שאלה: שמעתי שכיום ישנו סנהדרין המכהן בפועל, מוציא פסקי דין וכדומה, והוקם בשנת תשס”ה על ידי רבנים, ובעידודם של גדולי הדור. ורציתי לדעת האם יש תוקף וסמכות הלכתית למוסד זה. ובמידה ולא, כיצד כן ניתן לחדש את הסנהדרין.
בתודה ובברכה.
תשובה: אין תוקף הלכתי לסנהדרין הקיים כיום, וכך אין לאחד מהסמוכים שסמכו שם דין סמוך.
ולגבי השאלה האם ניתן לחדש את הסמיכה, נראה עיקר כרוב הפוסקים שאפשר לחדשה בארץ ישראל, על ידי שיסכימו רוב חכמי ישראל לסמוך סמוך אחד. ומכאן הדרך לסמוך סמוכים אחרים ולהקמת סנהדרין קצרה.
ברם ליישם זאת הוא דבר הקשה עד מאוד, וכמבואר, וכפי שכ”כ רבים ושלמים שיבואו להלן. [ויש שלמדו שלכך נתכוון הרמב”ם (סנהדרין פרק ד הי”א) וז”ל, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל “מפוזרין”, ואי אפשר שיסכימו כולן וכו’. עכ”ל. ש”מפוזרין” היינו שקשה להשיג שוויון בדעות, ולכך קשה הדבר עד מאוד ליישום.]
האם ניתן כיום לחדש את הסמיכה
א. משנה זו צריכה בירור, האם ניתן לחדש את הסמיכה כאשר עשה מרן השו”ע ושאר חכמי צפת לסמוך את המהר”י בי רב, ואז יוכל הנסמך לסמוך אחרים ולהקים סנהדרין, או לאו. לשם כך ננסה לעמוד על סיבת המחלוקת שפרצה אז אודות הסמיכה, והטעם שלבסוף היא בטלה, ועל נסיונות סמיכה אחרים שנעשו במשך הדורות. ושוב נוכל לבא לענין הלכה. ותחילה נבאר מה הצורך בסמוכין וסנהדרין.
לשם מה סנהדרין
המציאות הכאובה בת ימינו היא, שבכל דין ודין יש דעות רבות, ומכל דעה יוצאות השלכות הלכתיות לנושאים אחרים, ולכן ההלכה כיום שרויה באלפי ורבבות מחלוקות, ואם הרמב”ם (באגרתו לתלמידו ר’ יוסף בר’ יהודה באגרות הרמב”ם קאפח עמ’ קכא ושילת עמ’ ש) כתב שהמניע לכתיבת ספרו היה מפני שקנא לה’ אלהי ישראל בראותי אומה מבלי ספר מחוקק כולל באמת וכו’, דהיינו מפני שכל אחד פוסק אחרת, והמנהגים והתקנות מחולקים בין המקומות (שאין סמכות לתקן ולהנהיג אלא לרב על אנשי מקומו בלבד, וכפי שביאר בהקדמתו למשנה תורה) מה נענה היום שהתורה נעשתה כאלף תורות. וחז”ל (שבת קלח ע”ב) אמרו ברוח קודשם, עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו’, שיבקשו דבר ה’ בהלכה ולא ימצאו, ע”ש, ונתקיימו בנו הדברים בכפל כפלים. והיה אם יתן ה’, ותוקם סנהדרין הלכתית, הלא תוכרע ההלכה, וכל החולק על פסקם, דין זקן ממרא לו, ואזי תהיה תורה אחת לכל עם ישראל, ללא המחלוקות בהלכה הנמצאות בעם ישראל במשך אלפי שנים, והן מוסיפות ומתרבות על המחלוקות הקודמות, ובשיטת הפסיקה, ובמנהגים, ובשמועות, ובגירסאות, ובגישת הפסיקה, ובקבלת הוראות פלוני או אלמוני, ובקבלת הסוד ועד כמה, וביחס למדרשות ולאגדות ולמדעים וכו’ וכו’, כאשר אנו שרויים באפילה כיום.
וע”י סמוכין, יוכלו לדון דיני קנסות וחבלות וכו’ המבוארים בשו”ע (חו”מ סי א) [וברמב”ם (סנהדרין פ”ד הי”א) מבואר שזו עיקר הסיבה לחידוש הסמיכה]. ובפרט שכיום בתי הדין הרבניים כפופים למדינה ולחוקיה, ומוכרחים לפסוק לפי חוק בחלוקת רכוש וירושות, ונגררים אחרי בתי המשפט בגובה מזונות האשה והילדים, ובגיל תשלום מזונות הילדים, ובחוקי משמורת הילדים, ובריבית פיגורים ועוד, ושנינו בשבת (קלט ע”א) תניא רבי יוסי בן אלישע אומר אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל, שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל.ו
היה אם נזכה לכך, שמא עוד נזכה שהסנהדרין יבנו את בית המקדש, ונזכה לכל המצוות הרבות החסרות לנו כיום התלויות בדיינים (שיש להם סמכות מוחלטת, ושהם סמוכין) ותלויים בסנהדרין ותלויים בבית המקדש. מי יתן והיה כל זה, כאשר מתאווה כל יהודי.
ובפרט בראותינו את לשון הרמב”ם (בפירוש המשנה סנהדרין פ”א מ”ג תרגום הגר”י קאפח) וז”ל, ואני סבור, שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח, וזה יהיה מסימניו, אמר, ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה, ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק. וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה’ לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב, ותגדל תשוקתם לה’ ולתורתו, ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח, כמו שנתבאר בפסוקי המקרא וכו’. עכ”ל. והאם לא הגיעה השעה לכך, אחרי שברור שאנו עומדים בעיקבתא דמשיחא, וב”ה רבים שבים מעוון אל אביהם שבשמים.
זמן הסמיכה והסמוכים
ב. זמן הסמיכה שחכמי צפת סמכו את המהר”י בי רב היה בשנת רח”ץ, כמש”כ המבי”ט בקרית ספר (סנהדרין פ”ד) וז”ל, והיום כמו עשר שנים בשנת הרח”ץ, הסכימו רוב חכמי ישראל שבא”י, לסמוך לגדול בדורנו, מורינו הרב הר’ יעקב בירב ז”ל. והוא סמך קצת מתלמידיו המובהקים, יבורכו מפי עליון, להחזיר העטרה ליושנה. עכ”ל. וכתב הארץ חיים (סתהון, ריש חו”מ, ושם כתב את תורף המשא ומתן ההלכתי שהשיבו זה לזה, ואת לשונות כתבי ההסמכות, ע”ש) שקבלה בידנו שמהר”י בי רב סמך ד’ תלמידים והם, מרן המהר”י קארו, המבי”ט, הרב אברהם שלום והרב ישראל בר מאיר די קורייל. ע”כ. ובשלשלת הקבלה (סוף ח”א דף מז ע”א) כתב שסמך י’, ע”ש. אח”כ שלח כתב סמיכה לרלב”ח, ואיהו מיאן בכך מפני שא”א לחדש את הסמיכה לדעתו וכדלהלן, והוחלפו מכתבים בינו למהר”י בי רב על פתגמא דנא, ונדפסו בסוף ספרו שו”ת מהרלב”ח, וקראם “סמיכת זקנים”.
