שאלה:
אני מורה בבית ספר ממלכתי תורני, אני מלמד חצי יום לימודי קודש, היום מערכת החינוך הכריזה על שביתה בימים הקרובים, האם אני רשאי להשתתף בשביתה.
חשוב לציין שאין לי כל כך דרך שלא להשתתף בשביתה, כי כל בית הספר שובת.
תשובה:
מדבריך ניכרת רגישותך ומחויבותך לתפקידך, כל הכבוד!
עליך לדעת כי למרות שזכות השביתה מעוגנת בהחלט על פי דיני התורה הקדושה, וזכותם של העובדים להתארגן ולשבות על מנת להשיג שיפור בתנאי העסקתם.
אולם למורים המלמדים תורה אסור לשבות ממלאכת הקודש בה הם עוסקים, שהרי הדבר גורם ביטול תורה מובהק, וגורם לימי בטלה ושוטטות לתלמידים היקרים, והדבר מהווה נזק חינוכי מובהק.
ואף שישנה הזכות מדיני הממונות להשבית את מערכת החינוך, הדבר אסור מצד ביטול תורה. שהרי אין כאן עניין של פיקוח נפש והמורים לא יגיעו לפת לחם אם לא ישפרו להם את שכרם. וכפי שלא יעלה על הדעת שהרופאים יוכלו להשבית את מערכת הרפואה כולה רק בשביל להגיע לשיפור תנאי העסקתם, ואף אם דרישות הרופאים תהיה מוצדקת, יהיה אסור להם לנטוש בשביתתם את בתי החולים כליל ולגרום חלילה למות המטופלים. כך הוא גם בנוגע לרוחניות, אסור למורים הממלאים תפקיד חשוב כל כך במצוות לימוד התורה, להשבית חלילה את מלאכתם ולגרום לביטול תורה חמור כל כך.
לכן גם אם בית הספר יהיה סגור, מוטל עליך להשתדל לקיים מסגרת לימודים חילופית בביתך או במקום אחר, כנגד השעות בהם לומדים התלמידים תורה בבית הספר, על מנת שלא לגרום חלילה לביטול תורה. והקב”ה שרואה ויודע הכל ידאג לך בלי ספק לשכר כפול ומכופל בזכות מסירותך לעניין זה.
בברכת הצלחה בכל מעשי ידיך
הרב דוד אוחיון
מקורות וציונים
זכות השביתה בהלכה
זכות השביתה מעוגנת היא אף על פי ההלכה, מכוח העובדה שהשביתה יזומה על ידי ארגוני העובדים, בהם מאוגדים רוב ככל העובדים. והרי קיימ”ל כי בני העיר או בני אומנות יכולים להתאגד ותקנה שנקבעה על ידי רוב העיר או ע”י הארגון שנבחר על ידי הרוב מחייב את כל בעלי האומנות.
כפי שפסקו הטור והשו”ע בחושן המשפט סימן רל”א סעיף כ”ח. כן פסק הרמ”א בחושן משפט (סימן ב’), שבכל כיוצא בזה הולכים אחר מנהג העיר, ואפילו בדבר שיש בו הפסד לזה וריוח לזה. וכן פסק הגאון מהר”ם אלשיך בתשובה (סימן נ”ט).
ועיין בזה בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מ”ח שהשיב כמענה לזכות השביתה, בזה”ל:
ולפי זה נראה שרשאים מנהיגי האיגודים המקצועיים לאחוז בנשק השביתה לשם תוספת שכר, או להקלת תנאי עבודה וכדומה, וכפי שנוהגים כיום. ויש יסוד לזה מדברי הירושלמי (פרק השוכר את הפועלים הלכה א’), שדייקו מהמשנה שם, שהמנהג מבטל ההלכה.
כן כתב גם בשו”ת אגרות משה חלק א’ סימן נ”ט, ובשו”ת ציץ אליעזר חלק ב’ סימן כ”ג.
שביתה העלולה לגרום סכנה רוחנית או גשמית אסורה
למרות האמור, כתבו הפוסקים כי שביתה שיש בה משום סכנה רוחנית או גשמית אסורה, היות ואין הצדקה לגרום לנזק במטרה לשפר את תנאי השכר או שאר תנאי העבודה.
שביתת רופאים
דוגמא לזה ניתן למצוא בנוגע לשביתת הרופאים בשנת תשמ”ג. במסגרתה דרשו רופאי בתי החולים הממשלתיים שיפור בתנאי העסקתם, ולשם כך פתחו בסדרת שביתות שהובילו לכמה פסקי דין ביחס לזכותם של רופאים לשבות. בשיאה של הפרשייה, כמעט כל הרופאים סירבו להגיע לעבודתם בבתי חולים וקליניקות ממשלתיים. לאחר מכן חלק מהרופאים אף פתחו בשביתת רעב.
