שאלה: המלווה לחבירו כסף מזומן ומתנה עם הלווה שיפרע לו את תשלום ההלוואה דרך חשבון הבנק בלבד ומטרת מלווה כדי להרוויח את הלבנת ‘הכסף השחור’ הנמצא באמתחתו, האם יש בזה איסור ריבית?
תשובה: אם התנו כן בשעת ההלואה, יש לאסור, אולם אם לא התנו כן בשעת ההלוואה ולמלווה לא אכפת כיצד תתבצע הפריעה במזומן או בחשבון הבנק, מותר.
מקורות:
נשאלנו בעקבות החוק שיצא לאחרונה ‘חוק המזומנים’, והיינו שלא ניתן להפקיד בבנק כסף מזומן בסכומים גבוהים, וכן לא ניתן למשוך בבת אחת סכום כסף גדול, ומטרתם שאנשים לא יחזיקו ברשותם כסף מזומן, ורבים יש באמתחתם כסף מזומן בסכומים גדולים (הנקרא “כסף שחור”) ורוצים להלוותו בתנאי שהלווה יחזיר את הכסף בבא העת ישירות לחשבון הבנק של המלווה, ויש לעיין האם יש בכה”ג משום ריבית, כיון שיש בזה הנאה למלווה, וגם בעולם נהוג לשלם על פעולה זו, או דלמא כיון שהלווה לא נחסר ומחזיר את אותו הסכום, אין בזה אגר נטר.
א). הנה יש לדון בזה בתרתי, א. האם אנו דנים כסף מופקד בחשבון כשווה יותר מכסף מזומן. ב. האם כשהמלווה חפץ בכך לדידיה שווה יותר.
והנה בנידון הראשון, ראיתי בגר”ז (ריבית סעיף לג), שכתב, דאם לווה על מנת לפרוע במטבע אחר המשובח ממנו, “אפילו שניהם מין אחד”, אלא שהאחד משובח מחבירו “כל שהוא”, ואפילו אין נותנים פירות בעדו יותר מבעד חבירו אלא שהוא כסף צרוף יותר מחבירו, אסור בכל ענין. והכא נמי אע”ג דכסף יהיב וכסף שקיל, מ”מ ככסף צרוף יותר מחברו דמי ואסור, לפי שהרגילות בעולם שמי שחפץ להלבין את כספו, לשלם על דבר זה. ולא דמי למה שכתב שם הגר”ז בהמשך דבריו, דללוות סלעים לפרוע דינרים או להיפך, מותר, דכל שם המטבעות של כסף, שם מטבע עליהם ולא שם פירות. ולפי”ד אלו מותר להלוות במטבע על מנת שיפרע לו בשטר או היפכא, ומיהו עכ”פ לא דמי לנד”ד שהוא סוג פריעה אחר, ששווה כסף.
ב). וכן יש להוכיח שבהתנה כן אסור, ממ”ש הדרכי תשובה (סי’ קסב ס”ק טו) בשם שו”ת כנף רננה (יו”ד סימן נג) בעיר שיש בה יי”ש ששילמו עבורו מכס ונמכר בפרהסיא ביוקר, ויש יי”ש שלא שילמו עבורו מס ונמכר בצנעא בזול, ובטיב שניהם שווים, דאם לווה היי”ש שנמכר בצנעא, אסור לפרוע לו היי”ש שנמכר בפרהסיא, כיון שכשבא למוכרו שווה יותר מזה, אפשר דהוי ריבית קצוצה.
ג). ולא דמי לראובן המלווה כסף לשמעון המתגורר במדינת הים, ומתנה עימו שיפרע את הכסף לחברו הגר במדה”י, דודאי דשרי, ואע”ג שהמלווה נהנה וחוסך ממנו טירחא, וגם טירחא זו שווה ממון וטירחת הדרך וההוצאות הכרוכות בדבר. ע”כ שיש לחלק, בין מקרה שרק למלווה עצמו יש הנאה וטובה אישית, דבכה”ג אם אין הלווה נחסר כלום, מותר, לבין אם לכו”ע הדבר שפורע הלווה שווה יותר, וגם כאן עצם הכסף המולבן, הרי הוא שווה בעולם יותר מהכסף השחור, ומה לי שאין ללוה נפק”מ כיצד יפרע.
ד). ומ”מ גם אם נימא דכסף יהיב וכסף שקיל, ואין זה כפורע יותר, אפ”ה יש לאסור, מצד זה שאין ללווה לעשות טובת הנאה למלווה אפילו אם אין הלווה נחסר כלל בטובת הנאה זו, וכמ”ש הרא”ש הובא בטור (יו”ד סו”ס קס) בדין ישראל שלווה מכהן ע”מ ליתן לו תרומות ומעשרות, דלמ”ד טובת הנאה אינה ממון, לא מפקינן, ולמ”ד טובת הנאה ממון, הוי ריבית קצוצה, וכ”פ השו”ע (סי’ קס סעיף כג) דהמלווה מעות ע”מ שכל מלאכה שתבא לידו יתן אותה למלווה לעשותה, אסור. ואע”ג שהט”ז (שם ס”ק כב) חלק על השו”ע וחילק בין טובת הנאה מרובה לטובת הנאה זוטרי, והתיר ליתן למלווה את המלאכות שיבאו ליד מלווה. יעו”ש. מ”מ האחרונים לא הסכימו עם דבריו, ואף הט”ז עצמו כתב זאת רק בלשון, ‘אלמלי פה קדוש הייתי אומר’. וכן הש”ך בנקודות הכסף (שם) פליג ע”ד ודחה ראיתו מסי’ קעב. והכא נמי אף אם נימא שהלווה אינו נחסר כלום בעצם העברת הכסף בצורה זו או אחרת, מ”מ הוי בכלל טובת הנאה ממון, כיון שבעולם נחשבת פעולה זו כיום כדבר השווה כסף, וגם משלמים כדי “להלבין” כסף “שחור”, וכסף מולבן שווה יותר.
ה). אלא דאם המלווה לא התנה עם הלווה, לענ”ד הדעת נוטה להקל, ויהיה מותר ללווה להחזיר לו בחשבון הבנק למען הסדר הטוב, כיון שהלווה אינו נחסר בזה, וגם מצד המלווה, כל היכא שלא התנה בהדיא קודם ההלוואה לא מוכח שיש לו תועלת והנאה בצורת פריעה זו, וע”כ גם אם יש ששווה להם יותר, בתר דידיה אזלינן. ועי’ בספר ברית יהודה (פט”ז הערה ב’), ודו”ק.
