חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
הרה"ג מאיר פנחסי

ארץ השואל: ארגנטינה

שאלה:

בגדים העשויים מפוליאסטר, ויסקוזה, אקרילן ולייקרה, או תערובת החומרים הנ”ל המצויים כיום הרבה, האם מקבלים טומאת כתמים?

תשובה:

כל הבגדים העשויים מחומר סינטטי, נילון ופלסטיק, אינם מקב”ט כתמים ואפילו רק רוב הבגד עשוי מחומר מזה, ואין חילוק בין אם הניילון ארוג או לא, ולפיכך במה שמצוי הרבה בבגד הצמוד לגוף, שעשוי מחומרים אלו וכן בגד ים, אם ראתה עליהם כתמים יותר מכגריס, טהורה. אולם אם ארוג בהם בנפרד גם חוט מצמר או פשתן וכיוצ”ב וניכר בפנ”ע, מקבלים טומאה.
 

א). ברמב”ם (כלים פרק א’ הלכה ג’): כלים העשוים מעצמות חיה שבים ומעורה טהורים, כל שבים טהור ואינו מקבל טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, אף האורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה שנאמר או בגד או עור, מפי השמועה למדו מה בגד “מן הגדל בארץ” אף עור מן הגדל בארץ, חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ אפילו חוט או משיחה אם חיברו חיבור עד שמשים את שניהן כאילו הן אחד לטומאה שאם נטמא זה יטמא זה הכל מקבל טומאה. עכ”ל.

מבואר בדברי הרמב”ם, שאפילו צמר הגדל בים, אינו מקב”ט משום שאין גידולו מן הארץ. ולפי”ז פשוט שכל הכלים העשויים מניילון שמקורו בנפט, גם אם בארות הנפט הוי חלק מן הארץ לפי שנמצאים בקרקעית הים, מ”מ אין הנפט דבר שגידולו מן הארץ. ומקרא “דאו בגד או עור” מרבינן דבר הגדל מן הארץ דווקא.

ולפיכך מ”ש בשו”ת מנחת שלמה תניינא ב’- ג’ (סימן עז) דנפט מקב”ט לפי שרק הגדל בים הוא דממעטינן מטומאה משא”כ נפט חשיב כגדל ביבשה ולא כגדל בים, הואיל ונוזל זה נמצא רק בתוך יבשה ולא בתוך מים, לפי”ד הרמב”ם הנ”ל זה אינו, שהרי בעינן גידולו מן הארץ. וא”ת הרי גם צמר של בעלי חיים אינם גדלים מן הארץ, באמת שכבר היק’ כן הרמב”ם בפירוש המשנה (מסכת נגעים פרק יא משנה א’) וז”ל: ואמרו מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ. ואל תתמה על אמרם בצמר שהוא מן הגדל בארץ, לפי שאין בעלי חיים מתהוין אלא מן הצומח. ע”כ. (וכ”כ רש”י בסוכה דף יא. גבי עורות, דגידולי הארץ איקרו על שם שהארץ מגדלתם במרעה ופרנסה. וכן ברש”י עירובין כז:). וכן מבואר ברמב”ם (הלכות כלים פ”א הלכה יא): כל שהוא ארוג בין מצמר ופשתים בין מקנבוס או ממשי או משאר דברים הגדלים “ביבשה” הוא הנקרא בגד לעניין טומאה. ע”כ. הרי שבעינן דווקא דבר שגידולו מן הארץ, ומבואר דאפילו אם הוא ארוג, כפי שמצויים כיום בגדי ניילון רבים שאורגים אותם במעשה מחט, מ”מ כיון שאין גידולם מן הארץ אינם מקב”ט. וכ”כ התפארת ישראל  (ריש פרק יא דנגעים) דדבר הגדל בארץ, היינו שצומח או חי ומתפרנס מן הקרקע. וכן הבין בשו”ת אור לציון ח”א (סי’ ג’) בדברי הרמב”ם דבעינן דווקא שגדל מן הארץ, וחוטי ניילון אע”פ שמצויים בארץ, אין גידולם מן הארץ, אלא ששוב חזר להסתפק בדין הניילון, וצ”ע. גם בשו”ת שבט הלוי ח”י (סי’ ריז) הוכיח מדברי הרמב”ם בפירושו דבעינן גדל מן הארץ, וכתב לפי”ז שבגדי ניילון אינם מקב”ט. גם הגאון רבי משה פינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה ח”ג (חיו”ד סי’ נג) כתב, עתה שמעתי שהניילון נעשה רק מהשמן הנמצא במעיינות מעומק האדמה, וא”כ ודאי אין מק”ט גם לא מדרבנן ככלי אדמה, וממילא אין עלייהו דין כתם.

