שאלה:
שלום וברכה
אני מורה בבית ספר של משרד החינוך היום החלה שביתה במערכת החינוך וגם מחר היא אמורה להתקיים, בעצם היא אמורה להתקיים עד שארגון הסתדרות המורים והאוצר יסתדרו ביניהם על הסכמי השכר.
אני כמורה רואה שהשביתה מצערת את ההורים לתלמידותיי, השאלה היא האם אני יכולה להפעיל את הכיתה שלי כרגיל, לטובת הילדות, למרות שבית הספר כולו שובת.
אני גם לא מבינה באיזה זכות ניתן להשבית את המערכת, ובו זמנית לקבל שכר על התקופה שאנחנו כמורים לא עובדים, האם זה מותר?
אשמח לתשובה בהקדם תודה רבה.
תשובה:
ראשית יש להעריך את מסירותך לתלמידות, כל הכבוד!
בנוגע לשאלתך.
חשוב שתדעי שההלכה מכירה בהתאגדות העובדים תחת ‘ארגון עובדים’, וההלכה אף מחייבת את העובדים לציית לדעת הנהלת הארגון המבטא את עמדת רוב העובדים.
לכן עליך שלא להפר את תקנות ארגון העובדים, ואין לך לקיים לימודים בימים בהם הוכרז שביתה במערכת החינוך.
בנוגע לשאלה כיצד ניתן לקבל שכר על הימים בהם לא עבדת במסגרת השביתה, התשובה היא, כי הואיל וזכות השביתה מעוגנת בחוק והוא מנהג המדינה. משום כך גם חוזה ההעסקה עליו חותמים העובד והמעביד, על דעת החוק והמנהג הוא, הקובע שכאשר העובדים שובתים כדין מגיע להם שכר גם על ימי השביתה.
למרות האמור, ככל שאת מעוניינת ליצור מסגרת כל שהיא לטובת הורי התלמידיות ו/או התלמידות עצמן, תוכלי לעשות זאת בהחלט במסגרת אחרת כל שהיא, כגון בארגון שיעורים בביתך או במקום אחר, באופן שלא יהיה בניגוד להוראות ארגון המורים.
חשוב להדגיש כי מורה המלמד תורה לתלמידים אסור לו בהחלט להשתתף בשביתה, ואין האמור בנידון התשובה אלא בנוגע לשביתת מורים אשר אינם מלמדים תורה.
בברכת הצלחה מרובה
הרב דוד אוחיון
מקורות ונימוקים:
זכותו של העובד להפסיק את עבודתו
זכויותיו של הפועל להפסיק את עבודתו למרות התחייבותו לעבוד, מוזכרת כבר בדברי הגמרא בב”מ ע”ז. שהפועל איננו עבד, לכן “פועל רשאי לחזור בו בחצי היום”. כן פסק השו”ע להלכה בחו”מ סימן של”ג סעיף ג’.
אכן אין האמור אלא בנוגע ליכולת החזרה והפסקת העבודה, בלא קבלת תשלום על התקופה בה לא יעבוד הפועל. יתר על כן, ההלכה אף מגינה על המעביד ומקנה לו את הזכות לנכות מהשכר המגיע לעובד את ההוצאות והנזקים שנגרמו למעביד בעקבות הפסקת העבודה של הפועל.
“השביתה” בראי ההלכה
בנוגע למה שנקרא כיום “שביתה” אין לכך איזכור במקורות ההלכה, שהרי שביתה הוא מנגנון לחץ של העובדים על המעסיק, להשבית את הייצור או התפוקה או בכלל את העסק, על מנת לקבל הטבות מסויימות, כאשר בו בזמן שהעובדים שובתים, יקבלו הם שכר כאילו עבדו.
זה דבר שאין לו תקדים בהלכה. לכן נשאלת השאלה האם הדבר מותר, האם מותר לעובדים לשבות, בניגוד להוראות המעסיק?. לחילופין נשאלת השאלה כלפי המעסיק, האם חייב המעסיק לשלם לעובדיו שכר על התקופה בה שבתו ולא עבדו?.
