שאלה: שלום כבוד הרב. היתי אני במסיבת “שבע ברכות” של בן דוד שלי… ויצא לי לדבר עם בת דודה שלי על החתונה של אחיה, שהיה הכל מושקע ברמה… ומזה דיברנו הרבה בנושא חתונה, ושזה אושר אמיתי, ועוד דברים בנושא הזה, ואז היא אמרה לי: יאללה קדימה נתחתן. ובלי להגיד מילה הוצאתי מהכיס שלי שטר של מאה שקל ונתתי לי והיא לקחה. והיו שם כמה חברים של בן דודי שראו את הכל. ואח”כ אמרו לי חברים שהענין הזה רציני ויתכן שבאמת זה נקרא שהתחתנתי אתה, והיא לא יכולה עכשיו להתחתן עם אחרים בלי לקבל גט ממני. מה כבודו אומר, זה באמת ככה?
תשובה: באופן כללי הנושא הוא חמור מאוד, ובאמת יש מקרים כמו אלו שצריכים לחשוש שהיה כאן קידושין והיא צריכה גט כדי שתוכל להינשא לאחרים. אבל במקרה הספציפי שלך, אם מסרת את הפרטים בצורה מדוייקת, כיון שלא אמרת שום מילה שמראה שאתה מעוניין להתחתן אתה (תנאי זה קריטי), יש להקל בדבר עפ”י דעתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל. אבל אנא אל תעשה דברים כאלו יותר, וגם ללא ללמוד ממקרה זה למקרה אחר, כי כל פרט קטן עלול לשנות את הדין.
מקורות:
כבר נשאל בדומה לזה (אך עם כמה פרטים חמורים יותר) מרן בשו”ת יביע אומר ח”ט אבן העזר סי’ כ’ ס”ק ג’, וכתב שם רבינו בענין אחד שקידש את האישה והעד אמר שהוא שמע אותם מדברים “באופן כללי” בענין קידושין (ואח”כ הבעל מלמל כמה מילים שלא נשמעו לאותו העד) והאישה אמרה לאיש “תקדש אותי” ואח”כ נתן לה עט ונפשם בשאלתם אם הוי קידושין או לא.
ובס”ק ג’ דן שם רבינו אם הוי גדר עסוקים בענין הקידושין ואז אפילו שאין אמירה הוי מקודשת. והביא שם דכיון דדברו רק “באופן כללי” בענין הקידושין א”כ אין זה בגדר עסוקין עד שיהיו עסוקים ממש בקידושין שלו ושלה וייסד דבריו ע”פ דברי המאירי (קידושין ה’ ע”ב) דכתב דעסוקין מהני רק בלשון המועיל בקידושין וכיון שכאן לא היה כזה דיבור אין זה גדר עסוקין.
ועוד הוסיף שם דמה דאמרה “תקדש אותי” אינו כלום כמו שכתב בתוס’ רי”ד (ו’ ע”א) וז”ל אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין ונתן לה ולא אמר כלום לא הוא ולא היא הוו קידושין גמורים, אבל השתא דאמרה אינם קידושין גמורים מפני שנראים הדברים שבדיבור האישה נגמרו הקידושין ואנן בעינן שהקידושין יגמרו בדיבור האיש ע”כ ולכן בנידוננו אין חשש קידושין ומותרת בלא גט עכ”ד.
אבל לכאורה דבריו צריכים ביאור מכמה אנפי:
א. במה שהביא דברי התורי”ד הנ”ל צ”ב ממ”נ אם רצה ללמוד ממנו דעסוקים לא מועיל בנתן הוא ואמרה היא צ”ע הרי מפורש בכל הפוסקים דלא כהתוס’ רי”ד וכמו שפסק מרן בסי’ כ”ז סעי’ ז’ דעסוקין מועיל באמרה היא, ואם הוא דן מצד דמה שאמרה תקדש אותי הוי כאמרה היא ממש ולא כעסוקין ובזה רצה לומר דאמרה היא לא מועיל מה הבין בדברי התוס’ רי”ד, הרי זה גמ’ מפורשת. ועוד דמ”מ היה צריך להיות ספק, דנתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק, וצ”ע.
ב. בעצם מה שהביא דברי המאירי דבמדברים “באופן כללי” בענין הקידושין לא חשיב כעסוקין באותו ענין, ולא הוי מקודשת אלא בעינן לשון המועיל צ”ב, למה הלשון של “תקדש אותי” לא יצטרף לעסוקין להיות לשון המועיל. ועוד בעצם דברי המאירי יש לומר דאזיל לשיטתו ממה דכתב במקום אחר דצריך אמירה בקידושין, אבל אם נימא דאין צריך אמירה בקידושין הרי גם לשון המועיל אינו צריך.