ב). ומדברי הרמב”ם הנז’ לעיל מוכח להדיא, דגם אם נעשה בגד (ולא כלי) ואפילו ארג את הבגד בצורה של שתי וערב, כל שמוצאו ומקורו שלא מן הארץ אינו מקב”ט שהרי כתב, אף האורג בגד מצמר הגדל בים, אינו מקב”ט. ומ”ש בספר חזקת טהרה (דף קסו.) שכל שהוא ארוג הרי הוא בכלל בגד האמור בתורה, ומה שאמרו הגדל ביבשה הוא לאפוקי הגדל בים בלבד, שהרי משי אינו גדל ממש מן הארץ אלא מן התולעת ובכל זאת טמא. ואף הניילון שנושא עליו שם בגד הוא בכלל זה. לענ”ד אין דבריו מחוורים, שהרי לפי מה שכתב הרמ’ בפירושו, שכל שניזון מן הארץ הרי בכלל הארץ, י”ל שפיר דלפיכך משי מקב”ט, משא”כ בגדי ניילון ולפיכך אפילו עשה מהם בגד, אינם מקב”ט.

ול”ד למ”ש הרמב”ם (פ”ב מהל’ כלים ה”א) שנייר אע”פ שאינו מקב”ט, מ”מ אם עשאו כלי מקב”ט. דהתם בעינן כלי שיש בו בית קיבול דומיא דשק, ומטעם זה אין הספוג מקב”ט וכמ”ש בשו”ת אגרו”מ (שם). ועוד, דדוקא נייר לפי שנעשה ממין דבר המקב”ט אלא שפנ”ח באו לכאן, וכ”כ החזו”א (כלים סי’ ה סק”ו, וז’). אבל בגדים הצמודים לגוף שאין בהם בית קיבול אע”פ שעשויים לשם כך, אין מקב”ט כתמים כלל.

וכן דעת מרן החזון איש (הלכות מקואות סי’ קכו או’ ז’) שכלי גומי שמקורם בשרף העץ ה”ז כזפת, שאין כלי  זפת מקב”ט, לפי שרק ז’ כלים נאמרה בהם טומאה מה”ת. וכתב עוד, דאפילו אחר שנתרבו שאר בגדים לטמא שלשה על שלשה, ואפשר שגם גומי בכלל שאר בגדים, מ”מ נראה שלא נתרבו אלא צמר גמלים וצמר גפן שהם בטוויה ואריגה כצמר ופשתים, ולא דברים הנמסים וניתכים. ולפי”ז ה”ה בבגדי ניילון שאין במינם טוויה ואריגה. ואע”ג שיש בגדי ניילון המצויים שאורגין אותם, מ”מ לא חייל על מין זה שם אריגה וטוויה.

וכן מצאתי מבואר בר”ש וברע”ב (פכ”ז מכלים משנה א’) שעל מוסף עליו דעור השק שהוא מטמא משום אריג, כתב משא”כ בעור דאם עשה ממנו רצועות דקות וארגו, אין בו טומאה. ע”כ. וכן מבואר שם ברמב”ם, שפירש,  שעור אין בו משום אריג לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויים משום ארוג לפי שאין אריגות בו.  ונראה בכוונתו, דאף אם עשאו לחוטין וארגם לבגד אין לזה חשיבות ארוג, לפי שכל שהוא אינו ארוג בעצם דהרי שייך לעשות ממנו הבגד בלא אריגה אין לו חשיבות אריגות אף כשעשאו באופן שיצטרך לאריגה, והוא ממש כפי’ הר”ש והרע”ב אך הם לא נתנו טעם אלא כתבו הדין דאף בעשאו לחוטין וארגו אין בו טומאה. וכן כתב  בשו”ת אגרות משה (חאו”ח חלק ב’ סימן א’) לענין ציצית, שבגדי ניילון פטורים מציצית ואף אם טוואם ועשאן חוטין כמעשה אריגה, פטורים מציצית.

וכן דעת גדולי מורי ההוראה, וכמ”ש הגר”ש וואזנר זצ”ל בספר שיעורי שבט הלוי (סי’ קצ סעי’ י’ סק”ג), דניילון אינו מקב”ט כתמים דרבנן. וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל דבגד העשוי מניילון הוי כבא מן הים, שאינו מקב”ט. הב”ד חתנו בספר לבושי עז (סי’ קצ סעיף י’ עמ’ רסה), ובספר טהרת הבית ח”א (סימן ח’ עמ’ תכח בדנמ”ח). וכן דעת מרן הגר”ע יוסף זצ”ל בספר טהרת הבית (שם) שניילון אינו מקב”ט. ורק בחיבר או תפר סביב הניילון חוטי פשתן וכיוצ”ב ואפילו חוט אחד, יש להחמיר, שהרי הרמב”ם כתב (פ”א מהל’ כלים הלכה ג’) חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ, אפילו חוט או משיחה, וחיברם חיבור גמור, הכל מקב”ט. ע”כ.

