שאלה: האם מותר להסיר קישוטים וסדיני בד מהסוכה כשלא התנה עליהם קודם חג הסוכות, ודבר זה מצוי הרבה בחג הסוכות שגשמים מתקבצים ויורדים ורבים לא נותנים דעתם להתנות על נויי הסוכה קודם לכן?
תשובה: מותר להסיר את קישוטי הסוכה במקום חשש קלקול או הפסד כגון מחמת ירידת גשמים, או גניבה, חשש שריפה וכיוצ”ב, אע”פ שלא התנה עליהם קודם לחג. ומיהו שלא לצורך אינו נכון להסירם.
א). בגמ’ סוכה (יא.) תניא: סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצוירים ותלה בה אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים ופרכילי ענבים יינות שמינים וסלתות ועטרות שבלים, אסור “להסתפק בהן” עד מוצאי יום טוב האחרון של חג, ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו. וכ”פ הטשו”ע (סי’ תרלח ס”ב). ומבואר שהאיסור הוא להסתפק היינו להינות מהם לדבר חול, דאחר שהוקצו למצוותן הוי ביזוי מצווה להשתמש בהם לדברי חול, והכי מוכח בגמ’ שבת (כב.) דכל האיסור הוא היכא שמשתמש בהם לדברי חול, דומיא דהרצאת מעות כנגד נר חנוכה, וכן נראה מדברי המ”ב (שם ס”ק יב).
ב). וכן יש להוכיח ממה דאי’ בגמ’ סוכה (מח.) סוכה שבעה כיצד, גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים. ופרש”י, דהטעם הוא, דאי איקלע ליה סעודתא אכיל ליה בגוווה. וכ”כ הטור. ומוכח שמותר לסתור אפילו את גוף הסוכה, כ”ש נוי הסוכה. וע”ע בר”ן (כג. ע”א מדפי הרי”ף). וע”ע שם בשו”ע, שאם אין לו מקום ורוצה לישב בסוכתו ולאכול בה בשמיני, מותר לפחות מקום ד’ על ד’ ולעשות היכר שהוא יושב בה שלא לשם מצווה. (ואין לומר דמקום דחק שאני, דהלא לבני חו”ל התירו להכניס בה נר וקערות כדאי’ התם, ולמה הצריכו להתיר לבני א”י סתירת גוף הסוכה). וכיוצ”ב הוכיח בשו”ת מנחת שלמה (תניינא סי’ נד ד”ה אגב), ממה שהתירו להוריד את נוי הסוכה ביום השביעי קודם בין השמשות, דמוכח דדווקא כדי ליהנות הנאה של כילוי אסור, אבל סתם לבטל מותר.
וכן מוכח מדברי הרמב”ם (פ”ו מהל’ יו”ט הט”ו), והשו”ע (סי’ תרלח ס”א) דכתבו, דעצי סוכה אסורים כל שמונה ואין נאותין מהם ‘לדבר אחר’. ומלשון זה משמע, דרק אין נאותין מהם, אבל כשאינו נהנה מהם, ליכא איסור בסתירתן.
ג). והכי מוכח להדיא מדברי השאילתות הנז’ בטור (סי’ כא) וז”ל: כתב בפרשת שלח לך, אסור לבני ישראל ‘למיעבד צרכיהון’ במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצווה, כגון חוטין הקבועים בטלית, למיסר ביה מדעם, (פירוש לקשור בו דבר), אי נמי הושענא לאורחי ביה (לולב הדס וערבה, להריח בהם), ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם, דאמר קרא, ושפך וכסה, במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגליו, שלא יהיו מצוות בזויות עליו. עכ”ל. הרי מוכח דכל שאין משתמש בהן דברי חול לעשות צרכיו בהם, שרי. וכ”כ השו”ע (סי’ כא) חוטי ציצית הקבועים בטלית, אסור להשתמש בהם, כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בהן, משום ביזוי מצווה. ע”כ. הרי דכל שלא עושה בהם שימוש חול, אין לאסור.