ואביא כאן דברים שנתלבנו בצוותא חדא ונכתבו ע”י ידידי הרה”ג רבי אוריאל סויסה שליט”א, שו”ע סעיף א’ ואם היה מדבר עימה על עסקי קידושין ונתן לה אפי’ בשתיקה הוו קידושין הגה, וי”א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש אלא מדברים מענין לענין באותו ענין ופלוגתת הרמ”א והמחבר הוא מדפליגי בגמ’ ו’ ע”א ר”י ושב”א דלר”י בענין מאותו ענין ממש והיינו שידברו בעניני קידושין שתרצה להתקדש לו, ודעת רשב”א דאף אם הפסיקו לדבר מענין קידושין ועתה מדברים בענין נדוניא, אעפ”כ מקודשת וכל הראשונים פסקו כר”י דבעינן מאותו ענין ממש זולת הרשב”א דפסק כר”ש בן אלעזר ופסק רמ”א כוותיה.
ולא נתבאר בראשונים גדר עסוקין באותו ענין מהו ומה צריך לדבר אם צריך דווקא דיבורים המועילים לקידושין דאיך יהא הדין אם אמר התרצי להנשא בלא לומר לי אם מקרי דברו מענין קידושין או כל שחסר לי לא מהני דהא בדיבור ממש כאומר הרי את מקודשת בלא לי נסתפקו בגמ’ ה’: ואמרו דאינה מקודשת, ונפסק בשו”ע סעיף ד’ וא”כ ה”ה בעסקי קידושין י”ל דבלא לי לא מהני וכ”כ יש להסתפק אם מהני כשאומר לשון האם את רוצה אותי לחתן וכדו’ או שצריך שידברו לשון קידושין ממש, דהיינו התרצי להיות אשתי, וכן נסתפק בחזו”א סי’ ל”ח ס”ק י’ באם אמר התרצי שאהיה אישך אם מהני כדיבור בעסקי קידושין או”ד שצריך לדבר לשון המועיל ולשון זה אינו מועיל בלשון קידושין כדאמרו בגמ’ דלשון אישך בעליך לא מהני דבעינן שיקח אותה ולא עצמו אליה, אולם בעסקי קידושין אפשר דמהני ונשאר בצ”ע.
ומי שגילה דעתו בזה הוא המאירי בדף ו’. שכתב וז”ל: שהדיבור בעסקי קידושין צריך שיהא בר לשון שאילו היה כיוצא בו בקידושין יהא מועיל כגון שיאמר תרצי להיות אשתי או איזה משאר לשונות המועילים וכו’, הא כל שאינו כן אינו כלום שאין דיבור בעסקי קידושין מועיל במה שאין קידושין עצמם מועילים, וכן נראה לי ברור עכ”ד. ומוכח דפשיטא ליה דעסקי קידושין הוא באופן המועיל דווקא ובכל יהני ספקות דאמרי’ לעיל לא מקודשת.
אמנם נראה שדברי המאירי אינם פשוטים כ”כ דאף דהמאירי סתם שצריך שידבר דיבור המועיל לקידושין, מ”מ נראה דאזיל לשיטתו דהרי יסוד הספק אם כשעסוקין באותו ענין צריך דיבור המועיל תלוי בגדר דיבור דקידושין אם יש דין אמירה גבי קידושין שיאמר הבעל הרי את מקודשת או שא”צ אמירה ממש רק גילוי דעת שכוונתו לקידושין עצמו בזה סגי, וא”כ נראה שדעת המאירי שצריך דיבור המועיל כשעסוקין הוא משום שצריך דיבור בקידושין, ולכן לא מספיק דיבור סתמי בעניני התקשרות או דיבורי אישות שאינם מועילים, אבל אם א”צ דיבור רק גילוי דעת י”ל דאף דיבורי התקשרות מהני למהוי גילוי דעת שנותן לשם קידושין, ובאמת דכן הוא שיטת המאירי שצריך דיבור גבי קידושין, וכך כתב גסי ספק הגמ’ ה’: גבי נתן הוא ואמרה היא וז”ל: שאמרה הריני מתקדשת לך בכסף שנתת לי הרי הם קידושי ספק ועיקר הספק בכי יקח אם רצה לומר נתינה לחוד או נתינה ואמירה, וכן פירש הריטב”א ספק זה ולדבריהם צריך אמירה גבי קידושין הלכך בעסוקין באותו ענין צריך לומר שחשיב אמירה ושלוקחה בזאת האמירה, ומשה”כ צריך אמירה שמועלת בעסקי הקידושין, אבל לדעת הרשב”א דפירש סוגית הגמ’ בנתן הוא ואמרה היא שכל שלא אמר הבעל ליכא גילוי דעת אם ניתן לשם קידושין ואין העדים יודעים דעתו וחשיב דברים שבלב בלא עדות, וא”כ מדבריו משמע דא”צ דיבור גבי קידושין וא”כ י”ל בעסוקין דא”צ דיבור ממש המועיל דאין עסוקין מועיל משום דיבור דנימא בעי דיבור המועיל, וי”ל דסגי בגילוי דעת כשמדברים בעסק קידושין אף שאינו מועיל כשמדבר.