ואע”פ שיש מן האחרונים שהתחבטו בדין בגדי הניילון, הנה אף לדבריהם מכיון שאין מין זה מז’ המינים הנז’ ברמב”ם (פ”א מכלים ה”א), ולא נתרבה “מאו הבגד” לפי שלא היה מין זה בזמן חז”ל, ולא שייך בו במין זה טוויה ואריגה וכפי שנתבאר בשם הר”ש, א”כ אף אם מקב”ט הוי מדרבנן בעלמא, וכיון שלענין כתמים הוי פלוגתא אם דבר המקב”ט מדרבנן מקבל כתמים לפי שמן התורה היא טהורה, ואע”פ שפשיטא ליה להנודע ביהודה (תניינא סי’ קט) דמקב”ט כתמים, מ”מ עי’ בפרי דעה (שפתי לוי סי’ קצ ס”ק טז) שתמה על הנוב”י בזה, ושסתור עצמו למ”ש איהו גופא. ועיי”ש שתלה דין זה בפלוגתת הרמב”ם והראב”ד, שלדעת הרמב”ם (פ”ז מהל’ אבות הטומאה הלכה ג’) דאם נגעו משקין טמאין באחורי כלי חרס, נטמאו אחוריו מדרבנן, והראב”ד השיג עליו. וא”כ להר”מ מאי דאי’ בנדה (ס.) דלרבי נחמיה ליכא טומאת כתמים באחורי כלי חרס, הגם ששייך ביה קבל”ט מדרבנן, ע”כ כיון דמדאו’ ליכא ביה דין קב”ט. וכן רצה לתלות זאת בתחילה הרב פרדס רימונים (בפתיחה לסי’ קצ או’ א’) ושלהרמב”ם כל שאינו מקב”ט ד”ת אינו מקבל טומאת כתמים. ולפי”ז גם לדבריהם יש להקל בנד”ד.

ג). אמנם אם עירב בהם חוטין המקב”ט ולא ניכרים ובטלים ברוב המין שאמקב”ט, המשנה למלך (פ”א מהל’ כלים ה”ג) כתב להסתפק אם לקח צמר הגדל בים וצמר הגדל ביבשה וטרפן זה בזה, מי אזלינן בתר רובא, או דלמא שאני צמר גמלים ורחלים שאינו נראה ומתערב יפה ומשה בטל ברוב, אבל הכא דאף בתר טריפה ניכר צמר הגדל בארץ. ולפי”ד בבגדים שימינו שמתערבים יפה ולא ניכר כלל, והרוב הבגד עשוי ממין סינטטי, אין בו משום קב”ט. וע”ע משנה אחרונה (כלים שם) מה שכתב בזה. וכן כתב הרא”ש בפי’ על המשנה (נגעים פרק פי”א מ”א), דאם עירב החוטין קודם אריגה, אזלינן בתר רובא. וכ”כ להלכה בספר ששבה”ל (שם) לענין טומאת כתמים דאזלינן בתר רוב המין. ולפי”ז בגדי הלבשה תחתונה המצויים הרבה, ועשויים רובם מפוליאסטר וכיוצ”ב, אין מקב”ט כתמים כלל אפילו אינם עשויים 100% ממינים אלו.

ד). והגם שבגדים אלו תפורים בצדדיהם בחוטי תפירה, הנה מלבד מה שרוב חוטי התפירה הנם עשויים מחומר סינטטי שאינו מקב”ט, וכן עלה בידי לברר הדבר, וגם אמנם שיש חוטים העשויים מכותנה, אמנם בדרך כלל תופרים חוטים אלו בבגדים העשויים מחומרים אלו ולא בבגדים סינטטיים. ועוד, אפילו יהיו מחומרים אלו המקב”ט, מ”מ לא דמי למ”ש הרמב”ם (פ”א מהל’ כלים הלכה ג’) בחיבר מן הגדל בים לגדל ביבשה אפילו חוט או משיחה וחיברם חיבור גמור, הרי זה מקב”ט. דשאני הכא דהחוטים בטלים לגוף הבגד לפי שבאים לתקנו, ולא דמי להנ”ל שרוצה בקיום החוט המקב”ט.

ה). ואע”ג שהסדרי טהרה (סוף ס”ק צג) כתב, שאם דבר שאינו מקב”ט נמצא ע”ג דבר המקב”ט, טמאה משום טומאת משא. הב”ד הפת”ש (ס”ק יז). ולפי”ד ה”ה אשה שקינחה עם נייר שאמקב”ט וראתה עליו כתם, שטמאה כיון שהאשה ראויה לקבל טומאה. אולם בספר פרי דעה (בפתיחה שער ד’) כתב שאין דבריו נכונים, שהרי מלבד מה שהפוסקים סתמו להקל ולא חילקו בזה, ואילו היו סוברים כן לא היו שותקים מלהודיענו. והביא ראיה מתוס’ (נח. ד”ה כרבי) ממה שהיק’ על משתיתא, ויישב דמ”מ מקב”ט דנגעים. ואמאי לא יישב בפשיטות דהמשתיתא אע”ג דהחוטים אינם מקב”ט, מ”מ כיון שנמצאים ע”ג כלי האורג המקב”ט, הרי הם טמאים. והמנחת חינוך (מצווה קסא) העיר על הסד”ט שהרי רוב הראשונים ס”ל, דליכא טומאת משא בכלים. וע”ע בטהרת הבית (בנדפמ”ח עמ’ תל) שהביא הרבה אחרונים דחלקו על הסד”ט, וסיים, דכן ראוי להורות. וכ”כ בשיעורי שבט הלוי (עמ’ קסט) דממה שהפוסקים דנו לגבי נייר האם דינו כדבר המקב”ט, ומשמע, דמצד זה שאוחזתו בידה לא מגרע בהכי וע”כ שהשוו מידותיהם. וזה שלא כמ”ש בספר חוט השני (סי’ קצ סעי’ י’)  להחמיר בזה כהוראת הסד”ט. וגם בספר לבושי עז (עמ’ רסז) כתב, שאין הוראת גדולי הפוסקים כדבריו.

