שאלה:
אנו זוג צעיר נשואים שנתיים, הציעו לנו לטוס לשליחות להולנד, לאחר בירורים רבים סיכמנו איתם לבוא לשליחות, הם הזמינו לנו כרטיסי טיסה לשבוע הבא. לא היה לנו הרבה תכולה בדירה, רק מוצרי חשמל וקצת רהיטים, פרסמנו שאנו מוכרים תכולת בית עקב מעבר לחו”ל, ובשני ימים מכרנו את רוב תכולת הבית.
היום עם ההחלטה על סגירת השמים לטיסות לחו”ל, ועם כניסת המדינה שם לסגר מוחלט, הוחלט על דעת כל הצדדים שלא מתאים לטוס כעת, יתכן ונטוס בשנה הבאה.
השאלה היא מה לעשות עם כל הרהיטים שמכרנו, קיבלנו כסף על הכל במזומן. חלק מהתכולה מסרנו ליד הקונים, וחלק מהתכולה שאנו משתמשים בה כגון מוצרי חשמל וחדר שינה לא מסרנו לקונים, וסיכמנו שיקחו את זה ביום שאנו נטוס.
אמרנו לקונים שבסוף אנחנו לא טסים, הרוב באמת החזירו לנו את מה שהם קנו, אבל כמה קונים לא רוצים להחזיר לנו, בעיקר כואב לנו על חדר השינה שלנו. מה ההלכה אומרת.
תשובה:
ראשית משתתף בצערכם על הצער ועוגמת הנפש.
בנוגע לשאלתכם, לפנים משורת הדין כלל הקונים צריכים להחזיר לכם את התכולה שנמכרה, שהרי מכרתם להם רק מפני שהייתם סבורים לטוס.
אולם על פי שורת הדין, תכולה שנמכרה ונלקחה על ידי הקונים, אין באפשרותכם לדרוש על פי דין את השבתה, אך תכולה שנמכרה ונותרה עדיין בידכם, הנכם רשאים שלא לספקה לקונים אלא להחזיר להם את כספם. הואיל וברור היה לכל כפי שגם נכתב במודעת הפרסום, שכל מכירת התכולה היא בסיבת מעבר הדירה לחו”ל.
טעם החילוק בין תכולה שבידכם, לבין תכולה שנמסרה לקונים כאמור, הינו כפי שיבואר במקורות ונימוקים דלהלן.
מקורות ונימוקים:
המוכר ביתו על דעת לטוס לחו”ל ובוטלה הנסיעה המכירה בטלה
בגמרא בקידושין מ”ט: איתא ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים. מבואר מדברי הגמרא שאם היה המוכר אומר בשעת המכירה כי מוכר הוא על דעת לעלות לארץ ישראל, אם לבסוף היה נמנע ממנו האפשרות לעלות לארץ ישראל היה המכר בטל. כך מבואר גם בדברי הגמרא שם נ’ עמוד א’.
כן פסק גם השו”ע להלכה, חו”מ סימן ר”ז סעיף ג’ בזה”ל. “מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חיטים בדמיו, הרי זה כמוכר על תנאי. לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חיטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות או לקנות החיטים, הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע. שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני, והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה”, ע”כ.
בדברי התוספות שם קידושין מ”ט: מבואר עוד, כי כל מה שצריך שיאמר המוכר בהדיא שמוכר על דעת דבר מסויים, היינו דווקא בדבר שאינו ברור בלא שיפרש זאת בהדיא, אבל דבר שהוא אומדנא דמוכח ואנן סהדי שעל דעת כן מוכר, אף אם לא פירש שעל דעת כן מוכר, הרי הוא כאילו התנה במפורש, ואם התבטל התנאי בטלה המכירה. כן הביא הרמ”א להלכה, חו”מ סימן ר”ז סעיף ד’.
על פי האמור מתבקש לכאו’ שגם בנידון השאלה, הואיל ומכרתם את תכולת הדירה על דעת הטיסה לחו”ל ולבסוף בוטלה הנסיעה, המכירה בטלה.
