דיקדוקים בקריאת שמע, לכתחילה ובדיעבד

מקורות

א. תחילה היוצא מדברי הרב המעורר, הוא פלאי, שלא רק שרוב עם ישראל לא יוצאים יד”ח ק”ש, אלא אף המדקדקים,  רובא דרובא לא נזהרים בדגש חזק, וגם המעט שנזהרים, יתכן עד מאוד וכמעט וודאי שלא יעשו דגש פלוני, וכן הוא לגבי ניגון הטעמים המעכבים הנזכרים, שבקלות יטעו בניגון המילה [ופעמים שיקראו מהר מעט ויבלעו אות ה’ או א’], ולדרכו של ת”ח זה, כמעט לא נשאר מי בעם ישראל שיוצא יד”ח ק”ש, וקשה להלום זאת. בפרט שרוב חכמי ישראל ברוב הדורות, לא התעסקו ולא היו בקיאים בדיקדוק במלעיל ובמלרע ק”ו שלא בדגש [וכגון ראה בהשגות הראב”ד (ק”ש פ”ב ה”ט) שלא ידע את ההבדל בין נע לנח ולדגש, וגם הטור (ס”ס סא) העתיקו ולא ידע מכך, וכך הב”י במקום תמה עליהם. והרי שהם לא יצאו יד”ח ק”ש? וכאמור כן הוא ברבים מחכמי עם ישראל, ואף על תשובת מרן שם רבים תמהו, שכן במילה בלבבך הוא שוא נע, עיין בזה בשפת אמת (עמ’ רמז), [ואולם לעיל מינה (עמ’ רמג) עמד לבאר את דברי הראב”ד שהם מכוונים ע”ש], וראה אליו באורך (עמ’ קכז בתשובות בסוף הספר סי’ א אות יד והלאה, וגם מאות לז והלאה ושם דיבר על בני אשכנז, ומאות כה והלאה בא גם על הספרדים שלא ידעו) שהראה מהפוסקים שלא ידעו דקדוק. ושדין גרמא ליש מפוסקי זמנינו (שהביאם לעיל אות יג, כז) שכתבו שאין אתנו יודע להכריע בין העדות בצורת האותיות והניקוד, ע”ש.]

עילג להוציא אחרים ולעצמו

ב. תחילה יש ללמוד להיתר בנידו”ד מדין עילג שפה בשערו. שכיון שכל עם ישראל [למעט מעט מזעיר מדקדקים] אינם יודעים את הדגשים וההטעמה שהרב המעורר הנ”ל עורר עליהם [ויש לדון על בליעת ההי”ן, ראה להלן בסוף הערה 2].

שהנה דשנינו במגילה (כד ע”ב) אמר רב אסי חיפני ובישני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן וכו’ מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין. ע”כ. ונפסק כן ברמב”ם (תפילה פ”ח הי”ב, ורפט”ו) ובשו”ע (סימן נג סעיף יב וסי’ קכח סעיף לג). וכל זה שלא במקומם של עילגי השפה, אך במקומם, אף הם עולים חזנים, וכמו שכתב בשו”ת הרדב”ז (ח”א סי’ שצד) והביאוהו רבים להלכה (אספם כעמיר גורנה בכף החיים סי’ קכח ס”ק קצא. וכן הביאו שכ”כ הטורי אבן (מגילה שם) והוכיח כן מדהוצרך רש”י לבאר שהיא קללה), והוכיח כן משום שלא מסתבר שבני בישן וכו’, היו מביאים למקומם חזנים ממקומות אחרים. ע”כ.

ויתר על כן, עילג אף שלא במקומו, לעצמו יוצא ידי חובה, שכל האיסור שנאמר כאן, הוא שהעילג יוציא את האחרים יד”ח, לשמש ש”ץ ולישא כפיו, כפי שכתוב בגמ’ ברמב”ם ובשו”ע הנ”ל, אך הוא עצמו, יוצא יד”ח באמירתו, וגם להוציא אחרים שנאסר לו, הוא דוקא במקום שאינם עילגים [שכאמור במקומו הוא גם עולה חזן. אך בוודאי שראוי לו ללמוד את הנכון, אך אין זה עיסוקנו כאן, אלא בבירור עיקר הדין, האם יוצאים לכל הפחות בדיעבד, או כפי שטען הרב הנזכר שאינם יוצאים כלל]. וכ”כ הטורי אבן (שם) ובשו”ת חקרי לב (או”ח סי’ טו דף כג), ועוד קראו, שקרבנו ריח ניחוח. ומעתה בנידו”ד הדגשים והטעמה, הוי עילג בעירו, כיון שכמעט כל ישראל לא יודעים מההדגשים וההטעמה שעוררתם, ולכן לא די שיוצא ידי חובה, אלא אף שמוציא אחרים ידי חובה.