ו). ולפי”ז אשה בעלת כתמים רשאית ללבוש אפילו בז’ נקיים בגדים אלו, ואם הם לבנים, אדרבה עדיף שתלבש בגדים אלו לפי שניכר בהם היטב הכתם. ועדיף מבגדי צבעונים שהתירו לבישתם לבעלת כתמים.

ובאמת שאלולי דמסתפינא הוא אמינא מילתא חדתא, שאפילו לכתחילה נתיר לאשה בז’ נקיים ללבוש בגדים אלו שאמב”ט אם הם לבנים,  דהנה אפילו מצד המנהג שכתב הרוקח הנז’ ברמ”א (סי’ קצו ס”ג) שנהגו ללבוש לבנים בז’ נקיים, השו”ע (שם) השמיט לבנים, ולא הזכיר אלא נקיים. והייינו טעמא, שהרי היא בחזקת טהרה וכמ”ש הרמב”ן הב”ד הב”י שלאחר שהפסיקה בטהרה הרי היא בחזקת טהורה ואפילו בג’ ימים ראשונים תולין בכתמים וכמ”ש בשו”ע (סעי’ י’). וכן מבואר בשו”ת מעיל צדקה (סי’ סב) שדבר פשוט הוא להקל בבגדי צבעונים או בבגדים שאינם מקב”ט אם מצאה בז”נ בג’ ימים ראשונים אף לדעת הרמ”א. וכ”ש לדברי השו”ע (שם) דס”ל שגם בג’ ימים ראשונים תולים בכתמים.

והגם שבקרב בני ספרד כבר נהגו להחמיר בלבישת לבנים וכדברי הרמ”א, וכמ”ש הבא”ח (ש”ש פרשת צו או’ י’), וכ”כ בטה”ב ח”ב (סי’ יג או’ ד’). ובטעם מנהג זה צ”ע. ובשלמא לפי”ד הרמ”א, היינו כמ”ש בספר תורת השלמים (סי’ קצו סעי’ י’), ובסד”ט (ס”ק יב) דהיינו משום שלא תולין בג’ ימים ראשונים, ושמא ראתה קודם ימים אלו ותקלקל עצמה חינם. אולם לבני ספרד שגם בג’ ימים ראשונים תולין, אכתי צ”ע. וראיתי להפרדס רימונים ( ) שנימק בטעם לבישת לבנים, דיש לחוש לדברי התרומת הדשן הנז’ בב”י ובשו”ע (סי’ קצ ס”א) דשמא תרגיש שנפתח מקורה ולא תמצא לחה לבנה לפי שהבגד צבעוני ונמצאת טמאה.

אמנם גם לפי דבריו בבגד לבן שאמקב”ט, למאי ניחוש לה שהרי הלחה לבנת ניכרת שפיר ולא נטמאה חינם. וראיתי בראב”ן (סי’ שנג) שכתב בזה”ל: ולובשת בגדים לבנים ומצעת על מיטתה סדין לבן כדי להבחין שיהא ימים נקיים, דאי לא דלמא חזאי ולא אדעתייהו וליכא נקיים. עכ”ל. אולם בבגד לבן המקב”ט ודאי דניכר שפיר הדם. וע”ע בספר משמרת הטהרה – קארפ ח”ב (פרק יא או’ ד’ בהערות) שכתב, דיש לחוש שמא תראה ראייה מרובה ולא יהא ניכר הדם. אולם בבגד לבן שאינו מקב”ט שניכר בו הדם, גם לטעמו יש להתיר. ואהכ”נ יעו”ש שכתב, דאשה בעלת כתמים עדיף שתניח “פד” לפי שהוא לבן ואינו מקב”ט, ומ”מ אף הוא לא התיר אלא לאשה בעלת כתמים. ואנא אמינא למה לא נתיר לכל אשה ולא רק לבעלת כתמים.

ואע”ג שהפוסקים לא הזכירו דבר זה, היינו משום שבזמנם לא היה מצוי בגדים אלו בבגדים הצמודים לגוף, או משום שחששו לטומאת משא כהסד”ט, או משום דס”ל דכיון שראתה ודאי מגופה, טמאה, אולם אנן בני ספרד שמקילין בכל זה, למה לא נתיר לכתחילה לכל אשה ללבוש בז’ נקיים בגדים הצמודים לגופה שאמקב”ט.

ואפשר שלא רצו להקל לכתחילה בימים אלו עכ”פ בבגד הצמוד לגופה, ושמא משום דחיישינן לדלמא הרגשה וכמ”ש רש”י (נח. ד”ה מדרבנן) ואע”פ שאם כבר ראתה מקילין, מ”מ לכתחילה אין אנו רוצים להתיר וכדמות “ביטול איסור לכתחילה”, אלא שמשמעות הפוסקים הנז’ שלא ביארו בטעם מנהג לבישת לבנים כן, לא משמע הכי, ואכתי צ”ע.