מן הסמוכים היותר מאוחרים היו נכד המהר”י בירב, הקרוי בשם סבו, כפי שהוא כתב בכת”י הנדפס בשו”ת מהריט”ץ (סי’ פ), ושהוא נסמך גם למלקות. ובארץ חיים (שם) מביא כתב, שכל הסמוכים תחתיו חתמו שלא יסמיכו אחר בלא רשותו, הלא הם רבי משה גלאנטי (המהר”ם גלאנטי), רבי אלעזר אזכרי (בעל החרדים), רבי משה בי רב, רבי אברהם גבריאל, רבי יום טוב צהלון (המהריט”ץ), רבי חיים רופא (בעל מעשה חייא), רבי יעקב אבולעפיה (איהו נכד אחר למהר”י בי רב). וראה בספר בציון משפט תפדה עמ’ עז) שהסמיכה נמשכה כ- ס’ שנה, משנת רח”ץ הנ”ל עד שנת ש”ס לערך.
סיבת הסמיכה
ג. עיקר הצורך לחדש את הסמיכה, התעורר אז לתחינת אנוסי ספרד ששבו בתשובה, וכיון שעברו על חיובי כריתות, התאוו עד מאוד להנצל מעונש כרת ע”י מלקות, והיה בזה צורך השעה, ככתוב בגוף כתב הסמיכה שסמכו את המהר”י בי רב (נדפס בארץ חיים סתהון ריש חלק חו”מ).
סיבת המחלוקת
עיקר המח’ האם חידוש הסמיכה תקף, היתה בביאור דברי הרמב”ם (סנהדרין פ”ד הי”א) וז”ל, נראין לי הדברים, שאם הסכימו “כל החכמים שבארץ ישראל” למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית דין, “והדבר צריך הכרע”. עכ”ל. האם לשונו “כל החכמים שבארץ ישראל” הוא בדוקא, או דסגי ברוב החכמים. וגם את”ל דסגי ברוב, האם בעינן רוב מתוך כל חכמי ישראל, ולא כנעשה שכל הרוב היו תושבי צפת [כטענת הרלב”ח], או שכאן א”צ רוב מתוך כל, כיון שאין כאן משא ומתן הלכתי, אלא גילוי מילתא שדעתם נוחה בכך [כטענת המהריב”ר].
גם על סיום לשון הרמב”ם הנ”ל “והדבר צריך הכרע”, האם כוונתו שהוא מסופק האם ניתן לחדש את הסמיכה [כטענת הרדב”ז (שם) והמהרלב”ח (בקונ’ שלו דפים רפ”ג רצ”ג), וכן דייקו את לשון הכס”מ (שם) בלחם יהודה ובסדר משנה (שם), והחזו”א (חו”מ ליקוטים סימן א אות א, יובא להלן)], או דקאי אדלעיל, שאם היה סמוך, אינו צריך דעת כולן, אלא דן דיני קנסות, ושמא צריך לכל הפחות שיהיו ג’ סמוכים. או דקאי אריש ההלכה שסמוך אחד מושיב שנים עימו וסומך. שאם חוזר גם ארישא, היה לו לכתוב “והדברים צריכים הכרע”. גם הרמב”ם במשניות (סנהדרין פ”א מ”ג) כתב על דין זה “ויראה לי”, ולא סיים והדבר צריך הכרע. [כ”כ המהריב”ר בקונ’ (דפים רפז, שב) וראה ברדב”ז הנ”ל. וליקט את כל דרכי הביאורים בלשון הרמב”ם הנ”ל, הרה”ג שלמה כשר בתורה שלמה (חט”ו במילואים סי’ יג) ובדברי הגאון רבי חיים דוד הלוי בדבר המשפט על הרמב”ם (סנהדרין שם) באורך, ובספר בספר ציון במשפט תפדה (פרק ה).]
טענה נוספת היתה, משום שצריך שהנסמך יהיה ראוי להורות בכל התורה [כמבואר ברמב”ם (סנהדרין פ”ד ה”ח)] וכלשון הרדב”ז (בהגהותיו לרמב”ם שם סנהדרין ד, יא), ורחוק בעיני שיש בדור הזה מי שראוי להורות בכל התורה כולה. עכ”ל. אולם דעת הלחם משנה (סנהדרין פ”ב ה”א) שתנאי זה אינו לעיכובא כמבואר ברמב”ם (לעיל פ”א ה”ה), וכן מבואר בכס”מ (בפ”א ה”ה) וכמבואר בגמ’ ע”ש, (וע’ בספר ציון במשפט תפדה עמ’ ריב והלאה).
עוד נחלקו, האם תהיה תועלת במלקות שע”י בי”ד הסמוכים החדשים, להציל את האנוסים מעונש כרת. היות והאנוסים בעת החטא לא היה עליהם התראה, א”כ אין עליהם חיוב מלקות, ולכך טען הרלב”ח שאף אם ילקו בבי”ד, לא יפטרו אותם במלקות מחיוב כרת, כי אין עליהם חיוב מלקות. ומאידך השיבוהו, דשפיר דמי בכה”ג להפטר מכרת כיון שהמלקות נעשו בבי”ד.
גם טען הרלב”ח שבחידוש הסמיכה יחוייבו לקדש את החודש בראיה, שהיא מצות עשה דאורייתא וימצאו עוברים עליה. והשיבו הריב”ר, שעד ביאת גואל א”צ לקדש בראיה אלא בחשבון. כמו כן טען הרלב”ח שיתחייבו לדון דיני קנסות ומיתות בי”ד וכדומה, ואין להם יכולת לכך מבחינת השילטון, וכיוצ”ב עוד פרטים אחרים.
גם המלכות עמדה כנגדם כאשר בספר ציון במשפט תפדה (עמ’ עט) הביא מסיני (כרך נב תשכ”ג) שהלשינו על המהר”י בירב שרוצה לייסד ממשלה, ולכך הוצרך לברוח לדמשק, והדברים רמוזים בעצם דבריו שכתב בזה”ל, וביום שסמכתי ד’ מן החברים באותה שעה עצמה כמעט שעבר עלי סכנה קרובה לההיא דר’ יהודה בן בבא, וברחתי מן הבית. ואחר זה הסכים ה’ על ידי, וסמכתי אותם. ובעוונותי נראה שעדיין מקטרג סמאל בענין, אלא שתהלות לאל לא עלה בידו כלום ולא יעלה וכו’. עכ”ל.