עילג שדש בעירו

ויתירה מכך, פוסקים רבים סוברים שעילג שדש בעירו, דהיינו שמכירים את עילגותו בעיר [כגון חזן אשכנזי בבית כנסת ספרדי] אף מוציא את האחרים [הספרדים במשל הנ”ל] יד”ח, וכן הוא המנהג כיום, כמו שכתב בשו”ת יבי”א (ח”ה או”ח סי’ יב אות ו) שאחר שהביא מח’ זו, סיים בעל היבי”א שהמנהג להקל וז”ל, וכן פשט המנהג בארצנו הקדושה, שגם כהנים אשכנזים שאינם יכולים לבטא יפה העי”ן, וקוראים לעיינין אלפין, נושאים כפיהם אצלינו. וכן אומרים קדיש להוציא הרבים י”ח. ואין פוצה פה ומצפצף. וידוע שגם הניקוד שונה אצלם תכלית שינוי מאצלינו. והיינו טעמא דחשיבי דש בעירו וכמ”ש הט”ז. ואף על פי שהרבה אחרונים מפקפקים על זה, אי מהני דש בעירו בכה”ג. מ”מ כן הוא המנהג הפשוט. ובמקום אחר כתבנו בזה ואכמ”ל. עכ”ל. וסיום דבריו שבמקום אחר כתבנו, הנה הנם בח”ו (או”ח סי’ יא) שם הביא באורך את מח’ האחרונים, אי מהני עילג בעיר אחרת להוציא אחרים ולברך את ישראל, האם הוי כדש בעירו[1]. ע”ש. וכ”כ הגאון הנאמ”ן בתשובתו הנדפסת בשו”ת עולת יצחק (רצאבי, ח”א סי’ כז) שאשכנזי יכול לעלות לקרות בתורה ולישא כפים בדרך עראי אצל ספרדים, ואין מורידין אותו, ושכן המנהג. וכדברי אביו בשו”ת איש מצליח (או”ח ריש סימן י), וסמך את המנהג על דברי תוס’ ועוד, ויובאו דבריו להלן בהערה 4. ואף הגאון רבי יצחק רצאבי שליט”א שם בספרו (ח”א סי’ כו, כז) שחולק עליו לגבי בן אותה עדה שהוא עילג שיורידוהו, גם הוא מודה (בס”ס כז) לגבי אשכנזי אצל ספרדים שאין למונעו מלקרא בתורה, וסמך זאת ע”פ הפר”ח ודעימיה דס”ל דאם עלה לא ירד, ועוד איזה צירופים ע”ש. ובכל אופן לגבי נידו”ד, לגבי העילג בעצמו, פשוט שם לכו”ע שהוא יוצא יד”ח קריאת שמע ע”ש.

וכאמור כאן בנידו”ד, אף המחמירים שם יודו להקל, כיון שכל ישראל כך מדברים (חוץ ממעט מדקדקים), והוי כדין חיפאי בחיפה[2].

ראיה מליתן ריווח בין הדבקים

ב. ועתה נבא לעיקר משעת הרב המחמיר, והיא על דברי המ”ב (ר”ס סב) הנזכ”ל, שכתב אם לא הזכיר התיבות או האותיות לא יצא. ברם שם עוד הוא ביאר המ”ב, שדקדוקי האותיות שאינם מעכבים נתבארו לעיל סי’ ס”א, וכגון (שם סעיף כ) “שלא נתן רווח בין הדבקים, כגון בבכל לבבך” וכו’. ע”כ. והנה מבואר בדין לא נתן רווח בין הדבקים, שאף שבלע אות ל’ אחת והשמיטה, אפי”ה יוצא ידי חובה, ונחשב הדבר רק שלא דקדק באותיותיה. והרי שמכאן סתירת דבריו, כי אם בלע אות [זהה] והחסירה, יצא יד”ח מעיקר הדין ואינו מעכב [ואילו הייתי שואל את הרב המעורר, מה הדין במי שבלע אות זהה, מה היה משיב?], ק”ו שאין בטעות במלעיל ובמלרע ובדגשים במקומות שע”פ הדקדוק משתנה המשמעות, לעיכובא, וכל אלו יהיו בכלל המדקדק באותיותיה, דהוי לכתחילה ולא לעיכובא.

ואומנם בוודאי שהרב הנ”ל למד במ”ב הנ”ל, ובדין לא נתן רווח בין הדבקים אחרת, שמדובר שאומר פעמיים את האות ל’ [ולא בלע שום אות], רק שאינו מורגש לשומע, כיון שלא נתן רווח ביניהן, אך בהשמיט ל’ אחת הוא מעכב. [ואדרבה יוכיח כן מהמ”ב הנ”ל בר”ס סב, שמחולק בין ליתן רוח לבין לדלג אות.]

ברם לא כן אנכי עמדי, הן מכח הוכחות וכבסמוך, והן והוא עיקר, משום שכן מפורש בראשונים דמיירי שבולע אות אחת וכדלהלן.

ונתחיל בהוכחות, דאי מיירי באומר את שתי האותיות, רק שמצמידם, מדוע תפסו והזהירו חז”ל דוקא על “בין הדבקים” דהיינו כשהאותיות שוות, היה להם להזהיר על לדקדק להפריד בין כל שתי מילים, כגון בין “ואהבת” ל”את”, שלא יקרא ואהבתאת, אלא יקרא ואהבת את. וכן שיפריד הלאה בין “את” ל”השם” וכו’. ועל כרחך, שאזהרה זו היא על בליעת אות אחת.

