שאלה: בזמננו שמדליקים נרות שבת בפמוטות מיוחדות לכבוד שבת, האם יש היתר להדליק בפלג המנחה ללא קבלת שבת?
תשובה: אם מדלקת נרות בזמן פלג המנחה חייבת לקבל על עצמה שבת ואין חילוק בין אם מדלקת בפמוטות המיוחדות לשבת או בשאר נרות.
מקורות:
א). כתב מרן השו”ע (סי’ רסג ס”ד): לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ‘ניכר’ שמדליקו לכבוד שבת וכו’, ואם רוצה להדליקו מבעוד היום גדול ולקבל עליו שבת, אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה. וראיתי לכמה מאחרוני הזמן שרצו לחדש שבימינו שמדליקים את נרות השבת בפמוטות מיוחדים לכבוד שבת ואין משתמשים בהם במשך השבוע לשאר הדלקות של חול, א”כ שפיר ניכר שההדלקה שנעשית היא לכבוד שבת. ועי’ ספר ילקוט יוסף ח”א (סימן ז’ עמ’ תשפא), ובשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ד (סו”ס כה), ובספר פני משה (בירורים סי’ יח או’ ד’), ובשו”ת מנחת שמואל ח”ד (סי’ י’ סוף או’ ד’) מה שצידדו לסמוך על סברא זו למעשה.
ב). וכיון שסברא זו מחודשת היא ולא מצאנו שהפוסקים חילקו בכך, על כן אמרתי בליבי לתור אחרי מקור הדין ונראה כיצד תצא דינ”א הלכה למעשה. דהנה מ”ש השו”ע דניכר שמדליקו לכבוד שבת, מקור דבריו ברש”י שבת (כג:): ובלבד שלא יקדים, דלא ‘מינכרא’ שהוא לכבוד שבת. וכ”כ עוד ראשונים שם בסוגיא. אלא שסברא זו לענ”ד צ”ע, דהלא בכל נר שבת מברך קודם הדלקתו ‘להדליק נר של שבת’, וא”כ אמאי זהו גופא לא יהווה היכרא שהוא לכבוד שבת ולמה הצריכו שיקבל ע”ע שבת, וא”ת דבברכה גופא לא ניכר כ”כ כיון שהוא רק זמן מועט, הלא גם מה שמקבל ע”ע שבת הוא זמן מועט, וא”ת דשאני קבלת שבת שהוא שובת עצמו ממלאכה ובזה מינכר, הלא אכתי י”ל דשמא לא הזדמנה לו מלאכה. ועוד, דפשיטא דלא בעינן היכרא לרבים דאטו בנר חנוכה קעסקינן הכא, וע”כ דההיכר הוא לעצמו וא”כ ממה נפשך הרי לעצמו שפיר הוי היכרא בכל גוונא, שהרי יודע שההדלקה היא לכבוד שבת. ועוד, דלפי סברתם א”כ גם אם הדליק משעות הבוקר שפיר מהני שהרי הדליק בפמוטות לכבוד שבת וניכר הדבר ולשיטתם אי”ז תלוי בדין קבלת שבת, ומיהו י”ל, דכיון דמצי לקבל ע”ע שבת חשיב הדלקה לכבוד שבת, ודוחק. ומ”מ אכתי צ”ע לדבריהם, דמאן ספי דבזמנם לא היו מדליקין בפמוטות, והלא אדרבה במרדכי (שבת פ”ב סימן רסד) ובתרומת הדשן (סימן קה) מבואר שהיו מדלקין בפמוטות, ועי’ גם ברמ”א (סי’ תרעא ס”ד). וכיון שגם בזמן מרן השו”ע היו מדלקין ועכ”ז הצריך לקבל שבת, מוכח דלא ס”ל כהאי סברא.