עוד ראה בספר בציון משפט תפדה (עמ’ שכח) מכתבו של הג”ר יעקב משה טולידאנו בעל הים הגדול שהסמיכה נמשכה ה’ דורות, ובלי ספק שלא נתבטלה אלא שפסקה מחמת שנתדלדל הישוב לרגלי רדיפות שונות, והוכרחו המוסמכים האחרונים לצאת מא”י ואין סמיכה בחו”ל וכו’, ע”ש.
קיבוץ השיטות
ד. הסוברים שאין תוקף לסמיכה מלבד המהרלב”ח כן דעת הרדב”ז, כמש”כ בהגהותיו על הרמב”ם (סנהדרין פ”ד הי”א) שהאריך בזה בתשובה, ושם כתב את תורף טענותיו. כמו כן שלח הר”מ די קאשטרו מכתב להמהר”י בי רב שאין תוקף לסמיכה, והוא השיבו, ונדפסו המכתבים מכת”י חדש בספנות (ח”י עמ’ קמו ונדפס בסמיכת זקנים). וכ”כ במרכבת המשנה (סנהדרין פ”ד הי”א), ולהלן נביא את דברי החזו”א והרב מבריסק שנקטו כמהרלב”ח.
הרה”ג שלמה כשר (בתורה שלמה חט”ו יתרו במילואים סי’ יג עמ’ 198) ליקט את השיטות: שעם הסוברים שאי אפשר לחדש את הסמיכה עומדים הרמ”ה בשו”ת (סי’ שב) שו”ת מהרשד”ם (חו”מ סי’ ב עומד בשיטת רבו הרלב”ח) תוס’ יו”ט (סנהדרין פ”א מ”ג) [ושהכנה”ג (חו”מ סי’ רצה הגה”ט אות יז) למד בטור (ריש חו”מ) כרלב”ח, ושלדרכו בטור כן ילמד ברמב”ן ובחינוך. אולם איהו פליג שאין הכרח.] התומים (חו”מ סי’ א) והגר”א (בביאורו יו”ד סי’ רמב אות ל).
ומאידך בעד חידושה כן דעת הרשב”א (ב”ק לו ע”ב ד”ה הואיל), המאירי (סנהדרין פ”א), הכפתור ופרח (פ”י דף קמט), הראב”ד (לדעת הריב”ר) הרע”ב (סנהדרין פ”א), הב”י (וכדלהלן), המבי”ט (בקרית ספר סנהדרין פ”ד), וכ”ה המסמיכים, והנסמכים אח”כ, ומהם האלשיך המהר”ם גאלנטי ור”ח ויטאל [ויש עוד שלא הזכירם וכדלעיל] וכ”ד הסמ”ע (חו”מ סי’ א ס”ק ט) והלח”מ. ושהרלב”ח גופיה סובר שאם לא היו ממנים תחילה ראש שצריכים לכוף אליו, אלא היו ממנים דיינים ומסמיכים אותם, אפשר שהיה מסכים לחידושה כמש”כ בספרו (דף ס ע”ב). ע”כ.
הרה”ג צבי עידן בספרו ציון במשפט תפדה (בריש הספר אחרי המפתחות קודם פתח דבר) הוסיף על הרב כשר עוד רבים התומכים בהיתר חידושה [לפי שיטתו בהם, ואולם לא ליקט את המנגדים (חוץ מהתייחסותו המפורטת לטענות הרדב”ז והחזו”א) והדבר מתמיה] שכן דעת הסמ”ג הרי”ף גאון שבשיטמ”ק רמב”ן [אולם בדעת הרמב”ן כתב מערכה הרב כשר שם, ואיהו סובר בדעתו שאין הכרע] העץ חיים מלונדריש, הרא”ש הטור [כנ”ל לעיל] ועוד ים של אחרונים שליקטם, ע”ש בארוכה.
נסיונות חידוש הסמיכה
ה. מלבד בזמן מרן, ניסו לחדש את הסמיכה כמה פעמים, נפוליון ב6 באוקטובר 1806, כונן סנהדרין בצרפת, המניע לכך היו שיקוליו הפוליטיים, לצורך קיום חקיקתו לשווין זכויות בין כל תושבי צרפת, ורבים לא הסכימו לקבל את היהודים, מפני טענות האנטישמיות, כגון שהיהודים אינם נאמנים לצרפת, אינם מתחתנים עמהם וכדומה. ולכך כינס 71 חכמי ישראל ויצר את ה”סנהדרין”, כשראש הרבנים היה הגאון ר’ דוד זינצהיים משטרסבור, מחבר היד דוד, שיענו תשובות לגבי יחסיהם בין דת למדינה, מתוך רצון שבתור סנהדרין יהיה לתשובותיהן תוקף בר סמכא על כולם. ונזכיר חלק מהשאלות שהם נשאלו, כיצד יחסם לנישואי יהודי ונכרי, האם הם מוכנים למסור נפש למען צרפת, האם מותר לשאת כמה נשים ומה יחסם ללקיחת ריבית מגויים (כל השאלות הובאו בספר רבינו הקדוש קוליץ עמ’ 83 ע”ש את יתרתם). והם ענו תשובות דיפלומטיות שאינן עוקרות את הדת, ריבית מופרזת אסורה ליהודי ונכרי כאחד, ואילו ריבית חוקית מותרת לשניהם. תוקף נישואין וגירושין הלכתי רק כשנעשה גם על פי החוק. נישואי נוכרים נאסרו רק עם ז’ עמים שאינם קיימים היום, ולכן נשואי תערובת מותרים, אלא שרב יסרב פעמים לסדרם. ועוד כיוצ”ב. בין פסקי ה”סנהדרין” היה חוק, שחייל יהודי פטור מכל המצוות המפריעות לשירותו הצבאי! לא בדקתי מה היה למראית עין ומה היה הפקרות, שבוודאי ראש ה”סנהדרין” הנ”ל אינו חשוד בכך. וכמובן שלא היה לסנהדרין זה שום תוקף הלכתי. גם בסמוך ונראה, בשנת 1808 למעשה ביטל נפוליון את הסנהדרין כשיצר את הקונסיסטורה (הקיימת עד היום), היא ועד יהודי לכל עיר בצרפת, שבראשה שני רבנים וג’ פרנסים. גם יחסו ליהודים היה מתנדנד ואכ”מ. רק נזכיר שנפוליון ירד מהשלטון לאחר מעט זמן ב- 1813.