 

 

בס”ד

בגדים סינטטיים בטומאת כתמים

שאלה: בגדים העשויים מפוליאסטר, ויסקוזה, אקרילן ולייקרה, או תערובת החומרים הנ”ל המצויים כיום הרבה, האם מקבלים טומאת כתמים?

תשובה: כל הבגדים העשויים מחומר סינטטי, נילון ופלסטיק, אינם מקב”ט כתמים ואפילו רק רוב הבגד עשוי מחומר מזה, ואין חילוק בין אם הניילון ארוג או לא, ולפיכך במה שמצוי הרבה בבגד הצמוד לגוף, שעשוי מחומרים אלו וכן בגד ים, אם ראתה עליהם כתמים יותר מכגריס, טהורה. אולם אם ארוג בהם בנפרד גם חוט מצמר או פשתן וכיוצ”ב וניכר בפנ”ע, מקבלים טומאה.

 

א). ברמב”ם (כלים פרק א’ הלכה ג’): כלים העשוים מעצמות חיה שבים ומעורה טהורים, כל שבים טהור ואינו מקבל טומאה מן הטומאות ולא טומאת מדרס, אף האורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה שנאמר או בגד או עור, מפי השמועה למדו מה בגד “מן הגדל בארץ” אף עור מן הגדל בארץ, חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ אפילו חוט או משיחה אם חיברו חיבור עד שמשים את שניהן כאילו הן אחד לטומאה שאם נטמא זה יטמא זה הכל מקבל טומאה. עכ”ל.

מבואר בדברי הרמב”ם, שאפילו צמר הגדל בים, אינו מקב”ט משום שאין גידולו מן הארץ. ולפי”ז פשוט שכל הכלים העשויים מניילון שמקורו בנפט, גם אם בארות הנפט הוי חלק מן הארץ לפי שנמצאים בקרקעית הים, מ”מ אין הנפט דבר שגידולו מן הארץ. ומקרא “דאו בגד או עור” מרבינן דבר הגדל מן הארץ דווקא.

ולפיכך מ”ש בשו”ת מנחת שלמה תניינא ב’- ג’ (סימן עז) דנפט מקב”ט לפי שרק הגדל בים הוא דממעטינן מטומאה משא”כ נפט חשיב כגדל ביבשה ולא כגדל בים, הואיל ונוזל זה נמצא רק בתוך יבשה ולא בתוך מים, לפי”ד הרמב”ם הנ”ל זה אינו, שהרי בעינן גידולו מן הארץ. וא”ת הרי גם צמר של בעלי חיים אינם גדלים מן הארץ, באמת שכבר היק’ כן הרמב”ם בפירוש המשנה (מסכת נגעים פרק יא משנה א’) וז”ל: ואמרו מה פשתים וצמר מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ. ואל תתמה על אמרם בצמר שהוא מן הגדל בארץ, לפי שאין בעלי חיים מתהוין אלא מן הצומח. ע”כ. (וכ”כ רש”י בסוכה דף יא. גבי עורות, דגידולי הארץ איקרו על שם שהארץ מגדלתם במרעה ופרנסה. וכן ברש”י עירובין כז:). וכן מבואר ברמב”ם (הלכות כלים פ”א הלכה יא): כל שהוא ארוג בין מצמר ופשתים בין מקנבוס או ממשי או משאר דברים הגדלים “ביבשה” הוא הנקרא בגד לעניין טומאה. ע”כ. הרי שבעינן דווקא דבר שגידולו מן הארץ, ומבואר דאפילו אם הוא ארוג, כפי שמצויים כיום בגדי ניילון רבים שאורגים אותם במעשה מחט, מ”מ כיון שאין גידולם מן הארץ אינם מקב”ט. וכ”כ התפארת ישראל  (ריש פרק יא דנגעים) דדבר הגדל בארץ, היינו שצומח או חי ומתפרנס מן הקרקע. וכן הבין בשו”ת אור לציון ח”א (סי’ ג’) בדברי הרמב”ם דבעינן דווקא שגדל מן הארץ, וחוטי ניילון אע”פ שמצויים בארץ, אין גידולם מן הארץ, אלא ששוב חזר להסתפק בדין הניילון, וצ”ע. גם בשו”ת שבט הלוי ח”י (סי’ ריז) הוכיח מדברי הרמב”ם בפירושו דבעינן גדל מן הארץ, וכתב לפי”ז שבגדי ניילון אינם מקב”ט. גם הגאון רבי משה פינשטיין זצ”ל בשו”ת אגרות משה ח”ג (חיו”ד סי’ נג) כתב, עתה שמעתי שהניילון נעשה רק מהשמן הנמצא במעיינות מעומק האדמה, וא”כ ודאי אין מק”ט גם לא מדרבנן ככלי אדמה, וממילא אין עלייהו דין כתם.

