שאלה: האם נשים מבנות עדות המזרח יענו אמן אחר ברכת בעליהם ואביהם בשעת הקידוש כשמברך לישב בסוכה?
תשובה: גם הנשים מבנות עדות המזרח רשאיות לענות אמן אחר ברכת המקדש בעת שמברך לישב בסוכה ואין בזה חשש הפסק, וכן המנהג.
א). אע”ג שנשים מבנות עדות ספרד אין להם לברך לישב בסוכה, וכדעת הרמב”ם (פ”ג מהל’ ציצית ה”ט, ופ”ו מהל’ סוכה הלכה יג), וכמ”ש שם הרב המגיד. וכן פסק מרן השו”ע (סי’ יז סעי’ ב’, וסי’ תקפט סעי’ ו’) שאין הנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא. וכן דעת רוב פוסקי בני ספרד וכן המנהג, וכמ”ש באורך בשו”ת יבי”א ח”א (חאו”ח סי’ לט, וסי’ מ). ולכאו’ לפי”ז אין לנשים ג”כ לענות אמן כששומעות בשעת הקידוש ברכת לישב בסוכה, ומשום חשש הפסק. וכן העיר בספר חזו”ע – סוכות (עמ’ קנא), והעלה למעשה דאין לנשים מבנות עדות המזרח לענות אמן בשעת הקידוש אחר ברכת לישב בסוכה ומשום חשש הפסק.
והנה אף שאין משיבין אחר דברי הארי החי, מ”מ כיון שמנהג העולם לענות אמן ופוק חזי מאי עמא דבר, נתתי אל ליבי ליישב מנהגם של ישראל.
ב). כתב הרמב”ם (פ”ו מסוכה הי”ב) שכל היכא שיש קידוש היום יברך לישב בסוכה בתוך הקידוש. וכ”כ מרן השו”ע (סי’ תרמג ס”א). ומקורם מפורש בסוכה (דף נו.) דסוכה ואח”כ זמן. ובוודאי שזה המקדש מוציא גם את אשתו ובני ביתו, ואם חשיב הדבר הפסק, לא היה להם לשתוק אלא להזהיר את המון בעם בדבר. ומוכח שאין בדבר משום הפסק. וכן יצאו להוכיח בשו”ת אגרו”מ ח”ד (סי’ קא), ובשו”ת אול”צ ח”ג (עמ’ קפח). וכבר כתבו הפוסקים, דעדיף סתימותם של ראשונים יותר מפירושם של האחרונים.
ג). ונראה לבאר, דהיינו טעמא דלא חשיב הפסק, כמ”ש הרמב”ן בחידושיו למסכת קידושין (דף לא.) וז”ל: אבל הנשים בוודאי נוטלות שכר על עשייתן מצות עשה שהזמן גרמא, כמו שאמרו כאן גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אלמא מכל מקום שכר יש לו אעפ”י שאינו מצווה ועושה, אבל לברך לא מצינו. ע”כ. וכן דייק הרדב”ז (פ”י מהל’ מלכים הלכה י’) מדברי הרמב”ם שכתב, שגוי שרצה לעשות מצווה משאר מצוות התורה כדי לקבל עליה שכר, אין מונעין אותו. והיינו שמקבל שכר כאינו מצווה ועושה. הרי דאפילו גוי רשאי לקיים מצווה ולקבל עליה שכר כאינו מצווה ועושה, כ”ש אשה. וכן נראה מדברי הרמב”ם (הל’ תלמוד תורה פרק א הלכה יג): אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו. וכ”כ הר”ן בתשובותיו (סי’ לב). וכן מוכח להדיא מדברי מרן השו”ע (סי’ תקפט סעיף ה’) שכתב, דאע”פ שנשים פטורות מתקיעת שופר יכולות לתקוע, וכן אחר שיצא ידי חובה, יכול לתקוע להוציאן. והיינו מטעם דמ”מ מקיימות מצווה כמי שאינו מצווה ועושה ויש להם קצת מצווה, דאל”ה היה אסור לתקוע בשבילן. וכ”כ המ”ב (שם סק”ח), והבן איש חי (פרשת האזינו אות יא). וע”ע בשו”ת מהר”ם שיק (סי’ רסט), ובשו”ת משנה הלכות ח”י (סי’ ג’). ואגב עי’ בשו”ת עונג יו”ט (סי’ מט) שכתב דאין לנשים רווקות לישב בסוכה, כיון שכל הפטור מדבר ועושהו חשיב שוטה וכדאי’ בירושלמי. אולם לפי האמור, אין דבריו מחוורים.