ולכאורה יש להביא ראיה להמאירי מהרא”ש הביאו השו”ע סעיף ד’, דאם אמר הרי את מקודשת בלא לי אינה מקודשת, ומ”מ כתב הרא”ש דאם היה מדבר קודם מעסקי קידושין מהני אף כשלא אמר כשקידש לי משום דבכה”ג אמירת הרי את מקודשת הוא כידים מוכיחות יותר מנזיר עובר לפניו, ויש לתמוה ע”ז דאי מיירי הרא”ש שדברו קודם בענין קידושין מהני מדין עסוקין ומן ההכרח דמיירי הרא”ש אף כשהיו עסוקין באופן שאינו מועיל היינו שלא דיברו דיבור המועיל בקידושין, א”כ מדין עסוקין לא מהני ואעפ”כ מהני מדין אמירתו דהרי את מקודשת דחשיב כיד המוכיח ומזה ראיה להמאירי שדיבור מקידושין צריך להיות באופן המועיל.
ולכאורה יש להביא ראיה להיפך דהא בגמ’ ו’, בלשונות המסופקים כגון צלעתי וסגורתי מנא ידעה מאי קאמר ולכאורה אי נימא שצריך כשמדבר בעסקי קידושין דווקא לשון המועיל מ”ט לא אוקמוה בלשון שאינו מספיק כגון שכשדיבר לא אמר לי או שאמר ארצה להיות אישך שאז מבינה ענין קידושין ואח”כ אמר לשון זו, ומזה משמע דא”צ לשון המועיל גבי קידושין וכ”כ יש להוכיח ממה שכתב השו”ע סעיף ח’ שכתב נתן הוא ואמרה היא ספק מקודשת, ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה הוי ודאי קידושין, ופסק השו”ע הוא מהטור בשם רמ”ה והב”ח פירש דמיירי הרמ”ה שהיו מדברים קודם מע”ק רק לא בדברי קידושין עצמם, אבל הב”ש ס”ק כ”ג דלשון השו”ע משמע אף שלא דיברו כלום ולכאורה האיך מהני מה שאמר הבעל הן מדין עסוקין באותו ענין אם צריך בקידושין דיבור המועיל כש”כ המאירי, ועיין בגר”א ס”ק ל”ג דביאר דאמירת הן מהני מדין עסוקין דכל הסםק בנתן הוא ואמרה היא הוא אם שתיקתו כהודאה לדבריה עי”ש. אולם אי נימא שצריך דיבור וזהו ספק הגמ’ גבי אמרה היא א”כ איך מהני אמירת הן ומזה משמע דא”צ אמירה המועלת אלא כל שע”י עסקם מובן עסק הקידושין בנתינתו מהני ומשה”כ אף הן מהני.