ב). ומדברי הרמב”ם הנז’ לעיל מוכח להדיא, דגם אם נעשה בגד (ולא כלי) ואפילו ארג את הבגד בצורה של שתי וערב, כל שמוצאו ומקורו שלא מן הארץ אינו מקב”ט שהרי כתב, אף האורג בגד מצמר הגדל בים, אינו מקב”ט. ומ”ש בספר חזקת טהרה (דף קסו.) שכל שהוא ארוג הרי הוא בכלל בגד האמור בתורה, ומה שאמרו הגדל ביבשה הוא לאפוקי הגדל בים בלבד, שהרי משי אינו גדל ממש מן הארץ אלא מן התולעת ובכל זאת טמא. ואף הניילון שנושא עליו שם בגד הוא בכלל זה. לענ”ד אין דבריו מחוורים, שהרי לפי מה שכתב הרמ’ בפירושו, שכל שניזון מן הארץ הרי בכלל הארץ, י”ל שפיר דלפיכך משי מקב”ט, משא”כ בגדי ניילון ולפיכך אפילו עשה מהם בגד, אינם מקב”ט.

ול”ד למ”ש הרמב”ם (פ”ב מהל’ כלים ה”א) שנייר אע”פ שאינו מקב”ט, מ”מ אם עשאו כלי מקב”ט. דהתם בעינן כלי שיש בו בית קיבול דומיא דשק, ומטעם זה אין הספוג מקב”ט וכמ”ש בשו”ת אגרו”מ (שם). ועוד, דדוקא נייר לפי שנעשה ממין דבר המקב”ט אלא שפנ”ח באו לכאן, וכ”כ החזו”א (כלים סי’ ה סק”ו, וז’). אבל בגדים הצמודים לגוף שאין בהם בית קיבול אע”פ שעשויים לשם כך, אין מקב”ט כתמים כלל.

וכן דעת מרן החזון איש (הלכות מקואות סי’ קכו או’ ז’) שכלי גומי שמקורם בשרף העץ ה”ז כזפת, שאין כלי  זפת מקב”ט, לפי שרק ז’ כלים נאמרה בהם טומאה מה”ת. וכתב עוד, דאפילו אחר שנתרבו שאר בגדים לטמא שלשה על שלשה, ואפשר שגם גומי בכלל שאר בגדים, מ”מ נראה שלא נתרבו אלא צמר גמלים וצמר גפן שהם בטוויה ואריגה כצמר ופשתים, ולא דברים הנמסים וניתכים. ולפי”ז ה”ה בבגדי ניילון שאין במינם טוויה ואריגה. ואע”ג שיש בגדי ניילון המצויים שאורגין אותם, מ”מ לא חייל על מין זה שם אריגה וטוויה.

וכן מצאתי מבואר בר”ש וברע”ב (פכ”ז מכלים משנה א’) שעל מוסף עליו דעור השק שהוא מטמא משום אריג, כתב משא”כ בעור דאם עשה ממנו רצועות דקות וארגו, אין בו טומאה. ע”כ. וכן מבואר שם ברמב”ם, שפירש,  שעור אין בו משום אריג לפי שכל שהוא אינו ארוג יחסר מן המנויים משום ארוג לפי שאין אריגות בו.  ונראה בכוונתו, דאף אם עשאו לחוטין וארגם לבגד אין לזה חשיבות ארוג, לפי שכל שהוא אינו ארוג בעצם דהרי שייך לעשות ממנו הבגד בלא אריגה אין לו חשיבות אריגות אף כשעשאו באופן שיצטרך לאריגה, והוא ממש כפי’ הר”ש והרע”ב אך הם לא נתנו טעם אלא כתבו הדין דאף בעשאו לחוטין וארגו אין בו טומאה. וכן כתב  בשו”ת אגרות משה (חאו”ח חלק ב’ סימן א’) לענין ציצית, שבגדי ניילון פטורים מציצית ואף אם טוואם ועשאן חוטין כמעשה אריגה, פטורים מציצית.

וכן דעת גדולי מורי ההוראה, וכמ”ש הגר”ש וואזנר זצ”ל בספר שיעורי שבט הלוי (סי’ קצ סעי’ י’ סק”ג), דניילון אינו מקב”ט כתמים דרבנן. וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל דבגד העשוי מניילון הוי כבא מן הים, שאינו מקב”ט. הב”ד חתנו בספר לבושי עז (סי’ קצ סעיף י’ עמ’ רסה), ובספר טהרת הבית ח”א (סימן ח’ עמ’ תכח בדנמ”ח). וכן דעת מרן הגר”ע יוסף זצ”ל בספר טהרת הבית (שם) שניילון אינו מקב”ט. ורק בחיבר או תפר סביב הניילון חוטי פשתן וכיוצ”ב ואפילו חוט אחד, יש להחמיר, שהרי הרמב”ם כתב (פ”א מהל’ כלים הלכה ג’) חיבר מן הגדל בים עם הגדל בארץ, אפילו חוט או משיחה, וחיברם חיבור גמור, הכל מקב”ט. ע”כ.