ד) עוד נראה לי להוכיח להיתרא, ממ”ש המרדכי הובא בטור ובב”י (ריש סימן תרסד) דנוהגים להתיר ביום הושענא רבה, אגדו של לולב. וכ”כ הראבי”ה (סוכה סימן תרנט) והרוקח (סי’ ריט). וכ”פ השו”ע (ס”א). ואע”ג דבהא פליגי ר’ יהודה ורבנן בסוכה (יא:), ודעת רבנן, דבאיגוד מקיים ואנווהו, והרי הוקצה הלולב לכל ז’ ימים עד הלילה, וכיצד זה מתיר אגדו. ומשמע דגם ללא שעשה תנאי קודם לחג, דאל”כ היה להם לפרש. ומוכח, דכל האיסור הוא רק בשימוש במה שהוקצה למצוותו, אבל היכא שלא משתמש להנאתו אף שמבטל את האנוהו של המצווה, אין לחוש בזה. וכל שכן בנד”ד בהסרת הקישוטים, שזהו נוי והידור מצווה בעלמא, דקיל טפי מהסרת אגדו של לולב שהוא דינא דגמ’, וע”כ הגם שיש שפירשו דברי הראשונים הנ”ל, דלא איירו במתיר אגדו לגמרי אלא מתיר אגדו מלמעלה בלבד, וכ”כ בבאר הגולה (שם), ובבכורי יעקב (סי’ תרסד סק”י), מ”מ אכתי התרת הקשרים והאגד שעושים בו למעלה דמי לקישוטי הסוכה שהרי עושים אותו לנוי. ועוד, דלכו”ע לאחר הנענועים וההקפות אחר שכבר יצא יד”ח, מותר להתיר את כל האגד, וכמ”ש בס’ חזו”ע – סוכה (עמ’ תמ), ואע”ג שהוקצה למצוותו לכל שבעה, וע”כ דאין איסור בסתירת הידור מצווה כל היכא שאינו נהנה מעצם הדבר.
ה). ועפי”ז אמרתי ליישב מ”ש הגר”ח פלאג’י בס’ מועד לכל חי (סי’ כד או’ כה) בשם הקדמונים, שנהגו הנשים המעוברות ליקח האתרוג ביום הושענא רבה, ומוציאות ממנו הפיטמא וא”ח מחלקות צדקה ומתפללות וכו’. וראיתי בספר חזו”ע (עמ’ תמט) שהעיר עליו, דאחר שהאתרוג הוקצה למצוותו לכל יום השביעי, אין לעשות כן ביום הושענא רבה. אולם לפי האמור אתי שפיר, כיון שאינן משתמשות ונהנות מגוף פטמת האתרוג, שהרי אינן לועסות או אוכלות אותו אלא נושכות ומוציאות אותו ממקומו, בזה ס”ל להגר”ח פלאג’י שאין בזה כל איסור אף אם ייפסל על ידי כך. אולם באמת אם לועסות את הפטמה, יש לאסור. וכן נשים צדקניות שחותכות ומבשלות האתרוגים שבירכו עליהם בימי החג ועושות מהן מרקחת ומחלקות מהמרקחת ביום שמח”ת כדי שיברכו עליהן, יש למנוע בידן הדבר.
ו). אלא שאם כנים דברינו, צ”ע ממ”ש השו”ע (סי’ טו ס”א) דמותר להתיר ציציותיו מטלית זו וליתנם בטלית אחר, אבל שלא להניחם בבגד אחר, לא. והיינו משום ביזוי שמבזה טלית של מצווה חינם וכמ”ש המ”ב (סק”ג). אלא שיש לחלק, דהתם גוף המצווה בטלה, אבל הכא גוף המצווה נשארת, ורק את הנוי וההדר של המצווה מבטל, ומהכת”ת שדב”ז אסור. עוד י”ל, דאם עושה כן מפני הגשמים, היינו שנויי הסוכה לא יתקלקלו, אדרבה הרי מצילן מביזיון ושרי, דומיא דמ”ש הפוסקים, דאם מתיר הציציות כדי למכור הבגד לגוי, או שנתבלה הטלית, או כדי להשים במקומן יותר נאים, שרי. והכא נמי הרי עושה זאת כדי להצילן מכיליון וקלקול, דשרי לכו”ע.
ז). ולפי חילוק זה, נראה דגם הכה”ח (סי’ תרלט ס”ק נז) שכתב בשם השו”מ, דאין להעביר את נויי הסוכה, לסוכה אחרת. משום בזוי מצוה ואכחושי מצוה, גם איהו יודה דהיכא שמסירם מחמת הגשמים, אין לאסור, דלא שייך טעמים אלו וכפשנ”ת. ובלא”ה יש חולקים על עיקר דינו, דהא גבי נר חנוכה קיי”ל דמדליקין מנר לנר. וכבר עמד בזה בשו”ץ ציץ אליעזר חי”ג (סימן סז), והעלה בכוחא דהיתרא להעביר הקישוטים מסוכה לסוכה.
וכן ראיתי בספר פסקי תשובות ח”ו (עמ’ שסב) שהביא בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל שהורה, דבאופן שמסלק את הקישוטים עקב ירידת גשמים או גנבים, ליכא חשש כלל, דאדרבה כוונתו לשמור על קדושתן למען יוכל לתלותן שוב.
