שאלה: מי שצומחות לו שערות הזקן בגובה הלחי סביב העיניים במקום שמתבייש לצאת כך, האם מותר לו לגלחן בחול המועד, בימי העומר, בבין המיצרים ובימי אבלות תוך שלושים לאחר שבעה?
תשובה: מותר לו לגלח שערות אלו בכל הזמנים הנזכרים אם מתבייש לצאת כך לרה”ר.
א). השו”ע (סי’ תקנא סעי’ יג) התיר לגלח בימי בין המיצרים את שערות השפם שמעכבות את האכילה, ואע”ג דתספורת אסורה בימים אלו, אחד שער הראש ואחד שער הזקן ואחד כל שער שבו, וכמ”ש השו”ע (סי’ תקנא סעיף יב). והניף ידו שנית בשו”ע (יו”ד סי’ שצ ס”א) לענין אבלות. והיינו מטעם דכל מה שאסרו גילוח הראש והזקן הוא משום ייפוי ושמחה, הפך הימים הללו שצריך לנהוג בהם דיני אבלות, אבל אם אינו מגלח כדי להתנאות, אלא בכדי להסיר את המניע המעכב מאכילה, שרי. ונראה דה”ה בנד”ד שרגיל להסיר בכל השנה שערות אלו שגדלים בגובה לחייו, ומסירן כיון שמתבייש לצאת כך לרה”ר שהרי אין זה מקום צמיחתן לרוב בני אדם, יש להקל לו לגלח שיערות אלו בלבד. ואע”ג שבנידו”ד נהנה מהסרת השיער ומתכוין לייפוי הפנים, מ”מ עושה כן כדי שלא ליראות משונה משאר הבריות. ותדע, דאפילו מי שרגיל לגלח את זקנו בכל השנה ומתבייש לצאת עם זקן לרשות הרבים, יש שהתירו לו לגלחו בימים אלו, ראה בשו”ת הרדב”ז (סימן תרפז), ובקובץ תל תלפיות (קובץ מה עמוד קכ), ובמה שהביא בספר חזו”ע – ד’ תעניות (עמ’ רכה) בשם רבי יוסף משאש זצ”ל שהתיר לגלח שערו אפילו בשבוע שחל בו ט’ באב כדי להיפגש עם השר, ואף שמרן הגרע”י לא הסכים עימו בזה, וכתב, שהוא קולא יתירה, ושכן משמע בשו”ת חתם סופר (חאו”ח סי’ קנח בד”ה מה שאמר). מ”מ בנד”ד שלא מגלח את ראשו אלא את זקנו, וגם בזה אינו אלא שערות מעטות ואין בזה שינוי מן המנהג וממשיך לנהוג דיני אבלות, וגם שעושה כן מפני הבושה, לענ”ד יש להקל. ונראה דלא גרע ממה שכתב הרמ”א (סי’ תקנד סעי’ יז) להתיר לנעול מנעלי עור בט”ב למי שהולך בין הגויים וחושש שילעגו עליו.
ב). וכעי”ז ראיתי גם במרדכי (פרק במה טומנים) שכתב, ונראה דבני אדם שיש להם ריבוי שיער בידיהם ובושים להראות בין אנשים, מותר להם להסירם ואין בזה משום לא ילבש, דאין לך צער גדול מזה.
וכן העלה בשו”ת מנחת שלמה תניינא ח”ב (סימן פו או’ ג’), דמותר לצבוע השיער וכן ללקט שערות הלבנות מתוך שחורות למי שהוא צעיר והדבר גורם לו לבושה ואין בכה”ג משום לא ילבש, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת שרידי אש (סימן פא). ומוכח, דכל כהאי גוונא אין זה נחשב שכוונתו לשם נוי אלא להסיר מסווה הבושה, ושרי, ומיניה נמי לנד”ד שאינו מתכוין לשום הנאה וייפוי.
עוד ראיתי מובא בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הב”ד בספר נשמת אברהם ח”ה (עמוד עב), דמי שגבות עיניו מחוברות להדדי ומתבייש לצאת כן, מותר לו לגלחם ולהפרידן ואין בזה משום ‘לא ילבש’, כיון שאינו עושה כן כדי להתנאות שזהו יסוד האיסור של לא ילבש, אלא כדי להסיר המום מפניו. והכא נמי שייך האי טעמא. וכ”כ להתיר בנידון זה בשו”ת חיי הלוי ח”ג (סימן סג). גם בשו”ת אבני ישפה ח”ד (סי’ צד) כתב, נראה דבמקום שיש לאדם בושה בריבוי השערות של גבות העיניים או הידיים, מותר לו לקצצן, ואין בזה משום לא ילבש. וכ”כ להתיר בשו”ת ברכת יהודה – ברכה ח”ב (יו”ד סי’ ט’). ובלבד שלא יעשה צורה לגבות כמו שעושות הנשים. וע”ע בשו”ת אבני דרך ח”ט (סימן קיב) שג”כ דרך להתיר זאת במקום בושה. הרי דאפילו במקום שמתכוין להסיר השיער בשביל ייפוי פניו התירו, כיון שאין זה עיקר כוונתו אלא כדי שלא יראה כבעל מום, ומיניה נמי לנד”ד.
ג). ובפרט שהוא במקום כבוד הבריות שיש להתיר, שהרי אפילו איסור דרבנן גמור התירו וכדאי’ בשו”ע (סי’ שיב ס”ב), כל שכן מנהג. וראה גם בתוס’ שבת (נ: ד”ה בשביל צערו) שכתב, דאם מתבייש ללכת בין בני אדם, אין לך צער גדול מזה.
ד). ובנד”ד אפילו בחול המועד שרי להסיר שערות אלו, שהרי התירו לגלח שיער השפם בחוה”מ וכדאי’ בשו”ע (סו”ס תקלא). ואין לאסור מצד מלאכה, שהרי זה בכלל תיקון הגוף וצורך המועד, ועי’ שעה”צ (סי’ תקלא ס”ק טו). ועוד, דבחול המועד לא ברירא כ”כ איסור גילוח הזקן, וכמ”ש המג”א (סי’ תקלא ס”ק יב), וע”ע בספר חזו”ע – יו”ט (עמ’ רסב) שהפוסקים לא דיברו לגבי גילוח הזקן. וע”כ במקום צורך כבנד”ד יש להקל.