ד). וכיון שכן, אין לחוש להפסק במה שעונות אמן, כיון ששייכות בברכה זו, ואע”ג דאינם שייכות ב”וצוונו”, מ”מ לא גרע מאם שח לאחר שבירך המוציא קודם שטעם מפרוסת המוציא, ואמר הביאו לפתן, או כלים לסעודה, וכן אם אמר תנו לפלוני מאכל אפילו הלה עשיר, ואי”ז הפסק. ואע”ג שדיבורו אינו נצרך לעצם אכילת פרוסת המוציא רק מענייני הסעודה, לא חשיב הפסק וכמ”ש המ”ב (סי’ קסז ס”ק לז), וכ”ש בנד”ד. ובפרט אם נימא דיסוד הדין של הפסק הוא משום היסח הדעת, וכפי שהאריך להוכיח בשו”ת מנחת שלמה ח”א (סימן כ), ושמטעם זה כתב השו”ע (סי’ תר) שנהגו להניח פרי חדש בלילה השני של ר”ה, ולכאו’ אמאי לא הוי הפסק מספק, דהא אם יום ב’ א”צ בו ברכת שהחיינו הרי דהוי הפסק בין ברכת הגפן לשתייה, ומאי אהנית ליה בתקנה זו, ומה דמברך אף אם אין לו פרי חדש, אכתי לא יצילנו, דסו”ס בא לתקן ע”י הפרי חדש ונמצא מקלקל מצד שני דהלא אם יקח אדם פרי חדש ויברך עליו אחר הקידוש, נמצא דהוי הפסק, (ועי’ חזו”ע – פסח עמ’ כו). וע”כ דכיון דברכה זו היא על עיקר היו”ט וקדושת היום, לכן אפילו אם יבוא אליהו ויכריע ששני הימים הם כיומא אריכתא ולא היה צריך כלל לברכת שהחיינו, מ”מ לפי טעותו אי”ז חשיב הפסק. וכל שכן בנד”ד, דכיון ששייכות במצווה זו ויש להם מצווה אין כאן היסח הדעת גבי דידהו, וע”כ לא חשיב הפסק. אלא שמדברי המ”ב (סי’ קמ סק”ו) נראה שהפסק אינו מדין היסח הדעת, יעו”ש. אמנם דבריו לאו מילתא דפסיקא נינהו, דיעויין בשו”ת הר צבי ח”ב (סימן קסד) שכתב דנחלקו בזה המג”א ורע”א. ועי’ בשער הציון (סי’ רעא ס”ק פד), ודו”ק.
ה). ועוד יש לתת טעם נוסף למנהג, והוא ע”פ מ”ש בשו”ת אור לציון ח”ג (פי”ח עמ’ קפח) שאם למברך לא הוי הפסק, ה”ה דלשומעים היוצאים ידי חובה, לא הוי הפסק. ונימק, דכיון דעיקר הברכה הוא למברך והשומעים יוצאים יד”ח מדין גרירה, לא גרע ממ”ש הרמ”א (סי’ קסז סעיף ו’) בשם האור זרוע והרוקח, דאם שחו השומעים אחר שטעם הבוצע, דלא הוי הפסק. והיינו משום דלדידיה לא הוי הפסק. וע”ש שמכח זה כתב, דרשאיות לענות אמן בשהחיינו בקידוש גם אם בירכו שהחיינו בנרות יו”ט. וכן כתב בשו”ת אול”צ ח”ד (עמ’ קפח) גבי סוכה שרשאית לענות אמן, מטעם זה.
אלא שאכתי יל”ע בזה, מכיון שמרן בב”י (סי’ קסז) פקפק על סברא זו, יעו”ש. אלא שבנד”ד שעונה אמן ומאמתת את הברכה של המברך שהוא חייב בה, אי”ז הפסק גם לדעת מרן הב”י, ולא דמי לשחו המסובין בדבר אחר, דהוי הפסק. ואע”ג שנחלקו המג”א והט”ז היכא שבירך וקודם טעימה או עשיית המצווה ענה אמן על ברכה של אחר, אם הוי הפסק והב”ד השעה”צ (סי’ רטו סק”ב), נראה דהיכא דענה אמן על אותו סוג ברכה שמברך עתה, לכו”ע לא הוי הפסק, דהרי הטעם אליבא דהמג”א הוי הפסק, יעויין בפמ”ג (סי’ נא א”א סק”ג) שביאר שהוא משום דלא חשיב כגביל לתורא, אולם בנד”ד דמישך שייכא בענין הברכה וכפי שנתבאר, ודאי שגם אליבא דהמג”א, אין זה הפסק. ועי’ בס’ הליכו”ש – תפלה (פכ”ב הלכה יג) ובמ”ב ‘דרשו’ (סי’ רטו הע’ 5).