בשלב בו נטשו הרופאים במאורגן את בתי החולים, כתבו הרב יצחק יעקב וייס והרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל להנהלת בית החולים שערי צדק בתאריך י’ סיוון תשמ”ג, בזה”ל:
“היות ושמענו כי יש רופאים שנטשו את עבודתם בבית החולים ועזבו את חוליהם ומצב נוכחות הרופאים בביה”ח היא אפילו למטה מהרגיל ביום שבת קודש ואשר הוא לכל הפחות הנצרך להצלת נפשות ופקוח נפש המותר אפילו בשבת קודש ועל פי הלכה המפורשת בשולחן ערוך [יו”ד סי’ שלו סע’ א’] ‘הרופא המונע עצמו לרפאות הרי זה שופך דמים’. לכן החיוב מוטל עליכם להשתדל שתהיה נוכחות רופאים בביה”ח לא פחות מאשר ביום שבת קודש ועל כל הרופאים החיוב לקיים את האמור לעיל. אבקשכם להעביר הוראתנו זו לכל רופאי ביה”ח.
שביתת מלמדים
כך גם בנוגע לשביתת מלמדים כתב הגאון הרב משה פיינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה חלק א’ סימן נ”ט, שאין לאפשר השבתת מלמדים אלא כאשר אין להם די פרנסתם ויצטרכו ללכת לחפש מלאכה אחרת כדי להתפרנס אם לא יעלו להם את שכרן. זה לשונו שם:
ובדבר מלמדים אם רשאין שלא ללמד בעצמן וגם לא להניח לאחרים ללמד כשאין משלמין להם בזמן או ששכרן מועט ורוצים שיוסיפו להם כפי הצריך להם. הנה כבר אמרתי דכיון שהתשלומין להם הוא רק דמי בטלה פירושו שמשלמין להם כדי שישבו בטל ממלאכה ומכיון שהן בטלין מחוייבין ממילא ללמד מדין התורה בחנם וא”כ אין שייך שלא ילמדו הא עכ”פ עתה הם בטלין ממלאכה ומחוייבין ללמד עם התלמידים. ורק שכיון שממה שמשלמין להם אין להם כדי צרכם רשאין לילך לבקש מה להרויח וממילא יתבטלו אבל א”כ אין יכולין למנוע לאחרים הרוצים ללמד עמהם.
ואלו שלומדים מקרא עם הקטנים שרשאין ליקח שכר נמי כיון שיש עכ”פ מעלה שלא ליקח שכר דלכן היו מקומות שלא נטלו שכר גם על המקרא עיין בנדרים דף ל”ז בר”ן וכן ברמב”ם פ”א מת”ת ה”ז ובש”ע יו”ד סי’ רמ”ה סעי’ ו’ איתא היה מנהג בעיר שלוקח שכר עיין שם לא מסתבר שיוכלו למנוע לאחרים מלעשות מצוה, דהוא כשימצאו מי שילמד בחנם רק ישלמו לו באופן שכר בטלה. וגם מסתבר כיון שבטול תינוקות של בית רבן הוא חטא גדול שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תשב”ר אף שרשאי ליטול שכר ולא לקבל עליו ללמד בחנם אף אם אין אחר שם ללמד אותם הוא רק משום שלא רק עליו לבדו מוטל אלא על כל בני העיר אבל מאחר שכבר קבל עליו שעתה היה מוטל רק עליו וכשיבטל אותם נמצא שהוא המבטל, וחטא אסור לאדם לעשות בשביל הרוחת ממון ויאסר ממילא גם הוא לילך לבקש אף פרנסה אחרת עד שיעמיד אחר תחתיו.
וזהו מדינא אבל אם הוא באופן שאין להם כדי צורכן שלכן קשה לפניהם ללמד בטוב עם התלמידים והאומדנא חזקה וברורה שאם לא ילמדו יום או יומים יועיל שהמתעסקים ישלמו בזמן ויוסיפו להם כדי צורכן אז אולי יש מקום להתיר מהא דעת לעשות לה’ הפרו תורתך כדי שזה יועיל שיוכלו ללמד אתם כהוגן כשלא יצטרכו לדאוג ולהטרד בחזרה אחרי עוד איזה פרנסה. אבל צריך ע”ז ישוב דעת גדול ולאמוד הדבר היטב בכל הפרטים ולכן צריך להתרחק מזה בכל האפשרי.