בשנת תק”צ היה נסיון כאן בארץ ישראל על ידי תלמידי הגר”א להקים סנהדרין (ראה בירחון סיני חלק נב, חוברת א עמ’ ע בנספח), והדבר התעורר בגלל שד”ר מא”י שהגיע לתימן וסיפר ששם יש “סמוכים” המשמשים בפועל, והושתוקקו להסמך על ידם ולמצא את עשרת השבטים ע”ש.
בסיני (שנה טז תשי”ג כרך לב) מכתב ארוך של הגר”ש סלנט בהיותו בירושלים בשנת תר”ס להרב ר’ אברהם וורנר בלונדון, לעורר על חידוש הקמת סנהדרין (הובא בדברי התורה שלמה חט”ו במילואים עמ’ 200).
כמו כן הרה”ג מנחם מענדל בהר”ן, כתב ספר סמיכת חכמים נדפס בתרע”א לחידוש הסמיכה, ובסמוך ונראה הקים אגודת הרבנים הכללית בשנת תרע”ג ופרטיה שמות הרבנים המצטרפים והחתימות נאספו בספרו הנקרא “האגודה” [ושם (עמ’ ד) שבשנת תרס”ג המחבר פעל לייסד סנהדרין בהיותו בקראקא ולא עלה בידו. ואודותיה ראה בסיני (חלק נב, חוברת א עמ’ עא בנספח)] אגודה מכל העולם המזרחי הרבני, א”י, טורקיה, סוריה, מצרים, סלוניקי ועוד (אך גם חכמים אשכנזים הצרפו לכך כמו הרידב”ז הרב קוק ואחרים) שהצטרפו לייסד ועד רבני כללי, ואחת ממטרותיה היו חידוש הסנהדרין [אולם אף מהחתומים שם התנגדו למעשה להקמת סנהדרין וכדלהלן].
בסמוך להקמת מדינת ישראל, היו רבים שרצו לחדש את הסנהדרין עם הקמת מוסד הרבנות, ובראשם הרב קוק במאמרו באוצרות הראי”ה (עמ’ 928) שכתב שלושים שנה קודם הקמת המדינה, אך אח”כ כשראה את גודל הפירוד כאן בארץ, הסתייג מכך, מפני שהיא נעל גדולה לרגל ככתוב באגרותיו (כגון ח”א עמ’ ד, פ, שמא ח”ב עמ’ נט) ועוד ראה בסמוך.
הגאון רבי שלמה כשר בשנת תרצ”ז פירסם חוברת הנקראת התעוררות ליסוד ארגון מועצת הרבנית העולמית (ונדפס בתורה שלמה חט”ו בסוף המילואים).
גם ספר ואשיבה שופטיך להרה”ג צבי מקובסקי התרח”ץ, חפצו עז לחדש את הסנהדרין, ודן שם בזה עם רבני ישראל שבאותו הדור הרה”ר הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל והגאון רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, ואחרים.
כמו כן בארצות הברית היה ניסוי לעורר על כך, בספר “מה זו סמיכה”, פליישר תש”י.
הנסיון להקימה תחת הרבנות ומדינת ישראל
ו. יותר מאוחר הרה”ג פישמן מיימון מקים מוסד הרב קוק, בעת ששימש כשר הדתות, ניסה לחדש את הסנהדרין ע”פ ייחולו של הרב קוק, וכתב קונטרס הנקרא, חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, בו נקט שלפי דעת הרמב”ם ניתן לחדש את הסמיכה. מן התומכים בכך היה הרה”ג יעקב משה טולדאנו ראב”ד טבריה בעל הים הגדול, ועשו לכך כינוס בשבט תשי”א בטבריה, אולם מעטים הגיעו לכינוס עקב ההתנגדות. שהנה בהסכמה לספר הגאון רבי פסח צבי פרנק משבחו, אך מסתייג מכך למעשה, וכך בהסכמת הרב שלמה יוסף זוין כתב שספרו הוא הלכה ולא למעשה. וכן בהסכמת הרה”ר הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג אף שמשבח את הספר, מסייג שדעתו ידועה שאין הזמן מוכשר לכך. והנה התנגדותו נדפסה בתלפיות (ניסן תשי”ג הובא בתורה שלמה חט”ו במלואים עמ’ 200 בהערה) מחמת החשש לתקלות החמורות בבחירת חברי הסנהדרין שתהיה ע”י המפלגות וכו’. וראה עוד בשיטתו ודעתו בזה בספר הגיון בסערת הימים (עמ’ 115). גם הרה”ר הגאון רבי בן ציון עוזיאל התנגד לכך, כמבוארת דעתו בשו”ת משפטי עוזיאל (ח”ד חו”מ סי’ ב עמ’ כד) שבלאו הכי סמוכין מועילים רק לדון קנסות, והרי מבחינת החוק איננו רשאים לכך, וא”כ למה להכניס ראשנו בין ההרים ולהכריע במקום שחידושה לא תוסיף לנו כלום. ולכן שאלה זו בדורינו היא מוקדמת מאוד, ואין דורנו זכאי לכך, ונצפה ליום אשר בו יערה עלינו ה’ וכו’. ע”כ. וראה עוד בדעתם, בספר ואשיבה שופטיך הנ”ל.
גם בשו”ת עלה יונה (מרצבך, עמ’ שנ) ישנו מאמר השקפתי (ולא הלכתי) לדחות את הרוצים להקים ברבנות סנהדרין, ועיקר טענותיו, איך יתכן לשאול סנהדרין כרצון התורה, ולא לשאול דעת תורה אלא דעת חכי”ם? ובשם הגרש”י זוין טען, שאם בזמן מרן הוויכוח היה על הסמיכה אם ניתן לחדשה ולא על הסנהדרין, עתה השאלה היא על עצם הסנהדרין אם ראוי הוא. והרחיב על החשש שיכנסו רבנים “נאורים” לסנהדרין, ועל שהפוליטיקה שתשלוט בהם, ועוד בעיות אחרות. ושכמו כן התנגד לכך הרה”ג יחיאל מיכל טוקצינסקי. ע”כ.
הרה”ג שלמה כשר כתב קונטרס חידוש הסמיכה בזמן הזה (נדפס בספרו תורה שלמה חט”ו יתרו במילואים סי’ יג עמ’ 180 והלאה) ושם (עמ’ 198) סיכום השיטות, ושם (עמ’ 200) שהשקפת גדולי התורה שמבחינה מעשית רחוקים אנו מכך, גם אם מבחינה הלכתית כשר הדבר, ועע”ש.
החזו”א
ז. ראש הלוחמים כנגד חידוש הסנהדרין ברבנות אז היה הגרי”ז (ראה דבריו בשיעורי הרב סנהדרין עמ’ כו אות לט והלאה אודות חידוש הסמיכה). ועימו החזו”א (אגרות חזו”א במכתבו של הגר”ח גרדזנסקי המצורף ששם).