ואע”פ שיש מן האחרונים שהתחבטו בדין בגדי הניילון, הנה אף לדבריהם מכיון שאין מין זה מז’ המינים הנז’ ברמב”ם (פ”א מכלים ה”א), ולא נתרבה “מאו הבגד” לפי שלא היה מין זה בזמן חז”ל, ולא שייך בו במין זה טוויה ואריגה וכפי שנתבאר בשם הר”ש, א”כ אף אם מקב”ט הוי מדרבנן בעלמא, וכיון שלענין כתמים הוי פלוגתא אם דבר המקב”ט מדרבנן מקבל כתמים לפי שמן התורה היא טהורה, ואע”פ שפשיטא ליה להנודע ביהודה (תניינא סי’ קט) דמקב”ט כתמים, מ”מ עי’ בפרי דעה (שפתי לוי סי’ קצ ס”ק טז) שתמה על הנוב”י בזה, ושסתור עצמו למ”ש איהו גופא. ועיי”ש שתלה דין זה בפלוגתת הרמב”ם והראב”ד, שלדעת הרמב”ם (פ”ז מהל’ אבות הטומאה הלכה ג’) דאם נגעו משקין טמאין באחורי כלי חרס, נטמאו אחוריו מדרבנן, והראב”ד השיג עליו. וא”כ להר”מ מאי דאי’ בנדה (ס.) דלרבי נחמיה ליכא טומאת כתמים באחורי כלי חרס, הגם ששייך ביה קבל”ט מדרבנן, ע”כ כיון דמדאו’ ליכא ביה דין קב”ט. וכן רצה לתלות זאת בתחילה הרב פרדס רימונים (בפתיחה לסי’ קצ או’ א’) ושלהרמב”ם כל שאינו מקב”ט ד”ת אינו מקבל טומאת כתמים. ולפי”ז גם לדבריהם יש להקל בנד”ד.

ג). אמנם אם עירב בהם חוטין המקב”ט ולא ניכרים ובטלים ברוב המין שאמקב”ט, המשנה למלך (פ”א מהל’ כלים ה”ג) כתב להסתפק אם לקח צמר הגדל בים וצמר הגדל ביבשה וטרפן זה בזה, מי אזלינן בתר רובא, או דלמא שאני צמר גמלים ורחלים שאינו נראה ומתערב יפה ומשה בטל ברוב, אבל הכא דאף בתר טריפה ניכר צמר הגדל בארץ. ולפי”ד בבגדים שימינו שמתערבים יפה ולא ניכר כלל, והרוב הבגד עשוי ממין סינטטי, אין בו משום קב”ט. וע”ע משנה אחרונה (כלים שם) מה שכתב בזה. וכן כתב הרא”ש בפי’ על המשנה (נגעים פרק פי”א מ”א), דאם עירב החוטין קודם אריגה, אזלינן בתר רובא. וכ”כ להלכה בספר ששבה”ל (שם) לענין טומאת כתמים דאזלינן בתר רוב המין. ולפי”ז בגדי הלבשה תחתונה המצויים הרבה, ועשויים רובם מפוליאסטר וכיוצ”ב, אין מקב”ט כתמים כלל אפילו אינם עשויים 100% ממינים אלו.

ד). והגם שבגדים אלו תפורים בצדדיהם בחוטי תפירה, הנה מלבד מה שרוב חוטי התפירה הנם עשויים מחומר סינטטי שאינו מקב”ט, וכן עלה בידי לברר הדבר, וגם אמנם שיש חוטים העשויים מכותנה, אמנם בדרך כלל תופרים חוטים אלו בבגדים העשויים מחומרים אלו ולא בבגדים סינטטיים. ועוד, אפילו יהיו מחומרים אלו המקב”ט, מ”מ לא דמי למ”ש הרמב”ם (פ”א מהל’ כלים הלכה ג’) בחיבר מן הגדל בים לגדל ביבשה אפילו חוט או משיחה וחיברם חיבור גמור, הרי זה מקב”ט. דשאני הכא דהחוטים בטלים לגוף הבגד לפי שבאים לתקנו, ולא דמי להנ”ל שרוצה בקיום החוט המקב”ט.

ה). ואע”ג שהסדרי טהרה (סוף ס”ק צג) כתב, שאם דבר שאינו מקב”ט נמצא ע”ג דבר המקב”ט, טמאה משום טומאת משא. הב”ד הפת”ש (ס”ק יז). ולפי”ד ה”ה אשה שקינחה עם נייר שאמקב”ט וראתה עליו כתם, שטמאה כיון שהאשה ראויה לקבל טומאה. אולם בספר פרי דעה (בפתיחה שער ד’) כתב שאין דבריו נכונים, שהרי מלבד מה שהפוסקים סתמו להקל ולא חילקו בזה, ואילו היו סוברים כן לא היו שותקים מלהודיענו. והביא ראיה מתוס’ (נח. ד”ה כרבי) ממה שהיק’ על משתיתא, ויישב דמ”מ מקב”ט דנגעים. ואמאי לא יישב בפשיטות דהמשתיתא אע”ג דהחוטים אינם מקב”ט, מ”מ כיון שנמצאים ע”ג כלי האורג המקב”ט, הרי הם טמאים. והמנחת חינוך (מצווה קסא) העיר על הסד”ט שהרי רוב הראשונים ס”ל, דליכא טומאת משא בכלים. וע”ע בטהרת הבית (בנדפמ”ח עמ’ תל) שהביא הרבה אחרונים דחלקו על הסד”ט, וסיים, דכן ראוי להורות. וכ”כ בשיעורי שבט הלוי (עמ’ קסט) דממה שהפוסקים דנו לגבי נייר האם דינו כדבר המקב”ט, ומשמע, דמצד זה שאוחזתו בידה לא מגרע בהכי וע”כ שהשוו מידותיהם. וזה שלא כמ”ש בספר חוט השני (סי’ קצ סעי’ י’)  להחמיר בזה כהוראת הסד”ט. וגם בספר לבושי עז (עמ’ רסז) כתב, שאין הוראת גדולי הפוסקים כדבריו.