זכות העובדים להתאגד והחובה לציות להוראות הארגון
איגוד עובדים שובתים בדרך כלל באמצעות ארגון עובדים, כגון ארגון ה”הסתדרות”, ובנידון השאלה ארגון “הסתדרות המורים”. במטרה להשיג יעדים המיטיבים עם כלל העובדים, כגון העלאה בשכר זכויות והגנה על תנאי העבודה וכדו’.
בנוגע לזכות להתאגד ולמחויבותו של כל עובד כלפי הארגון מצאנו להתייחסותו הברורה של הגאון רבי משה פיינשטיין בשו”ת אגרות משה חלק א’ סימן נ”ט. שם נשאל ממנהל ישיבה, האם מותר לעובדים להשבית את העבודה עד שיוסיפו להם בשכרם וכדו’. בזה”ל:
הנה הרא”ש כתב בב”ב דף ט’ דבעלי אומנות יכולין להתנות ביניהן והם הנקראין בני העיר בענין מלאכה שלהם ואיפסק כן ברמב”ם פי”ד ממכירה ה”י ובטור וש”ע /חו”מ/ סוף סי’ רל”א. ופשוט שתלוי ברובם דלכן אף שכתב הרמ”א והא דבני אומנות יכולין לתקן ביניהם תקנות היינו כולם ביחד, הא מסיק רק אבל שנים וג’ מהם לא מהני אלמא דכולם לאו דוקא אלא דהמעוט מהם אין יכולין ומסתבר דאף מחצה לא מהני דהוא כמו בבני העיר שצריך שיסכימו הרוב על תקנותיהם כדאיתא ביו”ד סי’ רכ”ח סעי’ ל”ד וכן ברמ”א חו”מ סי’ קס”ג סעי’ א’. ולכן אלו היוניאנס שבמדינתנו יש להם מקור מדינא דהם בעלי אומנות אחת והם הרוב. ואף שצריך שידעו מזה כולם שיהיה הרוב מתוך כולם, הרי מכיון שידוע זה לכל שיש היוניאן מסתבר שיש לדון שהוא כרוב מתוך כולם. אך אם הפועלים שביוניאן הם רק ממעוט בעלי אומנותם אין תקנותיהן כלום אבל ברוב מקומות הם הרוב מבעלי האומניות. …
ולכן מה שמחליטים העובדים שלא לעבוד עד שיוסיף להם וכדומה היא תקנה שיכולין לכוף הרוב את המעוט שלא הסכימו.
כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ סימן מ”ח, כמענה לשאלה האם מותר מצד ההלכה למורים של בתי הספר להשתמש בנשק השביתה, לשם העלאת שכרם? על כך השיב בזה”ל:
שנינו בתוספתא בבא מציעא (פרק י”א הלכה י”ב), והובאה במסכת בבא בתרא (ח’ ע”ב); רשאים בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתן. ופירש רש”י, להסיע על קיצתן, לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה. וכן פסקו הרמב”ם (בפרק ט’ מהלכות מתנות עניים הלכה ז’), והטור והשלחן ערוך חושן משפט (סימן רל”א סעיף כ”ח). וכתב המרדכי בבא בתרא (סימן ת”פ ותפ”ב) בשם רבינו תם וראבי”ה, שכל שהובררו טובי העיר להנהיג הצבור, ולתקן תקנות, ואפילו יחיד שהוברר, מה שעשה עשוי לתקנת הקהל, שיפתח בדורו כשמואל בדורו. וכן פסק הרמ”א בחושן משפט (סימן ב’), שבכל כיוצא בזה הולכים אחר מנהג העיר, ואפילו בדבר שיש בו הפסד לזה וריוח לזה. וכן פסק הגאון מהר”ם אלשיך בתשובה (סימן נ”ט).
ולפי זה נראה שרשאים מנהיגי האיגודים המקצועיים לאחוז בנשק השביתה לשם תוספת שכר, או להקלת תנאי עבודה וכדומה, וכפי שנוהגים כיום. ויש יסוד לזה מדברי הירושלמי (פרק השוכר את הפועלים הלכה א’), שדייקו מהמשנה שם, שהמנהג מבטל ההלכה.