והנה החזו”א (חו”מ ליקוטים סימן א אות א) כותב שעיקר משענתו היא שהפשט בדברי הרמב”ם “והדבר צריך הכרע” היא, שהוא מסופק, ע”ש בדבריו, ושכן למד ברמב”ם הרדב”ז (שם) וכן מבואר בכס”מ (שם) שעל דברי הרמב”ם הדבר צריך הכרע כתב, שבפרוש המשניות כתב בסתם, וכאן כתב והדבר צריך הכרע. ע”כ, לאמור שלמד שהרמב”ם כאן מסופק בעצם הדין, בשונה מפירוש המשניות ששם היה ברור לו הדבר. ושכן הוא בלח”מ (שם) ושכן מבואר שלמדו ברמב”ם הרע”ב (משנה סנהדרין פ”א מ”ג) והתוס’ יו”ט (שם, ויש להוסיף שכן הוא לו בפלפולא חריפתא ב”מ פ”ג אות ג) שהעתיקו את דברי הרמב”ם “הדבר צריך הכרע” על הסכמת חכמי ישראל. עוד כתב החזו”א (באות ג) שהב”י נמשך אחר הטור (סי’ שפט) להשמיט דיני העדאה וחזרה לתמות כי אין סמוכים כיום, וכן עביד בשו”ע שם. וגם בשו”ע (אה”ע סי’ קעז ס”ב) כתב המחבר, “והאידנא שאין סמוכין”. ע”כ. ואילו היה מרן יושב ודן דיני קנסות בפועל, היה מזכיר הדבר בב”י ובשו”ע, והיה מבאר טעמו ונמוקו. ושם (אות ד) שיש הלומדים להיפך מדברי הב”י (סי’ רצה) שתופס מהסמיכה. ואיהו דחאם שי”ל שבדרך ספק אמרו, אם נכריע כן, ברם לא מכריע כן. גם בשו”ע שם השמיט דין זה משום שאין לנו כפל. גם בב”י (סי’ א סעיף ה) כתב שאין גובים קנס ואם תפס אין מוציאים ממנו. ושתקנת הגאונים לכופו לפייס, ולא הזכיר הב”י שיזמינו לדין בא”י. וגם דייק (באות ג הנ”ל) את לשון הרדב”ז (על הרמב”ם שם) “ולא עלתה בידם”, היינו לא עלתה הסמיכה ביד חכמי צפת, יש לנו עדות שאין לספק שחכמי צפת הודו לרלב”ח והרדב”ז, ונשתקע הדבר. ולכן כתב (לעיל סוף אות ג) שאף שבספרי ההיסטוריה מבואר שהנסמכים סמכו חכמים אחרים, היינו סמיכה להוראה כסמיכה הנהוגה בימינו ולא דין סמוכין, וראו חשיבות לסמוך אצל הנסמכין, מפני שסמכו אותם לסנהדרין והיה בזה לכבוד לקבל אצלם תעודת הוראה. ועוד שם (אות ה) שאין הכרח מהרשב”א ע”ש. עכת”ד.
דעת מרן
ח. דהיינו הב”י חזר בו מתוך שלא הביא דין סמוכים, וכתב בשו”ע שלא דנים קנסות וכו’, ולא הזכיר מהסמיכה ולכן בב”י חו”מ סי’ קצה כ”כ בלשון אפשר. ויש לסייעו מתוך שחיבור הב”י כתב מרן בסוף חו”מ שסיימו בשנת שי”ד (שהתחילו באדרינופלי בשנת רפ”ב, והשלימו בשנת ש”ב ונתעסק בהגהתו ובמהדו’ תניינא עד שנת שי”ד. ובפועל כל חלקי הב”י נדפסו עד שנה זו חוץ מחלק חו”מ שנדפס בסביוניטא בשנת שיט) והרי הסמיכה של המהר”י בי רב היתה הרבה לפני כן בשנת רח”ץ וכדלעיל בריש אמיר, ועל כן השמטת מציאות הסמוכין בפועל אומרת דרשני. ועוד יש לסייעו מדברי השו”ע (אה”ע סי’ קעז סעיף ב) שכתב, אונס ומפתה דנין אותה בשלשה דיינים ובלבד שיהיו סמוכים בא”י והאידנא שאין סמוכים, מנדין אותו עד פייס את חבירו וכו’. הנה להדיא שאין סמוכים בא”י. וגם בב”י (או”ח ס”ס תרז) כתב, ואע”פ שאין לנו דיינים סמוכים כדי ללקות בפניהם. עכ”ל. וראה כיוצ”ב שלמד בכס”מ בסדר משנה (סנהדרין פ”ד הי”א). ובדרכו זו של החזו”א בדעת הב”י, כ”כ מדנפשיה בתורה שלמה (חט”ו מילואים עמ’ קפה) אחרי שהביא את דברי מרן באה”ע קעז, ובב”י או”ח תרז הנ”ל, כתב, וצריך לומר שאחרי שיצא הרלב”ח והרדב”ז ואחרים נגד הר”י בירב לבטל הסמיכה כו’, שוב גם מרן הר”י קארו ביטל דעתו, וכן נראה מלשונו (בב”י חו”מ קצה) “ואפשר”. ע”כ.
ראיות שכן הזכיר מרן סמוכים
מאידך בחו”מ (סימן א) כתב בשו”ע כמה וכמה פעמים את דיני סמוכין, והרי שפירטם ולא השמיטם (והחזו”א הנ”ל דייק מסעיף ה, בזמן שכתב להדיא לעיל מינה בשו”ע דין סמוכין), אם כי לא ציין גם שם שיש סמוכים בפועל כיום, ברם לא התעלם מדין סמוכין ולא השמיטו. גם במגיד מישרים (סוף פרשת ויקרא) כתוב שמרן מסר נפשו על החזרת הסמיכה. גם אילו מרן חזר בו או ששב והסתפק למעשה, איך האלשיך אחר פטירת מרן סמך את מהרח”ו, כשהוא בא מכוחו של מרן. ונעתיק את לשון ההסמכה שהסמיך האלשיך את מהרח”ו (הובא ברכ”י דלעיל ובארץ חיים סתהון ריש חו”מ) וז”ל, מהכח אשר חנן ה’ אותי הצעיר להוסמך ע”י מהר”ר יוסף קארו זלה”ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה”ה רבי חיים ויטאל נ”י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך, כתבתי ונתתי בידו היום עשרים לחודש אלול שנת ש”ן נאום משה בכ”ר חיים אלשיך זלה”ה. עכ”ל. ועוד הביא בציון במשפט תפדה (פ”ב עמ’ לה) שהארץ חיים (סתהון ריש חו”מ) כתב, ובדף שז ריש ע”א (מתשובת הרלב”ח על הסמיכה) משמע, כי מרן מהר”י קארו עמד בדעתו לקיים הסמיכה ע”ש. עכ”ל. ועוד הוכיח הרה”ג יעקב משה טולדאנו (במכתבו המובא בבציון במשפט תפדה עמ’ שכז) מדברי השו”ע (או”ח סי’ תקעה) שכתב סדר תעניות והוא שייך רק בסמוכין כמבואר שם בב”י, וכמש”כ הברכ”י (שם אות ה). ועוד הוסיף שהרי דברי המבי”ט בקרית ספר (סנהדרין פ”ד) שהסכימו רוב חכמי ישראל בא”י לסמיכה, כתבם עשר שנים לאחר עבור הויכוח שבין רלב”ח ור”י בירב, כמש”כ שם בפירוש, וזו תשובה גלויה לכל מי שרצה להוכיח מדברי הרלב”ח שהרבה מחכמי צפת חזרו בהם דליתא. ע”כ.