וגם מדברי המ”ב (סי’ רסג ס”ק כא) לכאו’ משמע שלא כהאי סברא, שהרי כתב, דאשה שחל ליל טבילתה בער”ש תדליק ותברך קודם הליכתה ותתנה שאינה מקבלת שבת עד אחר רחיצה, ובשעה”צ (ס”ק לא) העיר מדברי האחרונים דהלא אין להקדים ולהדליק, ור”ל שהלא מוכרחת לקבל ע”ע שבת וכיון שזו לא מתנה שאינה מקבלת שבת הוי בכלל מה שאמרו ובלבד שלא יקדים, הרי מוכח דאפילו שהיו מדליקין בפמוטות בזמנם, לא מהני. וכן מוכח מסתימתם של האחרונים, יעויין בשו”ת אול”צ ח”ב (פי”ח או’ ט’) שכתב, דאשה המדלקת בפלג המנחה, חייבת לקבל שבת בהדלקת נרות, ואם רוצה לנסוע לכותל וכדו’, תדליק נרות מפלג המנחה ותקבל שבת ובעלה רשאי להסיעה ובלבד שלא תעשה מלאכות, יעו”ש. וכ”כ בספר חזו”ע שבת ח”א (עמ’ קפא). ומוכח דלא מהני הדלקה בפלג אפילו האידנא אא”כ תקבל שבת, ומסתימתם מוכח להדיא דלא יועיל מידי מה שתדליק בפמוטות הניכרים לשבת.
ג). ועל כן אבוא להציע ביאור לדברי הראשונים שכתבו לשון ניכר בהדלקת הנרות, והוא ע”פ מ”ש בחידושי הגר”ח מסכת שבת (דף כג ע”ב) דבחיוב הדלקת נרות שבת ישנם שני דינים נפרדים, משום עונג שבת וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין הדלקה שהוא משום עונג שייך רק בשבת עצמה וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה וכדו’, משא”כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג”כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום, וגם אם יצויר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת. ובזה יישב לשון הרמב”ם שפרק ה’ מהל’ שבת ה”א כתב דין הדלקת נרות בדיני עונג שבת, ומאידך בפרק ל’ כתב דיני הדלקת הנר, בחיובי ‘כבוד’ שבת. ועי’ בביאור הגר”א (או”ח סי’ תקכט סק”ה) דמבואר ג”כ כיסוד זה. ונראה שזה כוונת הרמ”א במ”ש (סי’ רסג ס”ד) דאם היה הנר דלוק מבעו”י, צריכים לכבותו ולחזור ולהדליקו. והיינו דאע”ג דאיכא עונג שבת, מ”מ חסר בכבוד שבת, וכ”כ רבי עקיבא איגר בגהו’ לשו”ע (שם).
ומבואר שגם אם יהיה נר דלוק בלילה ולא יכשל בעץ ובאבן וגם תהיה לו שמחה בסעודתו, מ”מ בעצם מעשה ההדלקה לכבוד שבת יש מצווה, אלא שבשונה מרחיצת גופו והכנת שולחנו שבזה מתקיים כבוד שבת גם אם יעשה פעולות אלו מבעוד היום גדול, מ”מ בהדלקת הנרות אם ידליקם מבעוד היום גדול לא יתקיים בזה כבוד שבת כיון שהנר בא לצורך הלילה והואיל והדרך והרגילות של שאר בני אדם להכין נרות לצורך הלילה זמן מועט קודם החשיכה, כל שמקדים להדליק מבעוד יום הוי חסרון בעצם כבוד השבת, ולא אזלינן בתר מחשבת כל איש ואיש וכוונתו הרצויה באותה השעה אלא ‘הזמן’ מגדיר את הכבוד שבת, וכל שמקדים להדליק חסר בכבוד שבת מבחינת ‘הזמן’. ואפשר דזהו כוונת רש”י והשו”ע במה שכתבו, ובלבד שלא ידליק מבעוד היום גדול שאז אינו ניכר שהוא לכבוד שבת.
ד). ומאי דמהני אם קיבל ע”ע שבת אחר פלג המנחה לאו מדין היכרא הוא כפי שהבינו האחרונים הנ”ל, ועפי”ז כתבו שהאידנא שיש פמוטות אין צריך לקבלת שבת דבזה גופא איכא היכר, דהנה מבואר להדיא בתוס’ ברכות (דף כז.) שהקבלת שבת אינה באה בשביל היכר, דז”ל: רב צלי של שבת בע”ש – תימה דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (דף כג:) ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. ויש לומר דהתם בשאינו מקבל עליו שבת מיד, אבל הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד ‘הלכך לא הויא הקדמה’. עכ”ל. ומבואר בדבריו דטעם קבלת שבת אינה משום היכר של פרישה ממלאכות דאו’ ודרבנן, אלא שאין זה חשיב הקדמה. וכ”כ הגר”ז (סימן רסג סעיף ו’). ועכ”פ איך שיהיה הביאור, לא נראה הכרח לסברא זו וגם מדברי הפוסקים לא נראה כן, וכל שכן שאין לבוא ולברך על סמך סברא קלושה זו.