גם רחוק מהשכל שרבי יהודה שחלק (במשנה ברכות טו ע”א ובמד”ר ואתחנן פרשה ל”א) על רבי יוסי, וס”ל שקראה ולא דקדק באותיותיה לא יצא, מיירי שלא חסר אות, רק הצמיד את המילים. וגם מהקושיא הנ”ל, שא”כ למה הזהיר רק על בכל לבבכם וכיוצ”ב כמפורש שם בגמ’, ולא אסר כל הצמדת מילים. [וזה מלבד הדוחק שיוצרך הרב המחמיר הנ”ל לדחוק בפשט השו”ע (סי’ סא ס”כ) דמיירי דוקא בלא דילג, ובנוסף יצטרך לדחוק כן גם שם (סעיף כג) שפסק השו”ע, צריך לדקדק שלא ירפה חזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, וגם כאן ידחוק, דמיירי דוקא בדברים שאינם משנים משמעות, אך במשנים הוא לעיכובא.]

ראשונים דמיירי בבלע

ג. והעיקר שכן מפורש בראשונים דלהלן, דמיירי שבלע אות אחת והחסירה, שהנה כן מבואר ברש”י בסוגיא שם (ברכות טו ע”ב ד”ה בין הדבקים) וז”ל, תיבות המדובקות זו בזו אם אינך מפרידן, כשהתיבה השניה מתחלת באות שהתיבה שמלפניה נגמרת, הוא קורא אותן שתי אותיות באות אחת, אם אינו מתעסק ליתן ריוח ביניהן, כדמפרש רבא. עכ”ל. [והובא בב”י שם, ועם כן זו כוונתו גם בשו”ע, דמיירי בבולע אות אחת.] וכ”כ להדיא הרמב”ם בפירוש המשניות (ברכות פ”ב מ”ג) על דברי המשנה, קרא ולא דקדק באותיותיה וז”ל, ולא יבליע אות בשניה הסמוכה אליה, בהיות האות מסוף המלה היא בעצמה ראש המלה הבאה אחריה, כגון ואבדתם מהרה, בכל לבבך, והדומה לו. עכ”ל. וכ”כ הרא”ה (שם) וז”ל, פי’, כל היכא דאיכא שתי אותיות סמוכות, אחת בסוף תיבה והשנית בתחילת תיבה שלאחריה, צריך ליתן ריוח בין התיבות בקריאתן, שלא תהא נבלעת אות אחת מהן. עכ”ל. וכן מפורש ברבינו יונה (ברכות דף ז ע”א מדפי הרי”ף ד”ה כדי ליתן) וז”ל, בספרים המדוייקים לא גריס וזכרתם תזכרו ועשיתם, מפני שהם נחים, ואף על פי שלא יתן ריוח כלל ביניהם, אין האות נבלעת בתוך חברתה בשעת קריאתה. עכ”ל. הנה שהדיבור כאן הוא על בליעת האות בפועל. וכן מפורש בתלמידי רבנו יונה (ברכות פ”ב דף ח ע”ב מהספר) וז”ל, קרא ולא דקדק באותיותיה, אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים, שזה דבר הוא שהוסיף רבא ואמר אחר כך. אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא, שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה, שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. עכ”ל. הנה להדיא דמיירי על בליעת אות ממש, ולא רק שנשמע כבלוע. וכ”כ המאירי (שם ד”ה הקורא את שמע) וז”ל, הקורא את שמע צריך שיתן ריוח בין הדבקים, כלומר להפריד בין שתי אותיות הדומות זו לזו שסמוכות אחת לחברתה, מפני שהם מצויות להבליעם אחת בחברתה, כגון על לבבך, בכל לבבך, על לבבכם, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. ואף על פי שבמלות עשב בשדך, וכן הכנף פתיל, אין האחת נקראת כמו האחרת [כוונתו, כי האחת רפויה והשניה דגושה], ואין מצויה להבליע אחת בחברתה? שמא יקראם בסגנון אחד, או שמא בזמן התלמוד היו קורין אותן בסגנון תנועה אחת. עכ”ל.

ואחרי שנתבאר שהבולע אות זהה שבין שתי מילים צמודות, מדינא אינו מעכב, אם כן ק”ו בן בנו של ק”ו, שבטעות במלעיל ובמלרע ובדגשים אף במקומות שע”פ הדקדוק משתנה המשמעות, אינו לעיכובא. וכל אלו הם בגדר צריך להזהר לכתחילה ולא לעיכובא. וראה כאן בהערה[3], מה הטעם שבלע אות זהה אינו לעיכובא.

אג”מ והגר”מ מאזוז

ד. וכן למד כדרכנו במ”ב, דמיירי במחסיר אות, בשו”ת אג”מ (ח”ה או”ח סי’ ד בהערתו על ר”ס סב) אומנם להלן באג”מ (ח”ה או”ח סי’ ה סוף אות א) סתר משנתו, ולמד בדין זה דמיירי שלא החסיר אות כדרככם, וא”כ א”א להוכיח בדעת האג”מ למעשה, אחרי שניכר שלא זכר את משנתו, ובכל פעם למד אחרת. [בפרט שמסתבר שסי’ ה היא משנתו האחרונה, היות והתאריך המופיע בתחילת התשובה הוא שנת תשמ”א, ה’ שנים קודם פטירתו, ובסי’ ד אין תאריך], ובאמת שכדרך הרב המחמיר בהבנת המ”,ב למד הגאון הנאמ”ן (בהערותיו שבסוף מ”ב איש מצליח ר”ס סב), דמיירי באינו מחסר אות שבין הדבקים. ברם כאמור לענ”ד אין זו כוונת המ”ב מילתא בטעמא. וגם אם לא, העיקר כמפורש בדברי הראשונים כנודע ופשוט[4].