ולכן נראה לבאר את המקומות הנ”ל שמבואר בב”י שאין סמוכים, היינו מפני שבפועל גם בצפת לא פעלו בפועל הרכב בית דין סמוכים, לדון קנסות מלקות וכו’, שאף שנסמכו, נראה שלא השתמשו בכך למעשה, לא למלקות ולא לדברים אחרים, ולכך כיון הרדב”ז הנ”ל “לא עלתה בידם”, כנראה מפני שלמעשה לא יצא הדבר לפועל, וכבר הבאנו לעיל שהמלכות ניגדה אותם, מפני שחששה שהם מקימים ממשלה וכדברי המהר”י בירב גופיה, ושלכך הוא הסתכן וברח לדמשק, וראה בזה בסיני (כרך נב תשכ”ג במאמר על סנהדרין) ובבציון בפשט תפדה (עמ’ עט, שכח ובפ”י). וכיוצ”ב כתב הרלב”ח (בקונ’ דף סז ע”א) תהילות לאל הוא, שאני הייתי סיבה בארץ הקדושה שלא יצא לפועל מעשה הסמיכה שרצו לחדש רבני צפת וכו’. עכ”ל. ומהו אומרו “שלא יצא לפועל”, ואנו יודעים שיצא ויצא, והמשיכו לסמוך אחריהם וכאמור לעיל בריש אמיר. והרי זה מחזק את האמור, שגם כוונתו שלא יצא הדבר לכדי יישום מעשי להפעלת בי”ד סמוכים, כאשר היה עם לבבם, ובזה יבואר דבר השמיטה בב”י ובשו”ע, וכותבו שאין לנו בי”ד סמוכים.
ולגבי ביאור החזו”א את דברי הב”י (חו”מ סי’ רצה) שכתב בלשון אפשר, משום דמספקא ליה. ע”כ. הנה שם על ספיקות הגמ’ (ב”מ לד רע”ב) בדיני כפל מי יקבל, כתב הרא”ש (ב”מ פ”ג ס”ס ב) שהיא נ”מ גם היום שאין דנים דיני קנסות, אם תפס או אם הזמינו לדין בא”י. ותמה עליו הב”י שהרי אין סמוכין היום? ויישב, ואפשר דהשתא נמי אפשר להמצא סמוכים ע”פ הרמב”ם והרשב”א, שאם יסכימו כל חכמי א”י ניתן לחדש את הסמיכה. ע”כ. וכאמור החזו”א למד שה”אפשר” של הב”י הוא, שהוא מסופק בעצם הדין, ולא מסופק האם ביאור זה נכון בדברי הרא”ש. ברם היות והב”י שם בהביאו את הרמב”ם, משמיט את סיומו והדבר צריך הכרע, וכן מסיים וכבר כתב כיוצ”ב הרשב”א, הרי שלומד שכן הוא הדין ברור, ועל כן לשונו “אפשר” הוא שאפשר שלכך כיון הרא”ש, היות והב”י מדבר על זמן הרא”ש שלא הסמיכו, ולכן כותב שמא הרא”ש עומד בשיטת הרמב”ם שאפשר לחדש את הסמיכה, ולכך כיון שאם יזמינו לא”י, היינו אם יחדשו את הסמיכה בא”י, יהיה זה נ”מ. וכן למד באלו דברי הב”י הברכ”י (חו”מ סי’ ז אות א) וז”ל, מרן ז”ל בב”י סי’ רצה ס”ל דמשכחת לה סמוכין בזמן הזה, וישב בזה את דברי הרא”ש, והוא סברת רבו מהר”י בירב וכו’. עכ”ל. וכ”כ הברכ”י או”ח הברכ”י (סי’ תקעה אות ה) ללמוד בב”י (חו”מ רצה הנ”) דס”ל סמוכים. וכן למדו בב”י הנ”ל עוד אחרים, ליקטם בספר בציון במשפט תפדה (סימן ד).
ובר מין דין דברי מרן בב”י (או”ח ס”ס תרז) הם על דברי הטור שנוהגים באשכנז ללקות בערב כיפור, ותמה הב”י למה לא כתב טעם אחר למנהגם, מפני שמלקות מכפרת עון, ואע”פ שאין לנו דיינים סמוכים כדי ללקות בפניהם וכו’, מ”מ כפרה במקצת הוא. ע”כ. וא”כ דבריו חוזרים על הרא”ש והטור שבמקומם אין סמוכים, וממילא אין מכך ראיה על מקומו ושערו של הב”י שאין סמוכים. ודברי מרן באה”ע (סי’ קעז) הם לכל העולם שבפועל אין בהם סמוכים, ואף בא”י לא היו סמוכים רק בצפת כן הוא. וכן שאר המקומות שלא התחייס בב”י לחידוש הסמיכה שהיתה נהוגה בפועל במקומו, זאת מפני שאינו ספר היסטוריה אלא ספר הלכתי באיסוף השיטות. או י”ל הכל בדרך פשוטה וברורה יותר הנזכרת לעיל, שאף בצפת לא פעל בי”ד של סמוכים. [ודברי הכס”מ שמבואר בו שלמד שהרמב”ם נשאר בספק בדין זה, או שבכה”ג שכתב בבירור בפירוש המשניות סמך מרן על המפורש, או שכיון שהרמב”ם השאיר זאת להכרע, הרי שיכולים הבאים להכריע וחכמי צפת הכריעו, או שסמך מרן על הרשב”א דס”ל להתיר כפי שהביאו בב”י חו”מ סי’ רצה ועוד ביאר שם שכן אפשר שהיא דעת הרא”ש וכדלעיל. או שדברי הכס”מ שם לא נחית לענין הלכה למעשה, אלא כ”כ לפי שעה. או שדברי הכס”מ האלו נכתבו בשנים קדמוניות, היות וחיבור זה משמשה בו ידו לאורך שנים, כפי שנמצאו פעמים רבות ששולח משם לעיין בב”י, ומאידך נמצאו פעמים שמהב”י שולח לכס”מ, ראה בזה בשו”ת נחלת לוי( ח”ב סי’ לא הע’ א עמ’ רי).]
