא דמי למ”ש השו”ע (סי’ שכא סעי’ י’) לאסור גרירת הגבינה בכלי המיוחד לכך, כיון שבנד”ד אין בזה סרך מלאכה והוא מיועד להקצפה המתקיימת לזמן מועט מאד, ופשוט הוא לענ”ד. ומ”ש בזה בס’ פסקי תשובות (סי’ שכא עמ’ תקצט), לא”ה לא נחית לעומקא דדינא בזה.
