בס”ד
שאלה: אני קורא בתורה בבית כנסת בסאן פאולו האם מותר לי להכין את קריאת התורה בלילה, כי זה הזמן הפנוי לי במהלך השבוע.
תודה רבה
תשובה: מותר לבעל קורא להכין את קריאתו בלילה וגם בשאר ימות החול, וכל שכן בליל שבת ויו”ט.
א). הנה מכיון שאינו מתכוין בזה לשם לימוד אלא בכדי להיות בקיא בסדר וטעמי המקרא ואינו שת ליבו להבנת המקרא יש לומר דאין זה בכלל אזהרת רבינו האריז”ל שכתב בשער המצות (פרשת ואתחנן) שאין ראוי לקרא מקרא בלילה, לפי שהמקרא הוא בחי’ עשיה, והלילה היא בחינת עשיה, והכל הוא דינין, ואין ראוי לעורר הדינין. וכן ראיתי שכתב בנד”ד האשל אברהם – מבוטשאשט (סי’ רלח) שמה שהחמירו בקריאת מקרא בלילה, הוא דווקא ב”לימוד” המקרא. ונראה להביא ראיה לדבריו, ממ”ש המקובל מהר”ם פאפירש ז”ל שביאר דעת רבינו האריז”ל, דעל ידי לימוד המקרא מברר מן העשיה, ולכן אין לקרא מקרא בלילה לפי שמבררת מן העשיה, והלילה בחינת עשיה, ואין ראוי לעורר הדינין ע”ש, הב”ד החיד”א בספרו יוסף אומץ (סי’ נד), שמסתבר שכל הבירור נעשה דווקא בלימוד ולא בקריאה שטחית לצורך הכנת טעמי המקרא. וראה עוד בחיד”א (סי’ א’ ס”ק יג) שכתב בשם הילקוט (פרשת כי תשא) שמנין היה משה יודע אימתי יום ואימתי לילה, בשעה שהקב”ה ‘מלמדו’ מקרא יודע שהוא יום ובשעה ‘שמלמדו’ משנה יודע שהוא לילה.
ואע”פ שהאחרונים התירו ללמוד מקרא עם פירוש רש”י ושאר מפרשים אף בלילה, וכמ”ש בס’ יסוד ושורש העבודה, ובס’ כה”ח – פלאג’י (סי’ לא או’ נה), ובשו”ת אבני צדק – סיגט (חיו”ד סי’ קב) וכן המנהג. ומשמע שהבינו שאדרבה בקריאה לחוד מצאה הקפידא מקום לנוח, היינו דווקא במקרא שהיא בהבנה לצורך לימוד, לא כן בקריאה סתמית שלא לצורך לימוד אלא לצורך גירסא בעלמא ואינו שת ליבו אל הכתוב, דאינו בכלל זה.
וכן יוצא מבואר לפמ”ש בשו”ת יוסף אומץ (סי’ נד) בשם מקובל מופלא שבדורו שאין תהילים בכלל מקרא, ונראה דהיינו טעמא, משום שאינו בכלל לימוד ורק לימוד נאסר, וכ”כ להתיר השדי חמד (שו”ת אור לי סי’ מ), ובשו”ת באר משה ח”ד (סי’ כב), ובשו”ת צי”א ח”ח (סי’ ב’), וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ו (סי’ ל) שהתיר לאחר חצות לילה. ונראה דהגם דלאו מילתא דפשיטא היא שהרי בשו”ת חיים שאל ח”ב (סימן כה) כתב בשם הרש”ש זי”ע שהסתפק בזה אם תהילים בכלל ואין ולאו ולאו ורפיא בידיה. וגם בשו”ת רב פעלים ח”ב (חאו”ח סי’ ב’) החמיר בזה, וע”ע בבא”ח (פ’ פקודי או’ ז’). מ”מ יש לומר דלימוד תורה כשאינו שת ליבו להבין גרע טפי, וכמ”ש המג”א (או”ח סי’ נ סק”ב) דכשלומד ואינו מבין מה לומד, אינו חשוב כלימוד כלל. וכ”כ המ”ב (סק”ב) בשם הפרי מגדים. וראה עוד ברדב”ז ח”ג (סי’ תתסז) מה שכתב בזה לענין שמו”ת, דאם אינו מבין לא יוצא בזה ידי חובה.