ראיה להתיר אף בדילג אלפין מסי’ קמב

ה. עוד הביא הרב המחמיר ראיה מדברי ש”ע הרב (סימן סד ס”ב בסוגריים), בהלכות ק”ש שכתב וז”ל, ואפילו דילג תיבה אחת, או אות אחת, או ששינה נקודה אחת על דרך שיתבאר בסימן קמ”ב, צריך לחזור לראש הפסוק שטעה בו. עכ”ל[5]. ומכאן הוציא הרב, שכיון שמחזירים את הבעל קורא על דבר המשנה את המשמעות, ה”ה לק”ש. ושלכן יש להקפיד על הטעם של ו’ ההיפוך, שמשנה מעבר לעתיד. עכת”ד.

ברם המ”ב (שם ס”ק ד) כתב, שאם קרא לאהרן הרן בלא אלף, למצרים מצריים וכדומה, אינו מעכב. והרי לנו ראיה לפי השו”ע הרב הנ”ל להיפך הגמור, להתיר אם אם טעם במילה “ואהבת”, והחסיר את שני האותיות האלף והה’!!! וכך הם דברי הראשונים העומדים בשיטה זו, המובאים שם ביתה יוסף, שלא מחזירים בעל קורא שקרא במקום אהרן הרן, שכ”כ המנהיג התוס’ והטור. [בהמשך הביא הב”י שמשמעות הארחות חיים שמחזירים רק על דבר המעכב, וכ”כ התרומת הדשן שבטעות שאינה משנה אין מחזירים, ושכן נהגו רבותי ושאר גדולים שטעו הקוראים בדקדוקי טעמים וגם בפתח וקמץ סגול וצרי אע”פ שגערו בו קצת, מ”מ לא החזיר מהן. ע”כ.] הנה להדיא, דאף דסבירא להו דמחזירים על שינוי המשנה משמעות, מ”מ קרא אהרן הרן, אינו נקרא שינוי משמעות, אף שהחסיר אות גמורה, והיינו טעמא, מפני שלא נשתנה הענין לשומעים, אף שהחסיר אות גמורה, ראה לעיל בהערה 2.

ולכן לעניין הטעמת ו’ ההיפוך, שמכאן למד הרב הנזכר שהיא לעיכובא, הרי היא ראיה לסתור, כי ו’ ההיפוך אינה משנה לשומעים את הענין, רק לדקדקנים [וגם הם רובם לא יודעים מזאת.] ועוד יתירה מכך, מכאן קולא אף למי שבלע את האלפין או ההין [מחמת שכן הדרך בעברית].

מנהג כראשונים המקלים

ו. מלבד זאת, יש לצרף את הראשונים החולקים וסוברים שפירוש “לא דקדק באותיותיה” שיצא, הוא אף אם בלע מילים ממש, ואינו מעכב, שכן דעת המאירי (ברכות טו ע”א) וז”ל, קרא ולא דקדק באותיותיה, אלא שקראן בגמגום ובחטיפת תיבות ובהבלעת אותיות, לכתחילה אין קורין כן ובדיעבד יצא. וכ”כ עוד בספרו בקרית ספר (מאמר ב ריש ח”א), וכן דעת רבנו יהונתן מלוניל (שם) שכתב, קרא ולא דקדק באותיותיה, כלומר שגמגם התיבות בשפתיו ולא יצאו מפורשים מפיו. וכן מבואר בדברי תוס’ הנזכרים לעיל. ואף שרוב הראשונים סוברים כחינוך שהביא המ”ב הנ”ל, וכאשר אספם כעמיר גורנה בהלכה ברורה (סי’ סא בבירור הלכה ס”ק א), ועע”ש, מ”מ בוודאי דחזו לצירוף. ויתר על כן, אף לו יצוייר שהפשט בלא דקדק באותיותיה הוא כדברי הרב הנ”ל, דוקא כשלא בלע שום אות, ואם בלע לא יצא. ברם היות וברור שהמנהג להקל בכה”ג, וכאשר נתבאר לעיל בריש אמיר, שלדרכו לא ימצא כמעט מי שיוצא יד”ח ק”ש, הרי שהמנהג נשען על הראשונים המקלים הנ”ל, וידוע כמה גדול כוחו של המנהג.

סיכום

נמצאו כמה טעמים העומדים כ”א בפני עצמו להתיר בדיעבד.