שונה דין המוכר קרקע לדין המוכר מטלטלין
אמנם בנידון דידן מיירי במכירת מטלטלין ולא מכירת קרקעות, ובנידון זה שונה הדין, דהנה כתב הטור חושן משפט סימן ר”ז בזה”ל, פרש”י דווקא המוכר קרקעותיו לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעות שהוא מתפרנס מהם אם לא שהיה דעתו לעקור דירתו מכאן אבל מכר כל מטלטליו אפילו אי אמר בשעת המכר על דעת לילך לארץ ישראל ולא הלך המקח קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו אם דעתו לישאר כאן, עכ”ל.
כן הביא להלכה הרמ”א בהגהתו לשו”ע חו”מ סימן ר”ז סעיף ג’, דדווקא במוכר קרקעותיו אמרינן שאין אדם מוכר קרקעותיו אלא על דעת תנאי זה שאם לא יעלה בידו לעלות לארץ ישראל יתבטל המקח, אולם במוכר מטלטלין אם לא עשה תנאי כפול בהדיא אין המקח חל על תנאי זה.
על פי חילוק זה מתבקש, שבנידון השאלה הואיל ומדובר על מכירת תכולת דירה שהם מטלטלין ולא על מכירת הדירה עצמה, אף על פי שבטלה הנסיעה לא בטל המקח, ככל שלא עשו תנאי מפורש ככל דיני התנאים.
אלא שבשו”ת חתם סופר חלק ה’ חו”מ סימן ק”ב כתב כי אף המוכר מטלטלין מסיבה כל שהיא שהתבטלה, אם היה ברור שמוכר אך ורק על דעת הסיבה, ככל שלא עשה הקונה קניין אחר מלבד קניין כסף, רשאי המוכר לחזור בו.
ז”ל שם, משום שכל זמן שלא היה קניין אחר מלבד קניין כסף, הרי לא נקנו המטלטלין, לפיכך אף בלא שום אומדנא כלל יכול לחזור בו המוכר, כמבואר בריש סימן קצ”ח, ולעניין קבלת מי שפרע או מחוסר אמנה, נראה ודאי שינוי שנשתנה העניין שנפל לו יורה בירושה הוה כתרי תרעא שברמ”א סוף סי’ ר”ד. ועוד כיון דהמחבר סי’ ר”ז לא הזכיר חילוק בין קרקע למטלטלי’ רק הרמ”א הגיה א”כ המוחזק יכול לומר קים לי כהמחבר ולא נוכל להוציא ממנו.
אמנם דבריו תמוהים מאוד, שהרי אף במקום שלא נעשה קניין במטלטלין מלבד קניין כסף קיימ”ל שהחוזר בו קאי ב’מי שפרע’ ואיננו רשאי לחזור בו אף כאשר נשתנה השער. גם טענתו השניה של החתם סופר תמוהה, שהרי אין כל הוכחה שהשו”ע פליג על דברי הרמ”א במה שכתב כי במטלטלין לא ניתן לבטל את המקח כאשר בטלה סיבת המכירה, שהרי הבית יוסף עצמו הביא על דברי הטור הנ”ל שכך נראה מדברי הרמב”ם והתוס’, ולא הביא שיש ראשונים החולקים עליהם, ומניין לומר שהשולחן ערוך לא מסכים עם דברי הרמ”א בזה.
שוב ראיתי כי כבר תמה בעל הפתחי תשובה, בחיבורו נחלת צבי, על דברי החתם סופר הללו, והוסיף והוכיח מכמה הוכחות מדברי הבית יוסף כי אין השולחן ערוך חולק בזה על דברי הרמ”א. הואיל וכך לכאו’ בנידון השאלה לא נוכל לבטל את המקח למרות שבוטלה הנסיעה לחו”ל, שהרי מדובר במכירת מטלטלין כאמור.