והנה בגמ’ נדרים דף ו’. נסתפקו אם יש יד לקידושין כגון מקדש אשה ואומר הרי את מקודשת וממשיך ואומר לזאת שבידה ואת דשמא אין יד רק לנדרים ולא לקידושין דהא נדרים ילפינן מקרא, והקשו הר”ן ורשב”א מה נסתפקו הא אפשר למילץ מגט וכמו דבגט אמרי’ יד מוכיח אף בקידושין, כ”כ הני ותירצו דגבי גט שעושה מעשה בנתינת הגט פשיטא להו דיש יד משא”כ בקידושין דעושה בלא מעשה י”ל דלא מהני ידות ומיירי הכא שנתן כסף קידושי השניה לחברתה והיא שליחה לקבל קידושיה, וספיקת הגמ’ אם מהני אמירתו דבאמירה בעלמא לא אמרי’ ידים מוכיחות אי לאו דכתיב בהו משום די”ל דואת חזאי כמפורש בגמ’ והנה מבואר מזה דאם היה נותן כסף קידושין לה עצמה היה אמירת ואת מהני אף די”ל ואת חזאי קאמר, מ”מ כיון דמעשה זה מתפרש יותר לקידושין היה מהני ועומק הענין דכל מעשה מהני כפי מה שהוא פועל ונדר ושבועה מהני אף בדיבור לחוד ובזה עצמו נגמר הענין הלכך כל שנראה באמירתו שכוונתו לנדר והוי יד מוכיח מהני דביד זו מהני למהוי גמר דיבורו וגמירות דעתו וחל, אבל בקידושין וגירושין דמהני ידות הוא דווקא באופן שעושה מעשה דע”י מעשהו ודיבורו נגמר הקנין ולא סגי בדיבור גרידא, א”כ צריך דבר המורה על גמירות דעת גמור לקנין ובזה היה פשיטא להו שאם עשה מעשה ונתן הכסף ואמר ואת היה מהני שיש דיבור ומעשה וזה מהני אף דלא ילפינן מנדר כמבואר ברשב”א ואף שאי”ז דיבור, מ”מ מתברר כוונתו עי מעשיו ומקודשת אף שאין בזה גדר דיבור דהא לא ילפינן מנדרים ידות, מ”מ כבר גמר כוונתו ולא גרע מעסוקים, ועיין בחזו”א אהע”ז ל”ח ס”ק ז’ שהקשה מה נסתפקו אי ילפינן ידות מנדר הא לא גרע מעסוקים ואמאי לא מהני, ולפמש”כ הוא פשוט דשאני קידושין דע”י שצריך מעשה קנין ולא מועיל בדיבור לחוד אין מספיק גמירות דעת באמירתו ואת שתחליט הענין בליבו בלי שנילף מנדר שאמירתו ואת חשיב כדיבור שלם.
והא עכ”פ חזינן מדברי הגמ’ שא”צ דיבור גבי קידושין ואף שלא ילפינן מנדרים מהני אמירתו ואת אם נתן כסף קידושין למהוי גמירות דעתו ולא גרע מעסוקים ומוכח מזה דא”צ גבי קידושין רק שיהא דבר המורה על גמירות דעתו בקידושין, ואף בעסוקין א”צ שיעסוק באמירה המועלת רק שנראה גומר ומחליט בדעתו.
ועתה ראיתי שבאבנ”מ סי’ ל”ה סק”ט כתב דשאני גיטין מקידושין בלא דיבור לא מהני ובגט נתן ולא אמר כלום מהני מהתורה, ועיין חידושי רש”ש נדרים סי’ ו’ שכתב דודאי א”צ דיבור גבי קידושין מהא דשדיך ונתן ולא אמר כלום דמהני, ואף שיש לדחות ראייתו דשמא בשידך מהני אמירתו בהא דשידך אף שנתן בשתיקה וכעסוקין הוא כש”כ הב”ש סי’ כ”ז ס”ק , מ”מ במה שנכתב נראה דא”צ דיבור ואף בעסוקין א”צ דיבור המועיל רק בזה שנראה גומר בדעתו סגי.
ולכאורה איכא ראיה ברורה ומכרעת דא”צ בעסוקין באותו ענין דיבור המועיל הוא מהרשב”א דף ה’: גבי נתן הוא ואמרה היא שכתב דהחסרון הוא בהעדאת עדים דאף דמסתמא מה שנתן הוא בגלל אמירתה, וא”כ נתן לשם קידושין, מ”מ היינו דווקא אומדנא ואינו מועיל בקידושין לעדים, ומשמע מדבריו דכל החסרון הוא משום העדאת עדים אבל בלא זה היה מהני אף שאמרה היא. ובגמ’ מבואר דיש חסרון באמרה היא דכי תלקח ואיך מהני ובע”כ דסברת הרשב”א דאמירת האשה אינו משפיע על נתינתו דאף דנותן אחר אמירתה אינו נותן בכוונת דבריה שילקח הוא אליה, רק ניתן כרצון התורה שהוא הלוקח והמקדש, ולכן על אף שאמרה ואמירתה לא מהני, מ”מ יהני מדין עסוקין וכיון שנתן מקודשת ורק חסרון עדים איכא דלא מהני אומדנא ומוכרח מזה דאין חסרון בעסוקים אם אומר בלשון שלא מהני (ואל תשיב דאם אמירתה יכול לעזור מדין עסוקין אמאי לא מהני אפי’ אם יש חסרון עדים ויחשב כעסוקין, אמנם התשובה פשוטה דרך אם לא היה חסרון עדים והיה מהני אומדנא היה יכול אמירתה להחשב לגביו כעסוקין שהרי הוא לא אמר כלום ורק אומדנא איכא) ועיין חזו”א סי’ קמ”ח דף ה’: שנסתפק אם מהני בעסוקין באותו ענין, ואמרה אח”כ היא ונתן הוא דשמא לא מהני, ולפמ”ש ברור שמהני דלפי הרשב”א לא גרע אמירתה ואינו נותן ע”פ דבריה וכוונתה שהיא המקדשת, א”כ אמירתה לא מעלה ולא מוריד רק אמירתה לא יכולה להוות אומדנא לדבי עדים, אבל אם דברו פשיטא דמהני דאיכא אומדנא ברורה, ואף להריטב”א בסוגיין שכתב דהספק בנתן ואמרה היא משום שצריך אמירה בקידושין ואמירתה לא מהני וחשיב דנותן ע”פ אמירתה עי”ש. לפ”ז ה”ה בדברו קודם מעסקי קידושין, מ”מ אם אמרה היא גרע וחשיב דנותן על סמך אמירתה וכוונתה, אולם בריטב”א מהדו”ב כתב להדיא דמהני בעסוקין אף שאמרה אח”כ ובע”כ דכל שעסוקין אף שאמרה אח”כ לא מתפרשת נתינתו על סמך אמירתה עכ”פ זכינו מזה דא”צ דיבור המועיל בעסוקין.