ב). זאת ועוד, ראיתי שהביא בשו”ת שו”ת משנה שכיר (חאו”ח סימן עו) בשם ספה”ק זרע רב, לחכם מקובל ספרדי, שנדפס ע”י רבינו החיד”א בצירוף שו”ת יכין ובועז לנכד התשב”ץ, ובהקדמה הועד שם שהיה לו גילוי אליהו ז”ל, שכתב שם (דף צז ע”א ד”ה ועוד) בביאור פסוק (תהלים מב, ט) ובלילה שירה עמי, דלמה נכתב שירה בה”א ולא בוא”ו אף דקרינן בוא”ו, וביאר שם לפי שידוע לבעלי האמת שהתורה שבכתב היא וא”ו שהוא החתן, ותורה שבע”פ היא הכלה הכלולה ורמוזה בה”א אחרונה שבשם, כנודע, ואנו חייבים להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ר”ל שביום עיקר עסקו יהיה בתורה שבכתב, שאז היא מאירה ביותר, אמנם כדי לחבר שניהם יחד, לפי שאין להפרידם ח”ו, לזה צריך שיעסוק ג”כ ביום קצת בתורה שבע”פ הרומזת לכלה, וכן בלילה שהוא זמן ה”א האחרונה שצריך לעסוק בתורה שבע”פ צריך ג”כ לעסוק בתורה שבכתב כדי לחבר שניהם יחד, אמנם עיקר עסקו בלילה יהיה בתורה שבע”פ שהיא הה”א כנזכר, וזה שאמר ובלילה שירה עמי, ר”ל שי”ר ה”א, ר”ל שבלילה אני עוסק בתורת הה”א שהיא תורה שבע”פ, ומה שנכתבה שירה בה”א וקרינן לה שירו בוא”ו, לרמוז למ”ש לעיל שצריך להזכיר מדת יום בלילה, לזה נכתבה בה”א שהוא זמנה בלילה, שעיקר עסקו בלילה הוא בתורה שבע”פ, וקרינן שירו בוא”ו לרמוז שצריך ג”כ בלילה לעסוק מעט בתורה שבכתב כדי לחברם יחד, ולפי שאין עיקר העסק יהיה בתורה שבכתב בלילה כנזכר, לזה לא באה אות וא”ו מפורשת בתיבה כי אם בקריאה לבד ע”פ, אמנם הה”א שהוא זמנה ועיקר העסק אז לא יהיה כי אם בתורתה לזה נכתבה בפירוש, עכ”ד בקצרה עיין שם. נמצא לפי דבריו הקפידא על לימוד מקרא לחוד בלא תורה שבע”פ, אבל לא שאסור ללומדה כלל בלילה.
ג). ומכיון שעיקר דין זה הוא לכתחילה וכמ”ש הרחיד”א בככר לאדן (דקנ”ז ע”א) דלא נאמרו דברים הללו אלא למצניעיהם. וכן מבואר בשער הציון (סי’ רלח סק”א) דדין זה דמקרא בלילה הוא רק לכתחילה, א”כ לעת הצורך כבנד”ד יש להתיר הדבר אף לכתחילה בצירוף מה שכתבנו. וכיוצ”ב השיב הגר”ח קנייבסקי אודות בני ישיבה זצוק”ל, שרשאים לקרוא שמו”ת בלילה, אם זהו הזמן שמסתדר להם והב”ד בקובץ מבקשי תורה (תשנ”ה עמוד רלה), ובספרי תורת הישיבה (פ”ח או’ ה’). וכל שכן בנד”ד.