האם במוכר מטלטלין על דעת אומדנא ברורה אמרינן שבהתבטלות הסיבה בטל המקח
אמנם יש לחקור מהו סיבת הדבר שבמטלטלין לא אמרינן שיתבטל המקח בהתבטל הסיבה למכירה. האם הוא משום שחסר באומדנא הברורה שבמידה ויתבטל סיבת המכירה על דעת כך לא מוכר את המטלטלין, ובזה שונה מטלטלין מקרקע שיש בקרקע אומדנא יותר חזקה שאינו מוכר אלא מכח הסיבה. כאשר לפי ביאור זה, בכל מקום בו תהא אומדנא ברורה מעל כל ספק, שמוכר את המטלטלין אך ורק בגלל סיבה מסויימת, בהתבטל הסיבה יתבטל המקח אף במכירת מטלטלין.
או שמא סיבת הדבר שבמטלטלין לא אמרינן שיתבטל המקח כאשר התבטלה סיבת המכירה, הוא משום שאמדו חכמים דעתו של אדם שישנו חילוק בין קרקעות למטלטלין בכך, שרק בקרקעות דעת המוכר שבהתבטל סיבת המכירה יתבטל המקח, משום שמכירת קרקע שהוא דבר יציב וקיים, לא גומר בדעתו האדם לחתום אלא משום אונס כלשון ר’ יונה שהביא הטור חו”מ סימן ר”ל, משום כך רק בקרקע שייך ביטול המקח בהתבטלות סיבת המכירה. בשונה ממטלטלין על כל סוגיהן שאמדו חכמים דעתו שאף אם מוכר הוא את המטלטלין משום סיבה כל שהיא באופן ברור מעל כל ספק, מ”מ בהתבטל הסיבה לא יתבטל המקח, כי אמדו חכמים דעתו שמשלים הוא בדעתו עם המכירה גם לו יצוייר והסיבה תתבטל, כי דרך הוא לקנות ולמכור מטלטלין. כאשר לביאור זה אף אם ישנה אומדנא ברורה מעל כל ספק שלא מכר את המטלטלין אלא מכח סיבה מסויימת, אף בהתבטל הסיבה לא יתבטל המקח. [1]
נראה כי בצדדי חקירה זו נחלקו הפוסקים
טרם מצאתי מי שעמד על צדדי חקירה זו, אולם נראה כי יש להוכיח מדברי הפוסקים שנחלקו בצדדי חקירה זו.
דהנה בריהטת דברי הראשונים והפוסקים הקדמונים לא מצאנו מי שיכתוב שהמוכר מטלטלין על דעת דבר מסויים באופן ברור, בהתבטל סיבת המקח יתבטל המקח. משמע כי הבינו הם כי אמדו חכמים דעתו של אדם באופן מוחלט כי במכירת מטלטלין על כל סוגיהן לא בטל המקח בהתבטל סיבת המכירה.
כך גם יש להוכיח מדברי החתם סופר שכתב בשו”ת חת”ס חו”מ חלק ה’ סימן ק”ב שמי שמכר כלי כסף על דעת לקנות יורה להכנת יי”ש, ולבסוף נפל לו בירושה מאחיו יורה, לא אמרינן כי במקרה כזה ישנה אומדנא ברורה שמכר אך ורק על דעת לקנות יורה.
למרות שניתן לדחות ראיה זו ולומר שמקרה זה איננו מקרה בו ישנה אומדנא הברורה מעל כל ספק. אך מהמשך דברי החתם סופר שם בתשובה, מבואר בהדיא כי לדעת הראשונים דס”ל כי יש חילוק בין קרקעות למטלטלין, הרי זה משום שאמדו חכמים דעת האדם שביטול המקח בהתבטלות הסיבה שייך אך ורק במכירת קרקעות ולא במטלטלין. דכך כתב לבאר את דעת ר”ח שהסתפק אי אמרינן לדין ביטול המקח גם במטלטלין או רק במקרקעי. עיי”ש.