ט. לגבי השערתו של החזו”א, שהסמיכה שהמשיכה, היתה להוראה ולא לסמוכין. הדברים קשים להולמם עד מאוד, וכמבואר. וגם שמפורש בשו”ת מהרי”ט (סי’ פ) שם כתב על עצמו שהוא נסמך בזה”ל, אשר סמכו את ידיהם עלינו, והריקו על ראשנו השמן הטוב, והם אמרו ג’ דברים, רבי וסמוך יתקרי “להלקות בדין התורה”, ולדון ולהורות בכל התורה. עכ”ל. הנה להדיא שסמכו אותו להלקות, ולא רק לכבוד. גם ראה שם בדבריו שמחלק בין סמיכתם שהיא סמוכה גמורה, לבין רבני חו”ל שנוהגים סמיכה להוראה, ואין לכך דין סמוכין, רק דוגמא ע”ש. הרי שמפרש להדיא הם היו סמוכים גמורים. גם כן נראה מלשון ההסמכה שהסמיך האלשיך את מהרח”ו (הובא ברכ”י דלעיל ובארץ חיים סתהון ריש חו”מ) וז”ל, מהכח אשר חנן ה’ אותי הצעיר להוסמך ע”י מהר”ר יוסף קארו זלה”ה, סמכתי אני את החכם השלם החסיד המקובל ה”ה רבי חיים ויטאל נ”י, ולראיה בידו שיורה יורה ידין ידין ככל דין מוסמך, כתבתי ונתתי בידו היום עשרים לחודש אלול שנת ש”ן נאום משה בכ”ר חיים אלשיך זלה”ה. עכ”ל. ואי הוי להוראה בלבד, מדוע נזקק לדבריו שכוחו הוא מתוך שהוא סמוך, גם כפילות הלשונות וההדגשת ההסמכה, מורה דעסקינן בסמוכין ממש ולא בדדמי. וכן מבואר מלשון קבלת הסמוכים האחרים שלא לסמוך סמיכה חדשה ללא הסכמת מהר”י בי רב השני (הובא לשונם גם בארץ חיים שם) וז”ל, אנחנו הח”מ המוסמכים מפי הרב המוסמך מהר”ר יעקב בי רב נ”י (הוא נכד המהר”י בי רב) כאשר כתב בידינו, קבלנו עלינו שבכל ימי הרב רבי יעקב המוסמך, לא נוכל להסמיך שום אדם, כי אם בחבורת הרב המוסמך. ואם נמשוך שום אדם שלא בחבורתו, הרי הסמיכה ההיא בטילה ואין בה ממש. וקבלה זו קבלנו עלינו בביטוי שפתים ממש, יום ששי ב”ך יברך ישראל לחודש מנחם וקיים. ותחת חתומים, משה גלאנטי, אלעזר אזכרי, משה בי רב. אברהם גבריאל. יו”ט צהלון חייא רופא, יעקב אבולעפיה. ולשונם הכפול והמשולש “סמיכה”, א”א לדחוק שהכוונה סמיכה להוראה ולא לסמוכין, שלשם מה הדגישו זאת שוב ושוב. ובר מין דין כל העוסקים בסוגית הסמיכה, הבינו שהסמוכים המאוחרים היו סמוכים באמת ובתמים, ואף אחד לא העלה על דעתו שסמוכים הוא רק שם מושאל, והחזו”א הוא יחידי בדבר זה ממש. ומעניין שאף בענין אחר מצינו שהחזו”א (שביעית סי’ כ) טען שמרן חזר בו, לענין החרם על המחמיר קדושת שביעית ופירות שביעית שגידל גוי (אבקת רוכל סי’ כה, וכס”מ תרומות ומעשרות פ”א הי”א), ע”פ דברי החרדים, וגם שם סתרוהו בידע היסטורי כמו שהעיד הרחיד”א בברכ”י (יו”ד סי’ שלא ס”ק ט, י) מעדות המהר”ם גלאנטי ועוד, ואכ”מ ראה ביבי”א (ח”י יו”ד סי’ מב) ובילקו”י שביעית (פט”ו סעיף ז). ושמא מפני שגדול כבודו של הב”י, לא רצה לחלוק עליו באופן ישיר, ולכך העדיף לדחוק שחזר בו כדי לקרב שיטתו אליו, וכאשר הוצרך להתנצל בריש דבריו בליקוטים (שם) על שסר מדרכו של הב”י בזה, אף שקיבלנו הוראותיו הוא כשהדבר שקול, ולא כשברור צד אחד, “וכאן דברי המבטלים את הסמיכה מובנים ומיושרים, ודברי המחייבים אותה בלתי מובנים”. ע”כ. ומ”מ עיקר הטענות של החזו”א הם בהבנת דברי הרמב”ם וכדלעיל. גם השיב על דברי החזו”א בספר בציון במשפט תפדה (סימן ד) שכולו נסוב על כך, והביא עוד אחרונים רבים שלמדו בב”י (סי’ רצה) דברירא ליה מילתא ודלא כחזו”א. ועוד שב והניף קסתו להשיב על החזו”א בבציון במשפט תפדה (עמ’ רלג).