ח). עוד יש להתיר ע”פ הט”ז (סי’ תרלח סק”ח) שהיקל להסיר את הסדינים המצוירים מפני חשש גנבים, דאנן סהדי שלא תלאן לשם מתחילה להיות שם תמיד ע”כ לא התקצו כלל ואפילו לא התנו עליהם. והב”ד המ”ב (ס”ק כד). וכדבריו פסק להתיר הבא”ח (ש”א פ’ האזינו או’ י’) ואפילו ללא תנאי, ואפילו בשבת.
ט). אלא שאכתי דברי רבינו הרמ”א (סימן תרלח ס”ב) עומדים כנגדנו שכתב, אבל בנויין שנותנים בדפנות כגון סדינים המצוירים, נוהגים לטלטל מפני הגשמים, אפילו בלא תנאי, משום דיש אומרים דאין אסור אפילו בדפנות עצמם, כל שכן בנויין, וסיים, ומ”מ טוב להתנות עליהם. עכ”ל. אולם המעיין היטב במקורה של הגה’ זו בדרכ”מ, יחזה שקאי על שבת ויו”ט ולא על חול המועד, היינו שבשבת הקישוטים הם מוקצה מחמת מצווה וכמ”ש הרמ”א להדיא (סי’ תרלח ס”ב), וע”ז נסובה גם הגה’ זו. אבל בחול המועד אין איסור בעצם הורדתן כשלא משתמש בהם, דהלא בחוה”מ אין בהם אסור טלטול מחמת מוקצה דמצווה. וההבנה הזו בדרכ”מ וברמ”א למדתיו מג’ מקומות, א. ממ”ש הדרכ”מ (סק”ה) הגה’ זו על דברי תשובת הרא”ש הנז’ בב”י, ואיהו איירי להדיא על טלטול נויי הסוכה בשבת ויו”ט, וע”ז לימד זכות הדרכ”מ מה שנוהגים להסירם ללא תנאי אף בשבת ויו”ט. ב. הדרכ”מ סיים שמ”מ טוב שיתנה, וע”ז הביא ראיה מדברי האגודה, והאגודה קאי להדיא על שבת ויו”ט, ולפיכך כתב, דיש להיזהר שלא לעשות בהם קשירה אלא עניבה. ג. הרמ”א סיים, דהדס שסיכך בו אסור ‘לגעת’ בו, דאסור בטלטול, ואם איירי רק על חוה”מ אמאי אסור בטלטול, נהי דאסור להריח מאחר והוקצה למצוותו, אבל בטלטול משום מה נאסרנו. (ומה שאסר לגעת, אע”ג דמוקצה מותר בנגיעה, עי’ מ”ב סי’ שי ס”ק כב). וע”כ מה שכתב בשו”ת אור לציון ח”ד (עמ’ קעט) לאסור להוריד את הקישוטי מהסוכה בשעת ירידת הגשמים, ותלה יתדותיו בדברי הרמ”א, לענ”ד אין דבריו מוכרחים כלל ועיקר. וכן ראיתי בשו”ת להורות נתן – גשטטנר ח”ז (סימן מח וסימן מט) שג”כ יצא בכח דהיתרא אפילו גבי פירוק הסוכה עצמה בחול המועד, ועיקר נימוקו הוא, מפני שכל האיסור הוא להשתמש בדברי חול בעצי הסוכה, ומיניה במכל שכן לנידון דידן.
י). ובפרט בקישוטים התלויים על גבי הדפנות די”ל דקיל טפי, לפי שדעת הרא”ש (סוכה פ”א סי’ יג) להקל אפילו בדפנות עצמם, ועי’ בטור (סי’ תרלח), כ”ש בנויי הדפנות דקיל טפי.
יא). אולם נראה דשלא לצורך כלל, אין להסירם, דומיא דמאי’ דאי’ ביומא (סב.), ובמגילה (כא:) דמצווה שזכתה במקומה הראשון, אין להסירה ממקומה, וראה עוד בבאר היטב (סי’ תרל או’ ו’) בשם המהרי”ל דהמהר”ש היה מסמן את קרשי הסוכה כדי לראות סדר עמידתן שלא ישנה משנה לשנה. וראה גם בשו”ת תורה לשמה (סי’ רמד) גבי הסרת המזוזה הראשונה ולקבוע אחרת מהודרת יותר במקומה, והעלה, דכיון שהמזוזה כבר זכתה במקומה הראשון, אין לעשות כן. עיי”ש ראייתו. ואע”ג דבנד”ד לא הוי גוף המצווה אלא ייפוי והידור המצווה, מ”מ מסתבר דלא שנא. אולם במקום ירידת גשמים וחשש קלקול קישוטי הסוכה, ודאי יש להתיר אע”פ שכבר זכו במקומם הראשון.
