שאלה:
שלום הרב
האם אפשר להדליק נרות חנוכה בנרות ריחניים המפיצים ריח טוב בשעת ההדלקה,
או שיש בזה איסור משום השתמשות לאור נרות החנוכה והנאה מאור הנרות.
תשובה:
מותר להדליק נרות חנוכה בנרות ריחניים, ואין בזה איסור השתמשות לאור הנרות.
כפי שנבאר במקורות להלן.
בברכת חנוכה שמח
מקורות:
א. במסכת שבת (דף כא סוף ע”א): אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. אמר רבי ירמיה, מאי טעמא דרב, קסבר כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. ע”כ. ונפסקה הלכה כדעת רב שאסור להשתמש לאורה. וכן פסקו הרמב”ם (פרק ד מהלכות חנוכה ה”ו) והשלחן ערוך (סימן תרעג סעיף א).
ב. והטעם לזה פירש רש”י (כא: ד”ה ואסור): שיהא ניכר שהוא נר מצוה. ע”כ. והרשב”א (שם) כתב: וטעמא דמילתא משום דעל ידי נס שנעשה במנורה תיקנו, והלכך עשאוה כמנורה שאסור להשתמש לאורה. ואי נמי כיון דלמצוה מדליקה אי משתמש בה איכא בזויי מצוה. ע”כ. וכן כתב הר”ן (דף ט ע”א ד”ה הלכות). וראה עוד בספרי מנורת זהב (פרק י).
ג. והגאון יעב”ץ בספר מור וקציעה (סימן תרעג, דף עט ע”ג) הקשה למה אסרו להשתמש לאורם, הלא קיימא לן (כריתות ו.) קול מראה וריח אין בהם מעילה, ומדברי הירושלמי שהובא בתוספות (שבת כא. ד”ה שמחת) נראה שאפילו לכתחילה מותר. וכתב דנ”ל שטעם איסור תשמיש לאורן אינו אלא משום היכרא שעשו בהם, ומשום פרסומי ניסא נגעו בה, דלא לימרו לצרכו הוא דאדלקה. ע”ש. ומבואר דמעיקר הדין היה צריך להיות מותר להשתמש לאור החנוכה, ומשום אלו הטעמים אסרו.
ולפי זה לכאורה היה מקום לומר שגם הנאת ריח היוצאת מהנר תהיה אסורה, שהרי עלול הדבר להיראות שהדליקה לצרכו בכדי ליהנות מן הריח הטוב. אולם יש לדחות שאם כונתו היתה להפיץ ריח, לא היה צריך להדליק נר ריחני, אלא היה משתמש במי בשמים וכדומה, כדרכם של בני אדם, ואם כן ודאי שעיקר הדלקתו היא לצורך המצוה, ומה שנהנה מהריח הוא הנאה צדדית הבאה מאליה ולא תאסר. ומסתברא מלתא שאם אדם עושה איזה מצוה ובאה לו הנאה צדדית אין בזה מגרעת לעשיית המצוה, לפי שעיקר כונתו לעשות המצוה, ומה בכך שגם נהנה.
ד. ונראה להביא ראיה להיתר מעיקר דין מעילה בריח, דהנה בכריתות שם אמרו: תנו רבנן המפטם את הקטורת להריח בה חייב, והמריח בה פטור אלא שמעל. והקשו: ומי איכא מעילה בריח, והאמר ר”ש בן פזי א”ר יהושע בן לוי משום בר קפרא, קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה. ותירצו: ריח אחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה, שהרי אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו. ע”כ. והיינו שעד שתתקיים המצוה יש מעילה בריח, ורק אחר שנעשתה בו המצוה, שעלתה תמרתו, אין בו מעילה. ולפי זה הוא הדין בנרות חנוכה, כיון דקיימא לן הדלקה עושה מצוה (שבת כג.) וכבתה אין זקוק לה (שבת כא:), אם כן ברגע ההדלקה כבר נעשתה עיקר מצותו, ומאז שוב אין מעילה בריח ומותר ליהנות מאורו. וי”ל.
ה. וגם בענין נר חנוכה ראינו להפוסקים שכתבו שמותר ללכת לאור הנרות כדי שלא יכשל ואין צריך לעצום עיניו, דלא מיקרי תשמיש. וכמו שכתב מהריק”ש בהגהות ערך לחם (סימן תרעג), והובא בספר פרי חדש (סימן תרעג סוף אות א) ובספר רוח חיים למהר”ח פאלאג’י (סימן תרעג אות ב, דף קז ע”א) ובספרו מועד לכל חי (סימן ז”ך אות ט”ל), ובשערי תשובה (סימן תרעג ס”ק ג) ובמשנה ברורה (בשער הציון ס”ק י). ע”ש. והנה בזה הלא נהנה, ומדוע מותר. אלא ודאי שהנאה מאור הנרות מותר, רק השתמשות אסורה, כמונה מעות וכדומה, שהם דברים שאי אפשר לעשותם ללא אור הנרות, מה שאין כן הליכה לאורה, שעצם ההליכה אפשרית גם בחשיכה, ואור הנרות רק עושה לו הנאה שילך באור גדול, אינו נאסר. והכי נמי הנאת הריח כיון שאינה השתמשות ממשית לאור הנר, אלא רק הנאה צדדית הבאה מחומרי הריח הנמצאים בנר, אין לאסור.
ו. וראיתי לגאון רבי אלעזר רז שליט”א בספר “אור שמח” על חנוכה (חידושי הלכה אות יט, עמוד צב), שהביא ראיה להתיר בזה מדין אתרוג של מצוה, שיש בו שתי הנאות: אכילה וריח. דקיימא לן שלא נאסר רק אכילתו ולא ריחו. והטעם כי אתרוג עומד לאכילה, ומקצהו מייעודו ולא מריחו, מה שאין כן ההדס. וכמבואר בגמרא (סוכה לז:) ובשלחן ערוך (סימן תרנג). [ועיין עוד באורך בספרו “ולקחתם לכם” ח”ב (פרק ח) וח”ג (פרק י סעיף יח ואילך)]. ומעתה גם בנרות המפיצים ריח עם השלהבת והנמיסה, אין חשש כלל, לפי שהנר עומד “להאיר”, אם כן לא מקצהו אלא מלהנות לאורו ולא מריחו. [וכתב עוד שם שמלשון האהל מועד (ח”ב דף מג ע”ב) אין לדייק לאסור בריחו, מדכתב: נר חנוכה אסור “בכל התשמישין” וכו’. דכונתו אפילו תשמיש קל ואפילו של מצוה והיינו בהנאת ראיה בלבד]. ועוד כתב ליישב, משום דהוי “הנאה הבאה לאדם בעל כרחו”, דקיימא לן (פסחים כה.) דלא אסור. ע”ש. וכן ראיתי בשם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל שמותר, כי זה לא עיקר בהדלקתו.