חידוש הסמיכה בשנת תשס”ה
י. בספר סנהדרין הגדולה (עמ’ 1075-6) מובאת השתלשלות הדברים המפגשים ההתייעצויות וכו’ שפעלו להקמת סנהדרין ושלאחריו. ועיקרם, שהרה”ג צבי עידן מחבר ספר ציון במשפט תפדה הנ”ל, והרה”ג דוב לבנוני (מחבר ספר המקדש בירושלים) פנו להרבה רבנים בהקשר לכך והם עודדו אותם על הדבר, ושבכל נושא היו מתייעצים עם הגאון רב זלמן נחמיה גולדברג, ולסמוך ראשון התייעצו עם גדולי ישראל מי ראוי, ושהרב עידן שאל לרב עובדיה על הגאון רבי משה הלברשטם (זצ”ל, בעל שו”ת דברי משה מהעדה החרדית) האם ראוי להיות סמוך ראשון, והשיבו לחיוב, וגם שאל כן להגרי”ש אלשיב והשיבו “ראוי וראוי” [ולהצעתם שהוא יהיה נשיא ביה”ד, השיב בשלילה, ושלבקשתם ברכה להקמת בי”ד של ע”א, אמר “שיהיה ברכה והצלחה”.] בכ”ב ניסן תשס”ד באו לרב הלברשטם והודיעו לו שהוא נמצא ראוי להיות סמוך הן ע”י הג”ר עובדיה יוסף, והן ע”י הגרי”ש אלישיב, והרב הלברשטאם הביע הסכמתו להיות סמוך ראשון, ובאותו מעמד הסמיך את הרב דוב לבנוני. [בי”ד באב תשס”ד נעשתה אספה בירושלים בראשות הגאון רבי שלמה בן שמעון באולם קפלן בירושלים, אולם הרב בן שמעון נמנע מלהתקדם ולמנות את הסנהדרין.] ולאחר מכן הרב לבנוני סמך כמאתיים רבנים, וכונסו בטבריה בכ”ח תשרי תשס”ה, כשלראש הסנהדרין מינו את הרה”ג עדין שטיינזלץ ולאב”ד הרה”ג יואל שוורץ ולסמוכים את הרב צבי עידן הרה”ג אריאל ישראל הרה”ג יעקב פרץ מנוה יעקב ועוד אחרים. רוב הסמוכים לא הסכימו שיפורסמו שמותיהם, מפני שיקוליהם האישיים. אחר זמן רבים יצאו מחברותם, כשכיון הסנהדרין הלך ונהיה ימני קיצוני, כניסה להר הבית, הקרבת קורבנות וכדו’, וכך גם הרב עדין שטיינזלץ פרש. כיום תשפ”ב עדיין הסנהדרין הנ”ל קיים באיזה הרכב, בעריכת כנס שנתי, ומפירסום פסקים, כגון הם תקעו בשופר בר”ה שחל בשבת במושב הסנהדרין, ורוב חבריהם שייכים לחוג המזרחי. ע”כ.
חידוש הסמיכה בדרך הנזכרת הינו תמוה עד מאוד, היכן היתה הסכמת רוב חכמי ישראל לכל הפחות למנות את הרב הלברשטם. הן אף לדעות המקלות לחדש את הסמיכה, תנאי זה של רוב חכמי ישראל הוא לעיכובא. [ונזכ”ל שעל כך נסובה עיקר המחלוקת שהיתה בזמן מרן, שכולם מודים דבעינן רוב. ק”ו לסוברים דבעינן שיהיו “כל” חכמי ישראל דלא מהני, וק”ו לסוברים שכלל לא ניתן להקים סנהדרין מחדש משום דמספקא ליה להרמב”ם.]
זאת ועוד, אף לו היה מינוי הסמוך הראשון בר תוקף הלכתי, והוא סמך רבים, מנין התוקף ההלכתי של סנהדרין הצריך להיות ברצון העם (ראה שו”ע חו”מ סי’ ב סעיף א, ובשו”ת אבקת רוכל סי’ יז), והעם כלל לא יודע מסנהדרין זה שהוקם ושהוא מכהן. ובדברי עם ידידי ורעי אף אחד לא ידע מכינון סנהדרין זה, והיה לי לטורח להשיג את הידיעות הנ”ל. ק”ו כשהרבנים הסמוכים חסויים ובכוונה מסתירים זאת, איך שייך מינוי של העם שאינו יודע מי הם ושהם פועלים, ובפרט בזמן שקיימים בתי דינים הקבועים בעיר, ומפורסמים ומקובלים על הציבור, ואליהם באים כולם לדין, ממילא בי”ד סודי זה אין לו תוקף וסמכות הלכתית אף לו היו כולם סמוכים לעד לעולם.
שוב ביררתי אצל הרב אמיר קריספל שליט”א שהיה משב”ק של מרן הרב עובדיה זצ”ל ואמר שהדברים הנ”ל אינם נכונים בתכלית, היות והרב עובדיה עמד מנגד חידוש הסנהדרין לחלוטין.
גם הרב עידן בספרו ציון במשפט תפדה הנ”ל המלא בהסכמות (מלבד שרובם הם על ספרו האחר ואף בהסכמות שבאו על ספרו) חלקם רק משבחים את ספרו ולא סומכים את ידיהם על הרעיון, הלא המה מרן הרב עובדיה יוסף והגאון רבי יהושע נויבירט והגאון רבי שלמה יוסף מחפוד. ויתירה מכך בהסכמת הגאון רבי שלום משאש זצ”ל שם כתב שדברי הספר הם הלכתא למשיחא, שהיום בעוה”ר ירד מצב התורה והדת והמדע ואין יכולין להכריע בענין זה. ונדפס גם בספרו שו”ת שמש ומגן (משאש, ח”ד עניינים שונים שבסוה”ס סי’ ב). גם הגאון רבי שריה דבליצקי כתב בהסכמתו, שחשוב להדפיס ספר נחמד זה, שע”י הלימוד והעיון בו, אפשר יהיה לקבל תמונה ברורה ולהסיק מסקנות למעשה בנושא רם ונישא זה, בכדי שבבוא יום הגאולה השלימה בב”א, נהיה מוכנים לקיום דבר זה, דעד אז כל בר דעת יודע ומבין כי אין הדבר ניתן לקיום למעשה מחמת כמה וכמה טעמים שאכ”מ לפרטם. עכ”ל. אומנם בהסכמת הרה”ג יואל שוורץ מצדד בעדו (והוא כאמור לעיל מן הנמנים לסנהדרין) וכן בהסכמת הגאון רבי נסים כהן נכד לבעל השואל ונשאל, שמח בחידוש הסמיכה, וכן בהסכמת הגאון רבי חזקיה חדד מחבר שו”ת דברי חזקיה מזקני רבני ג’רבא, שם בראש ההסכמה כתוב שהוא הראשון שחתם על חידוש הסמיכה, ושם בהסמכה כתב, מי יתן והיה שיקום הסנהדרין, ע”ש. ועוד מן המשבחים בהסכמות שם הם הרה”ג יעקב פרץ מנוה יעקב, (שגם הוא מחברי הסנהדרין בטבריה בכח תשרי תשס”ה), והרה”ג משה צוריאל משגיח בישיבת שעלבים, שם כתב, שאין מקום לפקפק בצורך הענין. וכל טענותיהם של הרלב”ח ורדב”ז ועד לחזון איש, כל שאלותיהם תורצו אחת לאחת. ומי שעדיין בכל זאת מתעקש, פליאה נשגבה ממני לא אוכל לה. ושהצורך בסנהדרין רב הוא לסילוק המחלוקות שבין העדות, ושבתוכם, ולפסיקת ההלכה, הן בכל דין ודין הדעות רבות והספרים רבים, ומי יוכל להיכנס בעובי הקורה לעיין בכל דין באריכות הדברים וכו’. ע”כ.