א. על פי עילג שפה בעירו. [ואם זה יועיל אף למי שבלע את האלפין או ההין, ראה בסוף הערה 2]

ב. דינא דגמ’ והשו”ע ע”פ הראשונים, באומרו על לבבך וכדומה ודילג ל’ אחת, יצא ידי חובה, ונקרא “לא דקדק באותיותיה”. ועל פי שו”ע הרב, שמה שאינו מעכב בקריאת התורה, אינו מעכב בק”ש. [ויועיל להתיר אף למי שבלע את האלפין או ההין]

ג. אף לו היה הדין שאין הלכה כהני קמאי, מ”מ המנהג להקל נסמך על סיעת הראשונים שמתירים גם בדילג על מילה גמורה.

ד. גם יש להקל כאן מכח ס”ס, שמא כראשונים המתירים דילג מילה, ושמא כהני קמאי דשרי בדילג על אות זהה שבין שתי מילים, ושמא כאג”מ ועוד על פי הראב”ד דהוי שפה חדשה ואין הטעות בה מעכבת, ואף את”ל דלא, מ”מ כל כה”ג הוי עילג שפה שאינו מעכב.

ברם אין בדברים הנזכרים בכדי למעט משהו מהמצוה שהתחיל בה הרב הנזר, לעורר את העם לדקדק באותיות בניקוד ובניגון של ק”ש, כי אלו הדברים הצריכים חיזוק ובפרט כאן במצות עשה דבר תורה התדירה בכל יום פעמים באהבה. רק באנו להעיר על אומרו שמי שלא עשה כן לא יצא ידי חובה, וכמבואר.

[1] ספר הבתים

בבואנו הלום, מן החדש ראיתי בספר הבתים (שערי תפילה שער ט) שיש מי שכתב שדש בעירו ולשונו ערוך לכל מותר, ואיהו כתב על כך, ולא נתברר לי. עכ”ל. וא”כ נמצא לפנינו שיש בראשונים מי שהתיר בזה, ואילו ספר הבתים מספקא ליה מילתא.

ספר חסידים

ועוד, עם סיעת המתירים בפתגמא דנא, נראה שעומד גם ספר חסידים (ס”ס יח) שכ”כ להדיא ושכן הראוהו בחלום, שהנה ז”ל, אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון וקורין לחי”ת ה”א ולשי”ן סמ”ך ולקו”ף טי”ת ולרי”ש דלי”ת, איך מתפללים או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים לנפשנו חכתה, לא נמצאו מחרפים ומגדפים?! [שמחליפים ח’ בה’ ואומרים “נפשנו הכתה” ח”ו] אל תתמה על החפץ, כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות, אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו. ואחרי שאינו יודע לדבר כענין, מעלה עליו כאלו אומר יפה. וכן אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר, ואינם יודעים הפסוקים, ואומרים בטעות, תפלתם וזמירותם מתקבל כריח נחוח. וגם הקדוש ברוך הוא שמח עליו שמחה גדולה ואומר ,כמה הוא מזמר לפני לפי דעתו על זה נאמר (שה”ש ב, ד) ודגלו עלי אהבה, מעילתו עלי אהבה. במשפט לא ימעל פיו (משלי טז, י) מתרגמינן לא ידגל פומיה. מעשה בכהן אחד שהיה פורש כפיו ואומר, ישמדך [במקום וישמרך היה אומר לשון קללה וישמדך] והיה שם חכם אחד והעבירו מלפני התיבה, לפי שאינו יודע לחתוך האותיות אשר בברכת כהנים. והראוהו מן השמים לאותו חכם כי אם לא יחזרנו יענש בדבר. ע”כ. עכ”ל. אולם דבריו כפשוטם המה נגד הגמ’ וכאמור? וכנראה שכוונתו בדש בעיר. וכך נראה מדברי הרחיד”א בברית עולם (שם) שמציין על אלו דברי ספר חסידים אל תשובת הרדב”ז (ח”א סי’ שצד) שכתב לאסור בזה, ומתוך שלא ציין הרחיד”א לדברי הגמ’ והרמב”ם שעילג אינו מוציא אחרים, זאת כנראה משום שלמד בחסידים בדרך האמורה, ולכך מציין לרדב”ז שאינו מסכים עם כך. [אך כמובן שאין הכרח לכך מהחסידים.] שוב ראיתי בשו”ת יבי”א (הנ”ל ח”ו או”ח סי’ יא סוף אות ב’) שהקשה ביתרה מכך על החסידים הנ”ל, הן דבריו נאמרו על עילג שנשא כפיו, שבמקום לומר “וישמרך” אמר, “וישמדך”, ולכל הדעות עילג האומר בלשון קללה, אפילו דש בעירו לא מהני, כאשר ביאר לעיל שם. ולכן סיים, שדברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים. [אך מה נענה על עצם דעת הספר חסידים דס”ל הכי, ואחר כך סייע עצמו מהחלום?]. וע”ע בשו”ת עולת יצחק (רצאבי, ח”א סי’ כו אות ב ד”ה שוב) שבשו”ת חקרי לב (או”ח סי’ טו דף כג ע”ג) תירץ את החסידים דמיירי עילג כלפי עצמו. ואיהו השיבו, מסוף דברי החסידים דמיירי להדיא על עולה לדוכן? ולעיל מינה (אות ב ד”ה ומסתברא) ביאר העולת יצחק, דמיירי ספר חסידים במקום שכולם עילגים, ושזו כוונת ציון החיד”א לתשובת הרדב”ז. ושוב דחה זאת מכח משמעות החסידים שהכהן היה יחידי? ועע”ש בדרך יישובו, וסוף דבר נשאר בצ”ע.