אמנם מאידך יש להוכיח מדברי הפוסקים האחרונים שהבינו כי יש חילוק בדין זה בין סוגי המטלטלין, באופן שאם מוכר מטלטלין שאין דרך למכור אותם אלא משום סיבה מסויימת בהתבטל הסיבה יתבטל המקח. כפי שמורים לענ”ד משמעות דברי רש”י שהביא הטור, שכתב שהטעם שמטלטלין לא אמרינן לדין זה הוא משום שמטלטלין פעמים אדם מוכרן אף אם דעתו להשאר כאן, משמע שאם מכר מטלטלין באופן שאין דרך למכור אם דעתו להשאר כאן, יהיה הדין שווה לקרקעות.
כך הביא בספר פתחי חושן חלק ח’ קניינים פרק כ’ הערה נ”ו, משמיה דספר משפט שלום שכתב בשם ספר זכור לאברהם בדין ת”ח שאינו עשוי למכור ספריו, ומכר ספריו על דעת לילך למדינת הים, ולבסוף לא נסע, ואיכא אומדנא דמוכח דאי לאו מסיבה זו לא היה מוכר ספריו. דאף על גב דמטלטלין הוי, מהני גילוי דעת, שהרי אין אומן בלא כלים, וכן בכל אומן שמכר כלי אומנתו בכה”ג מהני גילוי דעת.
כך כתב גם בבכסף הקדשים סימן ר”ז ס”ק ג’, לדייק מדברי הסמ”ע בטעם דמטלטלין לא מהני גילוי דעת משום שדרך למכור מטלטלין, וכתב בנדון דידיה שמכר תפילין מפני שקנה חדשים, והוברר שהתפילין החדשים הם פסולים, דמהני גלוי דעת בזה לבטל את מכירת התפילין הישנים.[2]
לאור דברי כסף הקדשים והמשפט שלום שהבאנו, היה מקום להסתפק בנידון דידן, שהרי מחד לא מיירי בנידון השאלה במטלטלין שאין דרך למכור כלל אם לא לרגל מעבר, בדומה לתפילין עליהם דיברו הפוסקים הנ”ל. אולם מאידך צירוף הנתונים בו מוכר אדם את כל תכולת דירתו בבת אחת, מהווה הוכחה ניצחת כי המכירה היא אך ורק לרגל המעבר, שהרי אף אם דרך האדם למכור מקצת מטלטלין על מנת לחדשם וכדו’, אין דרך למכור את כולם יחד ביומיים מרוכזים, אם לא לרגל המעבר לחו”ל.
אלא שלמרות האמור, לענ”ד אכתי קשה לפסוק כדברי כסף הקדשים והמשפט שלום הנז’, שהרי מדברי הראשונים והפוסקים הקדמונים לא מצאנו חילוק זה. יתר על כן נראה להוכיח מדברי הטור בהדיא שלא כחילוק זה, שהרי הטור בלשונו כתב כך, אבל מכר ‘כל מטלטליו’ אפילו אם אמר בשעת המכר על מנת לעלות לארץ ישראל ולא הלך המקח קיים וכו’. משמע שאפי’ במקרה בו מכר את ‘כל מטלטליו’ אכתי אין העובדה הזו מהווה הוכחה מספקת בכדי לבטל מכירת המטלטלין בהתבטל הנסיעה. וצ”ע.
האם הרמ”א שכתב ששונה דין מטלטלין מקרקע כוונתו מכח וודאי או מכח ספק
עד כה עסקנו בשאלה האם לדעת הרמ”א והראשונים שכתבו כי אין לבטל מקח במטלטלין אף בהתבטל הסיבה, האם כך הוא בכל סוגי המטלטלין או לא. אכן יעויין בדברי הפת”ש שהביא לדברי שו”ת פרי תבואה סי’ ל”א שכתב כי אף הרמ”א שפסק כי מוכר מטלטלים לא מהני גילוי דעת, אין זה כדין וודאי שלא מועיל גילוי דעת במכירת מטלטללין, אלא הוא מכח ספק אם מועיל גילוי דעת במטלטלין. לפיכך כל מה שהמוכר איננו יכול לבטל המקח כאשר התבטלה סיבת המכירה הוא משום שהלוקח מוחזק במקח, אך אם המוכר מוחזק במקח שפיר יכול לבטל את המכירה. עיי”ש שהביא שכך מבואר בהגהות אשר”י פרק אלמנה ניזונית [כתובות פי”א סי’ ט’] שכתב, ודוקא בקרקע אבל במטלטלין ספק הוא ואין מוציאין בספק מיד הלוקח, וכ”כ המרדכי [שם סי’ רנ”ד] להדיא. לכן פסק הפרי תבואה שם בעובדא שהיה המוכר מוחזק בעורות שמכר, דאין מוציאין ממנו בספיקא, והיכא דהמוכר מוחזק ידו עדיפא אפילו מהיכא דהלוקח הוא מוחזק כו’, ע”ש באריכות. ועיין עוד בהגהות נחלת צבי לבעל הפתחי תשובה שהסכים עמו להלכה.
