שאלה:
האם חומרא הופך דבר להיות מנהג, לדוגמא לא לאכול שרויה בחג הפסח?
תשובה:
בהחלט כאשר נוהגים בחומרא מסויימת בקביעות, הדבר הופך להיות מנהג, למעט אם מלכתחילה חשב שהדבר הוא מעיקר הדין ולא רק בגדר חומרא, כמו כן למעט מקרה שמלכתחילה אמר בלי נדר.
כך גם בנוגע למנהג שציינת שלא לאכול שרויה בפסח, הנהוג במיוחד בקרב החסידים, שמקפידים שלא לאכול מצה שבאה במגע עם מים גם לאחר שנאפתה, אינם מרטיבים את המצה, ואינם אוכלים קניידלאך במרק וכדו’. כל מי שנהג כן עליו להמשיך במנהג אבותיו, ואם קשה עליו הדבר ורוצה להפסיק המנהג אין איסור בדבר כיון שמעיקר הדין הדבר מותר, אולם צריך לעשות התרת נדרים.
אכן לעדת הספרדים שקיבלו על עצמם את הוראות מרן השולחן ערוך, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל שגם אם במשפחה בעודה בחו”ל נהגו בכמה חומרות בפסח, והמשיכו כן גם בארץ, יותר נכון שהבנים לאחר שעזבו את בית הוריהם, ינהגו כדעת מרן, ועל הצד היותר טוב יעשו התרה, ועל כל פנים אינם חייבים להמשיך במנהג אבותם לאחר שעלו לארץ.
מקורות וציונים:
יסוד וגדר ‘מנהג’ הינו כל חומרא והנהגה טובה שנהגו בה עם ישראל באופן קבוע בקהילה מסויימת או במקום מסויים, כפי שמוזכר לדוגמא בגמרא במס’ פסחים דף נ’: בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו לו אבהתין אפשר להו אנן לא אפשר לן אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.
כפי שפסק השולחן ערוך ביורה דעה סימן רי”ד, דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים ונהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם. הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר”ח אב או מי”ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג’ שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם. אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר.
קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור.
כך הדין גם לגבי המנהג שלא לאכול שרויה שנובע מהחשש שמא במהלך האפיה נותרו גרגירי קמח שלא היו חלק מהעיסה ולא נאפו ועדיין יכולים להחמיץ בבואם במגע עם מים או כל נוזל אחר מחמיץ. אין לשנות ממנהג אבותינו.
לכך מי שנמנה על הקהילות שנוהגים בהן עד היום להמנע מאכילת שרויה, כפי שנוהגים בקרב קהילות החסידים, עליו להמשיך לנהוג בחומרא זו שהפכה למנהג, ועל כגון זה נאמר ‘ואל תיטוש תורת אמך’. במידה ובכל זאת מעוניין להפסיק את המנהג ידרש לעשות התרת נדרים, אולם אין איסור הלכתי בדבר.
אכן בנוגע לאדם שנמנה על עדת הספרדים, כיון שהספרדים קיבלו על עצמם הוראות מרן השולחן ערוך, כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשות יביע אומר חלק יורה דעה סימן י”א אות ה’, ובשו”ת יחווה דעת חלק א’ סימן י”ב, כי רשאי לאחר בואנו לארץ ישראל, יש לנהוג כדעת מרן, ולכן גם אם המשפחה המשיכה במנהגה בארץ ישראל שלא לאכול קטניות או שלא לאכול שרויה וכדו’, לאכל שעזבו הבנים את בית הוריהם ינהגו כדעת מרן, ועל הצד היותר טוב יעשו התרת נדרים, אך אינם חייבים להמשיך במנהג אבותיהם לאחר שעלו לארץ ישראל שהיא אתריה דמרן השולחן ערוך.