רבנו אברהם מן ההר וירושלמי

שוב ראיתי שעמד באורך על פתגמא דנא מפי ספרים בשו”ת אבן חן (הלוי, ח”א סי’ ה) ושם הביא שכתב רבנו אברהם מן ההר (בחדושיו למגילה שם) וז”ל, כהן שהוא מאנשי חיפה או מאנשי בית שאן, שהם מגמגמים בלשונם, וכל הני אפילו במקום שמכירים לשונם, פסולים. ושוב מביא שבירושלמי (ברכות פ”ד ה”ד) מפורש להיתר ששם סיימו, ואם היה רוב לשונם מותר [ולפנינו בירושלמי כתוב, ואם היה לשונו ערוך מותר, ושבראבי”ה (סי’ נב) מביא שבירושלמי כתוב, אם היה לשונו “צרור”, והיא ט”ס, וכנראה גם לפניו הגירסא “ערוך”, ולא כמו שתיקן המהדיר “ברור”]. והשיב על כך רבנו אברהם בזה”ל, לא הילכיתא היא, דאנן אגמרא דילן סמכינן, דקתני לא ישא כפיו, ואפילו בעירו קאמר, וכן תבין דעת הרמב”ם פרק טו וכו’. דש בעירו רגילים היו בו אנשי עירו ואינן מסתכלין בו, והואיל והורגלו בו, לא יסתכלו בו. אבל הני דפסילי מחמת שהאותיות אינן קוראים כתיקונן, פסולים לעולם בכל מקום, עד שיקראם כתיקנן. מיהו בגמרא לא מצינו דש בעירו אלא בסומא באחד מעיניו וזבלגן. עכ”ל. ומכח כן כתב הדברי חן, שבהגלות דברי חד דמן קמאי שאוסר בזה האיסר, כן עיקר, והאחרונים שהתירו, אילו ראו דבריו, היו חוזרים בהם. ושם (באות י) מכח כן דחה את דברי היבי”א הנזכרים, שהמנהג להקל שאשכנזי אומר קדיש אצל ספרדים. וכך מסקנא העלה האבן חן לאיסור. עכת”ד. ברם הראנו לדעת לעיל בדברי ספר הבתים, שאף בראשונים יש שהתירו, וגם לפי דברי רבנו שלמה מן ההר, מפורש בירושלמי להיתר [ודבריו שהבבלי פליג אירושלמי, כל הני דלעיל לא למדו כן בבבלי]. גם יש לצרף את סיעת הראשונים המתירים (דלהלן אות ו) אף בבלע מילה. וגדול כח המנהג, ובפרט בפתגמא דנא שהוא דבר המעורר מדנים ומחלוקת איומה. והבאנו למעלה בסמוך שהיבי”א והגאון הנאמ”ן סמכו את המנהג להקל, ואף העולת יצחק הנ”ל הודה באשכנזי אצל ספרדים, שעולה לתורה או לדוכן.

[2] עילג שניתן ללמדו

ואין להשיב, שכל זה יכון בעילג שפה שאנוס, וכדוגמאות הגמ’, שאינם מבדילים בין א’ לע’, וכדוגמת הרמב”ם (תפילה רפט”ו) שאומרים שיבולת סיבולת, או כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרים לכל. משא”כ בנידו”ד, הטעמה ודגש, אם נלמד את העילג להטעים ולהדגיש, הרי שילמד וידע, וכל כה”ג לא נאמר היתר עילג.

ברם זה אינו, לפי ששורש מחשבה כזו עולה מחמת ההבנה, שהיתר עילג [בעירו או לעצמו] הוא משום אנוס, ולכן עולה המסקנא שאם ניתן ללמדו, ליכא אונס, ואינו יוצא יד”ח. ברם זה אינו, כי היתרו של העילג הוא משום שבדיעבד יוצאים יד”ח גם בלשון משובשת [שאין בה שינוי משמעות לדקדקנים, או מחמת דהוי שפה כאג”מ וכדומה וכדלהלן], ולכן גם אם ניתן ללמדו, בדיעבד יוצא יד”ח. שאם היתרו משום אונס, א”כ מדוע באמת עילג מוציא את עצמו יד”ח, ויתר על כן מדוע בעירו מוציא יד”ח אחרים, והרי אם היתרו הוא משום אנוס, ואנוס רחמנא פטריה, אם כן פירושו שלא יצא יד”ח באונס, רק שלא יתבע על כך, ולא שבאונס יצא יד”ח [שזהו פירוש אנוס רחמנא פטריה, לא שיצא יד”ח המצוה שנאנס מלעשותה, אלא שלא יתבע על ביטולה].