ולתרץ דברי רבינו בזה היה אפשר לומר דהוא לשיטתו דסובר דצריך אמירה בקידושין. ומצאתי ביביע אומר (חלק ט או”ח סי’ פ סק”ג) דשם הביא דברי הריטב”א הנ”ל לדבר פשוט דבעינן אמירה דידיה, וכתב דלכן ודאי שמדינא אינם קידושין בנתן הוא ואמרה היא אלא משום חומרא דאשת איש חיישינן, ועי”ש שמבואר מדבריו (מלבד מה דהביא דברי הריטב”א) דמה דבעינן אמירה דידיה לא הוי רק לגילוי דעת אלא הוא דין אמירה, ולכן לא הוי ספק קידושין ממש אלא חומרא.
ולפ”ז אפשר לומר דרבינו אזיל בשיטת המאירי באמירה ולכן גם צריך לשון המועיל. אלא דאכתי קשה שאר הקושיות שהוקשו לעיל.
ונראה לי לבאר בכוונתו, דאין לו הו”א דמה שאמרה “תקדש אותי” יועיל ליחשב כאמירה, דהרי מבואר בפת”ש (סי’ כ”ז סקכ”ב) בשם ברית אברהם דאם אמרה תן לי מנה ותקדש אתה לי, וכתב “איני רואה שיועיל הך לישנא כלום, עי’ רמב”ם (פ”ב ממכירה ה”ב) דלישנא דלהבא אינו מועיל, ועכ”פ לדביר כולם בעינן דלשתמע שתתקדש בנתינה זו, משא”כ הך לישנא דתקדש אתה לי הוא לישנא דלהבא שהוא יעשה כן אחרי זה לקדש אותה, היינו שיאמר לה הרי את מקודשת”, עכ”ל. ומבואר היטב דלשון “תקדש אותי” לא חשיב אמירה לקידושין.
אלא דרצה רבינו להקשות כמו שהקשינו לעיל על דבריו, דלפחות ה”תקדש אותי” יועיל ליחשב כעסוקין באותו ענין דמהני, דאע”ג דהביא דברי המאירי דצריך לשון המועיל הרי כשאמרה תקדש אותי אפשר לומר דמצטרף להיות לשון המועיל, שמשמע מדבריה דהוא מקדש אותה והוא עושה ה”כי יקח”, וא”כ תהיה מקודשת מדינא דעסוקין באותו ענין. וע”ז תירץ עפ”י היסוד המבואר בדברי התוס’ רי”ד שכל שנגמרו הקידושין על פיה הוי חסרון בכי יקח, וז”ל “דנראין הדברים שבדיבור האשה נגמרו הקידושין, ואנן בעינן דיבור האיש”, עכ”ל, ואיברא דאנן לא פסקינן כהתוס’ רי”ד, ובכל אמרה היא אמרינן דל דיבורה מהכא ונגמרו ע”י העסוקין, אבל בנדון דידן הרי אנו צריכים את אמירתה וא”א לומר דל דיבורה מהכא, שהרי רק ע”י אמירתה שאמרה “תקדש אותי” נהפך להיות עסוקין באופן המועיל, ובזה שפיר שייך סברת המאירי דכיון דנגמר על פיה, דהיינו ע”י דיבורה, יש חסרון בכי יקח ואינה מקודשת, ובכה”ג לא יועיל עסוקין, וא”ש דאינה מקודשת וכדברי רבינו.