לאור דברי שו”ת פרי תבואה הללו ולאור דברי הפתחי תשובה ובנחלת צבי, עולה בידינו בנידון השאלה, שיש לחלק בין מקרה בו המוכר מוחזק במקח שבכה”ג יכול לחזור בו ולבטל את המקח במידה ובטלה מטרת המכירה והיה גילוי דעת שהוא מוכר את המקח רק על דעת כך. לבין מקרה שבו המקח נמסר ליד הקונה והקונה מוחזק במקח, שבמקרה כזה המוכר איננו רשאי לדרוש את ביטול המקח, משום שהקונה מוחזק במקח כאמור.
אולם אחר הכבוד הראוי, לענ”ד נראה כי למרות שאף אם כך מורים דברי הגהות אשר”י והמרדכי בכתובות, אין זו כוונת הרמ”א והבית יוסף שכתבו להלכה לחלק בין קרקע למטלטלין. שהרי הטור הביא לדברי רש”י שכתב לחילוק זה בין קרקע למטלטלין שלא על דרך ספק, אלא כתב בהדיא שאם מכר כל מטלטליו על דעת לעלות לארץ ישראל ולא הלך ‘המקח קיים’. ועל דברי הטור הללו כתב הבית יוסף כי כך נראה מדברי הרמב”ם וכן כתבו התוספות והמרדכי. וכן מורים גם דברי הרא”ש שהביא לדברי רש”י הללו.
לפיכך נראה לכאורה שקשה לומר שכוונת הרמ”א והבית יוסף לפסוק שבמטלטלין המקח קיים מכוח ספק והולכים אחר המוחזק. אלא טפי מוכח שכוונתם לפסוק באופן וודאי שהמקח קיים כדברי הטור הברורים.
העולה להלכה
לעניין הלכה נראה, כי למרות שלענ”ד משמעות דברי הרמ”א והבית יוסף מורים כי במטלטלין המקח קיים אף כאשר התבטלה סיבת המכירה, מדין וודאי ולא מדין ספק.
מאחר ובשו”ת פרי תבואה כתב שדברי הרמ”א הם על דרך ספק והסכים עמו בספר נחלת צבי, ולדבריהם אמרינן הלך אחר המוחזק.
ומאחר ולדעת כסף הקדשים וספר משפט שלום ועוד, יש לחלק בין סוגי המטלטלין ובמכירת מטלטלין שאין דרך למוכרם כלל אם לא לרגל מעבר דירה, אם בטלה הנסיעה בטל המקח. ובנידון דידן שמכרו המוכרים את כל מטלטליהם, יש מקום לדמותו למכירת מטלטלין אישיים שאין דרך למכור אם לא לרגל מעבר לחו”ל.
לפיכך בנידון השאלה המטלטלין שנותרו ברשות המוכרים, והמוכרים מוחזקים בהם, למרו שקיבלו עבורם כסף, רשאים הם להחזיקם בידם ולומר קים לי כהנך פוסקים דס”ל שבהתבטל סיבת המכירה יתבטל המקח, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ולא ניתן לחייב את המוכרים להשלים את המקח להעמידו לידי הקונים, אלא ישיבו לקונים את כספם, וישאירו את המטלטלין שלא נמסרו ברשותם.