מוכח שקריאה משובשת כשרה מן הדין

והכי מבואר מדברי רש”י (שם מגילה כד ע”ב) שמבאר את הטעם שעילג לא ישא כפיו, משום שבברכת כהנים אומרים “יאר” ה’ פניו, והם אומרים “יער” וכו’, והוא לשון קללה. ע”כ. חזינן דעילג שפה אף שלא בעירו, הקפידא עליו, אינה משום שאינו מוציא אחרים יד”ח, בגלל שקרא בצורה משובשת, אלא משום שיוצא בלשונו קללה. שאל”כ לשם מה רש”י טרח לבאר משום קללה, תיפוק ליה משום שאומרים לשון משובשת ואינם מוציאים יד”ח. וכנראה למד כן מהמשך הגמ’ שם שהשיב לו, לא נמצאת מחרף ומגדף ע”ש. אומנם ברמב”ם (תפילה רפט”ו וסופ”ח) מבואר שלומד שהפסול של עילג להוציא אחרים הוא משום שלשונו משובשת. [שוב ראיתי שהאריך בזה בשו”ת אבן חן (הלוי, ח”א סי’ ה) ושעם הרמב”ם עומד השו”ע ועוד, ושהיא נ”מ להלכה, ע”ש.] אך גם לשיטתו אין זה פסול בעצם, וכאמור, שאחרת כיצד הוא יוצא יד”ח, ויתירה מכך כיצד מוציא יד”ח אחרים בעירו.

וגדולה מכך ס”ל לפר”ח (סי’ קכח ס”ק לג) שאף אם עלה העילג שלא בעירו לא ירד, והרי מבואר כאמור, שאין זה פסול בעצם. ועוד יתירה מכך ס”ל לט”ז (סי’ קכח ס”ק ל) ולמ”ב (שם ס”ק קכ) שעילג שפה שרגילים בו, מותר לו אף לישא כפיו לכתחילה במקום שאינם עילגים. והרי גם מכאן מבואר כאמור, שאין זה פסול בעצם.  [אומנם שני דינים אלו שנויים במח’, בדין הראשון של הפר”ח ראה בכף החיים (סי’ קכח ס”ק קצג), ובדין השני ראה שם במ”ב (שם), וביתר אריכות בכף החיים (שם ס”ק קצב) ובשו”ת יבי”א (ח”ה או”ח סי’ יב אות ו) ושפשט המנהג להקל שאשכזנים מוציאים יד”ח ספרדים ולהיפך וע”ע בשו”ת יבי”א (ח”ו או”ח סי’ יא). אך החולקים לא באו משום שהוא פסול בעצם, אלא משום תקנת חז”ל שלא ישא כפיו וישמש ש”ץ.]

כן מבואר בפוסקי דורנו

וכך מבואר שלמדו פוסקי דורנו, בעיסוקם בביטוי האותיות והניקוד שבין האשכנזים והספרדים שיוצאים יד”ח מדין עילג וכדלהלן, ואף אחד לא התנה זאת שאם ניתן ללמדם, לא מהני, והרי ברור שדברים רבים ניתן ללמדם [וזאת כתבו לגבי דברים שברור שהם טעות] כגון בשו”ת יבי”א (ח”ו או”ח סי’ יא), ע”ש והרי בספר ערוך השלחן (ר”ס סב) כתב, ולגבי מנהג האשכנזים שאינם מבדילים בין האותיות א ה ע דשרי לכתחילה, אע”פ שמודה שם שמנהגם טעות הוא. והוכיח כן ממדרש חזית, עם הארץ שקורא אהבה איבה כגון ואהבת ואיבת אמר הקב”ה ולגלוגו עלי אהבה. ע”כ. והביאו הפסקי תשובות (ר”ס סב ובהמשך), ועוד שכתב בא”א בוטשאטש (ס”ס ס”ב) שאם נראה כמוסיף אלפי”ן או עיינין, כגון שבמקום “אחד” אומר אעחדע, וכיוצ”ב אינו מעכב. ושכ”כ בשו”ת מנח”י (ח”ג סי’ ט) לסמוך את מבטא האשכנזים, אף שמודה שהוא טעות, שאינם מבדילים בין א’ לע’ ובין כ’ לח’ ועוד. ושכ”כ בשו”ת באר משה (ח”ז בהערותיו לסי’ סב, ואת”י) שאם שינה ביטוי הניקוד ממה שרגיל בו, הרי הוא בכלל קרא ולא דקדק, שאינו לכתחילה אך לא לעיכובא. ע”כ. [וכ”כ להקל בעילג הגאון הנאמ”ן (בהערותיו שבסוף מ”ב איש מצליח ר”ס סב, ונביאו להלן בעז”ה). ואכן יש מהפוסקים הנ”ל שכתבו שנכון לעילג ללמוד את הביטוי הנכון, משום דין השו”ע (ר”ס סב) לדקדק באותיותיה, אך לא מעיקר הדין.]

אולם אי משום הא, משום עילגי שפה, לא יועיל הדבר למי שיודע לבטא כל ה’ וא’, ואירע שקרא במהירות ובלע אחת מהן, שהוא אינו עילג שפה, אלא הוא אינו עילג, שטעה. משא”כ מי שאינו מודע לכך כלל מחמת שהוא עם הארץ, או אף דקדקן, שלא מודע לכך שבשפה העברית, בולעים אותיות ה’ וא’ כאשר העיר לנכון כת”ר, והוא סבור שאומר כהוגן, אכן יקראו עילגי שפה, אף בזה, בדומה לדברי הרמב”ם (תפילה רפט”ו) שכבדי פה ולשון שאין דבריהם ניכרים לכל, גם הם עילגי שפה. [וכאמור אין לחלק דשאני התם שהם אנוסים]. וצריך לי עוד עיון בזה.