כן השיב גם בשו”ת ציץ אליעזר ח”ב סימן כ”ג, במענה לשאלה שנשאל בשנת תש”ה מהסתדרות פועלי המזרחי, האם מותר לפועלים להשתמש באמצעי של שביתה כדי להכריח את נותן העבודה לקיים את תנאי העבודה שנעשו כבר למנהג המדינה אצל רוב נותני העבודה. בזה הלשון:
היות שדיני פועלים תלוים במנהג המדינה, רשאים מנהיגי העיר, שנתמנו ע”י בני העיר לפקח על כל עניני הציבור ולשקוד על תקנתם, להתנות על תנאי העבודה שבין הבעה”ב והפועלים, ולקבוע בשעת התנאי קנס ועונש על מפירי התנאים. וגם לתת כח של הכרזת שביתה בתור אמצעי של לחץ על בעה”ב שיחזור מאלימותו להפרת התנאים, אם מוצאים את זה לאמצעי היותר יעיל, כי כחם של בני העיר בתקנתם, ובפרט בהשתתפות חבר עיר, ככח בי”ד לכוף ולענוש, בכל מיני עונשים ורידויים, ומכ”ש שביכלתם אליבא דכו”ע לקבוע עונשים וקנס שביתה על תנאי עבודה שנעשו כבר למנהג מדינה. כלשון שאלתכם.
לכן בנוגע לשאלתך אם רשאית את לקיים לימודים למרות השביתה, התשובה היא, כי על כל עובד להישמע להוראות ארגון העובדים המאגד תחתיו את רוב העובדים ופועל בהסכמת רוב העובדים על פי בחירות מסודרות וכו’. ואין העובד רשאי להחריג את עצמו מהוראות הארגון.
ככל שתחפצי תוכלי להזמין את הילדים לביתך או למקום אחר ולמסור להם שיעורים או לעשות להם יום כיף או פעילות לימודית אחרת כרצונך, וזאת ככל שאין הדבר נוגד את הוראות ארגון העובדים.
הזכות לשבות למרות התחייבותו של העובד בחוזה ההעסקה
עדיין מוטל עלינו להתבונן כיצד ניתן להשבית את העבודה, הרי בהסכם העבודה מתחייב העובד לעבוד כראוי בשעות העבודה, והרי חוזה מחייב הוא כדין קניין סיטומתא. אם כן כאשר חתם העובד על חוזה התחייב לעבוד, וכיצד זה יפסיק את עבודתו. בפרט שהרי כתב הריטב”א בחידושיו לב”מ ע”ו כי במקום שנעשה קניין המחייב את העובד לעבודתו, שוב אין לעובד הזכות להפסיק את עבודתו.
גם אם נאמר שעומדת לעובד הזכות להפסיק את עבודתו, הרי הדבר פשוט שבכך מיפר הוא את החוזה ולא מגיע לו שכר על התקופה בה לא עבד, יתר על כן מתבקש שלמעסיק תהא הזכות לפטר את העובד השובת. אם כן מהו המקור לכך שהעובד שובת ובו זמנית מקבל שכר ונשמרים זכויותיו.
התשובה לכך היא, כי זכויותיהם של העובדים להתאגד ולשבות במסגרת התארגנותם, מעוגנת היא בחוק, וחוק זה הוא מנהג המדינה המקובל. משום כך, גם על פי ההלכה כאשר חתם העובד על חוזה העסקתו, חתם על דעת כללי המנהג שהוא כפי החוק, ונחשב הדבר כאילו התנו ביניהם העובד והמעביד כי כל תנאי ההעסקה בכפוף למנהג והחוק. משום כך עומדים לעובד כל הזכויות העומדות לו על פי החוק, ובכללן להתארגן ולשבות. זוהי הסיבה שלמרות שהמעסיק משלם שכר לעובד מותר לשבות, כי אלו הן הזכויות העומדות לו לחוק במסגרת החוק והמנהג.
לסיום אציין כי האמור בתשובה זו, איננו עוסק בנידון מורה המלמד תורה או רופא בבית חולים, הואיל ותפקידים אלו יש להם חשיבות יתירה והשבתת העוסקים במלאכות אלו, עלול לגרום לסכנה רוחנית וגשמית. לכן הדין בהם שונה כפי שכתב בשו”ת יחווה דעת חלק ד’ סימן מ”ח.