ו). וכסברא זו של האול”צ ראיתי שהעלה האגרו”מ בחלק ד’ (סי’ קא או’ א’). וכן כתב בשו”ת מנחת שלמה תנינא (סי’ ס או’ כד) ומטעם זה כתב, דמותר לאשה לענות אמן בסוכה ואין זה הפסק, הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש, ולכך אין הפסקת אמן כזה קרוי הפסק. והביא ראיה ממה שלא הזהירו הפוסקים שנשים היושבות שלא בסוכה (דלבני אשכנז אם יושבות בסוכה מברכות, ופשיטא דלא הוי הפסק), שלא יענו אמן אחר ברכת המקדש, וכן גבי קידוש של חג שבועות שלא יענו אמן על השהחיינו אחר שכבר בירכו בזמן הדלקת נרות, וגם המ”ב לא הזכיר שביו”ט שחל להיות במוצ”ש לא יענו אמן אחר ברכת מאורי האש, אשר לשיטתו (בביה”ל סי’ רצו) הוי הפסק. עכ”ד. ואע”ג דלענין ברכת שהחיינו, באמת יותר יש לפקפק בענייתם אחר שכבר ברכו על הנרות, התם לפי שכבר בירכו וקיבלו קדושת היום אם יברכו שוב הוי ברכה לבטלה, וא”כ י”ל דעניית האמן הוי הפסק, וכן הגרש”ז אויערבאך בעצמו היה מזהיר את הנשים שבביתו שלא לענות אמן בברכת הקידוש בשהחיינו וכפי שמובא שם בהערה. מ”מ ברכת לישב בסוכה קיל טפי, לפי שגם הם מקיימות המצווה ואין בזה היסח הדעת וכפי שנתבאר. ואע”ג שבספר חזו”ע (שם) השווה ביניהם, לענ”ד יש לחלק. וכן ראיתי עוד בשו”ת אגרות משה ח”ד (סי’ כא או’ ט’) שפשיטא ליה שרשאיות לענות אמן על ברכת לישב בסוכה של הבעל גם אם אינן יושבות כעת בסוכה אלא בבית, ואף א”ת שגבי ברכת שהחיינו יש לפקפק בדבר. והוסיף שכן המנהג. וכן דעת מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל הובא בקונ’ הליכות והנהגות – תשרי (סי’ תר ס”ג), שבן ספרד השומע תקיעות ביום שני של ר”ה, מותר לו לענות אמן אחר ברכת שהחיינו, ולא הוי הפסק, משום דלתוקע גופא לא הוי הפסק.
ז). ולכאו’ סברא זו מוכרחת, דאם נימא דהוי הפסק, א”כ אף אם ישתקו ולא יענו אמן, הוי הפסק כיון שזה המקדש המוציאם ידי חובה הפסיק בדיבור בדבר שאינו שייך כלפיהם, ובכה”ג אין השומעים יוצאים ידי חובה אפילו שתקו ולא השיחו, וכמ”ש המ”ב (סי’ קסז סוס”ק מג), ובביה”ל (שם). וע”כ צ”ל, דכיון דלמקדש לא הוי הפסק כיון שהברכה נצרכת לו, ה”ה למסובין השומעים ברכתו. ועי’ בשו”ת הר צבי ח”א (סי’ קנד) שהסתפק בדבר זה. ומ”מ גרע טפי ממ”ש השו”ע (סי’ כה סעי’ י’) גבי השומע קדיש בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שישתוק ויכון לצאת יד”ח, דהכא כיון דיוצאים בברכתו ממ”נ אי הוי הפסק הוי כשח המקדש, וע”כ כיון דלמברך לא הוי הפסק אף לדידיהו לא חשיב הפסק.
ח). ובפרט אם נצרף לרווחא דמילתא דעת הפוסקים מבני ספרד דס”ל דנשים מברכות על מעש”ג, וכמ”ש מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סי’ פב), והרב כף החיים (סי’ תקפט ס”ק כג), ואע”ג שלענין דינא אנו נוהגים שלא לברך וכדעת מרן השו”ע. מ”מ העונה אמן מספק, לא הוי הפסק, וכמ”ש בשו”ת הר צבי (בסוה”ס שם).