[3] הסברא

ובאמת צריך עיון, מה הטעם שהקילו בהנ”ל, ולמה קראו לכך רק “לא דקדק באותיותיה”, משא”כ דילג אות באמצע המילה, נקרא שהחסיר. והאג”מ כדי להסביר את הטעם, טען שהיא שפה חדשה וכדלהלן, אך מלבד שכתב כן על דרך “אולי”, בוודאי שדבריו מחודשים מאוד.

והנראה בביאור הסברא, שטעות המעכבת תלויה בשמיעת השומעים שהם ישמעו טעות, אך כל שאינם שומעים טעות, שפיר דמי, אף שבאמת טעה, וכיון שכאן הם שומעים שתי מילים, אע”פ שבאמת דילג אות אחת, חשיב רק טעות בדיקדוק. משא”כ דילג אות, שהשומעים שומעים שהחסירה, כל כה”ג הוא לעיכובא. ותנא דמסייע לן הם דברי המ”ב (סי’ קמב ס”ק ד) ויובאו להלן, שטעות שמחזירים עליה בעל קורא, היא טעות המשנה את הענין לפי שמיעת השומעים ולא לפי כללי הדיקדוק. ובדומה לדרך זו, אך מחודש יותר, יבואר טעם העילג שיוצא יד”ח ומוציא אחרים יד”ח במקומו. והיה בהניח שטעמנו נכון, יצא אף מכאן שהמחסיר אות ה’ או א’ באמצע מילה, אינו מעכב, כיון שלשומעים אינו נחסר.

[4] ובר מין דין, איהו גופיה הגאון הנאמ”ן שם, מביא שתי סתירות לדברי המ”ב (לשיטתו בו), מדברי תוס’ (ע”ז כב סע”ב) שהקורא בתורה לאהרן הר”ן שדילג האלף יצא, דכתיב ודגלו עלי אהבה, ושכן הוא בשיר השירים רבה (פ”ב אות יג), עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון ואהבת ואייבת, אמר הקב”ה ודלוגו עלי אהבה. ע”ש. ומשמע דיוצא י”ח. ואפשר דע”ה שאני, שאינו יכול לבטא כהלכה, אבל כל שיכול לבטא, והבליע תיבות ואותיות, לא יצא וכדעת המ”ב. ע”כ. [לענ”ד להקל בזה, על פי המבואר לעיל בהערה, שהיתר עילג אינו קשור לאונסו, אלא משום שבדיעבד יוצאים באמירה משובשת. גם יישובו קשה, כי ע”ה כן יכול לבטא אותיות, רק הוא ע”ה ולא מדקדק, וא”כ מדוע יוצא יד”ח? ובפרט שהתוס’ לא הזכירו ע”ה. וכנראה הרב הרגיש בכל זאת ולכך כתב בלשון “אפשר”.] ונמצא לשיטתו [שהיא שיטת הרב המחמיר הנ”ל בהבנת המ”ב] נדחים דברי המ”ב מדברי המדרש ותוס’. וכיוצ”ב ציין הפמ”ג (ר”ס סב במשב”ז) לדברי תוס’ (ברכות יג ע”א ד”ה בקורא להגיה), שהם חולקים על החינוך [שעליו נשען המ”ב] ומתירים, והסתפק הפמ”ג בדין זה, וכן עביד הא”ר. ברם אי משום הא, י”ל שנחלקו החינוך והתוס’, ורוב הראשונים עומדים עם החינוך וכדלהלן (אות ו). שוב ראיתי לתשובתו הנדפסת בשו”ת עולת יצחק (רצאבי, ח”א סי’ כז) ושם נקט שאשכנזי יכול לעלות לקרות בתורה ולישא כפים בדרך עראי אצל ספרדים ואין מורידין אותו ושכן המנהג. ושדברי הרמב”ם והשו”ע שעילג אינו עולה, י”ל דמיירי בחזן קבוע, ולא באקראי, ובזה יעלו יחדיו עם שיטת תוס’ והמדרש שקרא אהרן הרן יצא ועע”ש.

[5] דברי שו”ע הרב יכונו לשיטתם שמחזירים בעל קורא רק על דבר המשנה משמעות. ברם לדידן שמחזירים את החזן גם על דקדוק אות אחת, כלשון השו”ע (ר”ס קמב), אין ללמוד משם לק”ש. שהרי מרן כאן (ר”ס סב) כתב על “דקדוק אותיות” שהוא לכתחילה ולא לעיכובא. ואילו שם כתב, שמחזירים על “דקדוק” אות אחת. אם כי יש הלומדים גם בדעת השו”ע שאינו חולק על הרמ”א, וס”ל שרק על דברים המעכבים מחזירים, כאשר עמד על כך באורך בהלכה ברורה (באוצרות יוסף שבסוף הספר סי’ ד).