ובדברי שו”ת יחווה דעת חלק ד’ סימן מ”ח, כתב באופן ברור ונחרץ איסור מוחלט על המלמדים לשבות ממלאכתן, ודחה את טענתו של האגרות משה להצדיק שביתה במקום שיצטרכו המלמדים לחפש להם מקור פרנסה אחר. זה לשונו שם:
השבתת תלמוד תורה לשם העלאת שכר במציאות של היום, נראה שהדבר אסור מצד ההלכה, כי הנה במסכת בבא בתרא (דף כ”א ע”א); עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר. ע”ש. וכן פסק הרמב”ם (בפרק ב’ מהלכות תלמוד תורה הלכה א’) וזו לשונו: מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן, מחרימים את אנשי העיר עד שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך ביורה דעה (סימן רמ”ה סעיף ז’). ואין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש.
ואם כן השביתה בבתי הספר שיש בה ביטול תורה לתלמידים, הוא חטא גדול, שאפילו אם נניח שהמורים צודקים בתביעות שכר שלהם, שאין משכורתם מבטאת את המאמץ והיגיעה שלהם, הרי סוף סוף אין השביתה חלילה על פת לחם, ואין כל הצדקה להפקיר את אלפי ילדי ישראל לחסדי הרחוב ולבטלם מתלמוד תורה, בגלל הטבת שכר ושיפור תנאי העבודה. ובאמת שהדבר ידוע שלאחר שביתה כזאת, גם כשיחזרו התלמידים לספסל הלימודים לא יוכלו לתת לבם ודעתם לתלמודם כראוי, לאחר שהתנתקו מן התורה זמן מסויים, וכמו שאמרו חז”ל בירושלמי ברכות (פרק ח’ הלכה ה’) יום תעזבני יומים אעזבך. והוי פסידא דלא הדרא (כמבואר בבבא מציעא ק”ט סע”א).
וכן ראיתי להגאון רבי משה פיינשטיין בשו”ת אגרות משה (חלק חושן משפט סימן נ”ט), שכתב שנראה שאף על פי שבעיקר דין השביתה של הפועלים, אפשר למצוא להם סמוכים בש”ס ובפוסקים, אולם שביתת מורים מתלמוד תורה הוא חטא גדול, שהרי אין העולם מתקיים אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, לכן אסור למורים מצד הדין לשבות כדי להעלות שכרם, שהרי אסור לאדם לחוטא בשביל להרויח ממון ולהיטיב את מצב פרנסתו, ורק אם באמת אין לו למורה כדי מחייתו, וקשה עליו ללמד את התלמידים ביישוב הדעת, שתורתו של דואג מן השפה ולחוץ, ויש אומדנא ברורה שאם ישבות יום או יומים יוסיפו לו על שכרו, אולי יש מקום להתיר לו לשבות, משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שעל ידי כך יועיל שיוכל ללמדם אחר כך כהוגן מבלי לדאוג על מקור נוסף לפרנסה. ומכל מקום גם בזה צריך יישוב הדעת גדול לאמוד הענין היטב ולשקול בפלס כל הפרטים הנוגעים לזה. וצריך להתרחק מזה עד כמה שאפשר. עכת”ד. ולפי זה במציאות של היום אין מקום להתיר למורים לשבות מללמד תורה לילדי ישראל שהם תינוקות של בית רבן. ולא תהיה כזאת בישראל.
לפיכך חובת כל המורים יראי ה’ וחושבי שמו הנאמנים לתורתינו הקדושה, להתקומם כאיש אחד חברים נגד השביתה הזאת הנוגדת את דעת התורה וההלכה, ויאבקו לשיפור מעמדם ושכרם בדרכים אחרות. ואם בכל זאת חס ושלום תפרוץ השביתה, ולא יוכלו להפר אותה, עליהם לעשות מאמץ עליון לאסוף את התלמידים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, או אפילו לבתיהם, בתקופת ימי השביתה, וללמדם דעת ומוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים.
לסיכום:
לכן בנוגע לשאלה האם ישנו היתר למי שמלמד לימודי קודש להשבית את הלימודים, התשובה היא ברורה כי אסור להשבית את לימוד התורה. ואם לא ניתן לקיים לימודים בבית הספר, על המורה להשתדל בכל דרך להקים מסגרת חילופית לתלמידים כנגד השעות בהם מלמד הוא לימודי קודש, בבית כנסת או בביתו או בכל מקום אחר, על מנת שלא יגרם חלילה ביטול תורה או קלקול לתלמידים.
ובזכות המאמץ ומסירות הנפש ללמד תורה בתלמידים, הקב”ה ישפיע שפע גדול של פרנסה, ותהיה מלאכתך נעשית על ידי אחרים.