ו). ולפי”ז אשה בעלת כתמים רשאית ללבוש אפילו בז’ נקיים בגדים אלו, ואם הם לבנים, אדרבה עדיף שתלבש בגדים אלו לפי שניכר בהם היטב הכתם. ועדיף מבגדי צבעונים שהתירו לבישתם לבעלת כתמים.

ובאמת שאלולי דמסתפינא הוא אמינא מילתא חדתא, שאפילו לכתחילה נתיר לאשה בז’ נקיים ללבוש בגדים אלו שאמב”ט אם הם לבנים,  דהנה אפילו מצד המנהג שכתב הרוקח הנז’ ברמ”א (סי’ קצו ס”ג) שנהגו ללבוש לבנים בז’ נקיים, השו”ע (שם) השמיט לבנים, ולא הזכיר אלא נקיים. והייינו טעמא, שהרי היא בחזקת טהרה וכמ”ש הרמב”ן הב”ד הב”י שלאחר שהפסיקה בטהרה הרי היא בחזקת טהורה ואפילו בג’ ימים ראשונים תולין בכתמים וכמ”ש בשו”ע (סעי’ י’). וכן מבואר בשו”ת מעיל צדקה (סי’ סב) שדבר פשוט הוא להקל בבגדי צבעונים או בבגדים שאינם מקב”ט אם מצאה בז”נ בג’ ימים ראשונים אף לדעת הרמ”א. וכ”ש לדברי השו”ע (שם) דס”ל שגם בג’ ימים ראשונים תולים בכתמים.

והגם שבקרב בני ספרד כבר נהגו להחמיר בלבישת לבנים וכדברי הרמ”א, וכמ”ש הבא”ח (ש”ש פרשת צו או’ י’), וכ”כ בטה”ב ח”ב (סי’ יג או’ ד’). ובטעם מנהג זה צ”ע. ובשלמא לפי”ד הרמ”א, היינו כמ”ש בספר תורת השלמים (סי’ קצו סעי’ י’), ובסד”ט (ס”ק יב) דהיינו משום שלא תולין בג’ ימים ראשונים, ושמא ראתה קודם ימים אלו ותקלקל עצמה חינם. אולם לבני ספרד שגם בג’ ימים ראשונים תולין, אכתי צ”ע. וראיתי להפרדס רימונים ( ) שנימק בטעם לבישת לבנים, דיש לחוש לדברי התרומת הדשן הנז’ בב”י ובשו”ע (סי’ קצ ס”א) דשמא תרגיש שנפתח מקורה ולא תמצא לחה לבנה לפי שהבגד צבעוני ונמצאת טמאה.

אמנם גם לפי דבריו בבגד לבן שאמקב”ט, למאי ניחוש לה שהרי הלחה לבנת ניכרת שפיר ולא נטמאה חינם. וראיתי בראב”ן (סי’ שנג) שכתב בזה”ל: ולובשת בגדים לבנים ומצעת על מיטתה סדין לבן כדי להבחין שיהא ימים נקיים, דאי לא דלמא חזאי ולא אדעתייהו וליכא נקיים. עכ”ל. אולם בבגד לבן המקב”ט ודאי דניכר שפיר הדם. וע”ע בספר משמרת הטהרה – קארפ ח”ב (פרק יא או’ ד’ בהערות) שכתב, דיש לחוש שמא תראה ראייה מרובה ולא יהא ניכר הדם. אולם בבגד לבן שאינו מקב”ט שניכר בו הדם, גם לטעמו יש להתיר. ואהכ”נ יעו”ש שכתב, דאשה בעלת כתמים עדיף שתניח “פד” לפי שהוא לבן ואינו מקב”ט, ומ”מ אף הוא לא התיר אלא לאשה בעלת כתמים. ואנא אמינא למה לא נתיר לכל אשה ולא רק לבעלת כתמים.

ואע”ג שהפוסקים לא הזכירו דבר זה, היינו משום שבזמנם לא היה מצוי בגדים אלו בבגדים הצמודים לגוף, או משום שחששו לטומאת משא כהסד”ט, או משום דס”ל דכיון שראתה ודאי מגופה, טמאה, אולם אנן בני ספרד שמקילין בכל זה, למה לא נתיר לכתחילה לכל אשה ללבוש בז’ נקיים בגדים הצמודים לגופה שאמקב”ט.

ואפשר שלא רצו להקל לכתחילה בימים אלו עכ”פ בבגד הצמוד לגופה, ושמא משום דחיישינן לדלמא הרגשה וכמ”ש רש”י (נח. ד”ה מדרבנן) ואע”פ שאם כבר ראתה מקילין, מ”מ לכתחילה אין אנו רוצים להתיר וכדמות “ביטול איסור לכתחילה”, אלא שמשמעות הפוסקים הנז’ שלא ביארו בטעם מנהג לבישת לבנים כן, לא משמע הכי, ואכתי צ”ע.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש