שאלה:
האם מותר בשבת לשאת עליו אקדח במקום שאין חשש פיקוח נפש ויש עירוב במקום?
תשובה:
כל הכלים שמיועדים מתחילתם לדברים שאין בעשייתם איסור בשבת, אינם מוקצים, ועל כן אקדח, מד – חום, מכשירי הנשמה, אינפוזיה, וכן שאר מכשירים חשמל העומדים לצרכי פיקוח נפש, דינם ככלים שמלאכתם להיתר.
מקורות:
א). הנה מסברא נראה לומר, דכלים שכל ייעודם הוא כדי להשתמש בהם בזמן היתר, אין להם דין מוקצה כלל, וכגון, אקדח, שעומד להצלה וכל זמן שמשתמש בו הוא לצורך הגנה משום פיקו”נ, ובין כשהורג ובין כשפוצע, ואף שחבלה אסורה בשבת, מ”מ אינו עומד אצלו אלא לחבלה שיש בה משום פקו”נ, והיא מותרת בשבת, ולזה יוצר מתחילה ואין לו עוד תשמיש אחר של איסור, על כן הרי הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר, (ואף שמרבים להתאמן אתו, מ”מ אין זה אלא כדי להכשיר את השימוש בו לעת הצורך, ולא יועד בשביל להתאמן אלא כדי להרוג, וברור). ואע”ג דיש שמשתמשים באקדח או ברובה, גם לדברים אחרים שאין בהם פקו”נ, מ”מ אין זה מעלה ומוריד, כיון שבכלים קיימ”ל דאזלינן בתר יד הבעלים, וכל כלי שמלאכתו לאסור שייחדו למלאכת היתר, מותר להשתמש בו, וכמבואר בגמ’ שבת (קכב:) גבי קורנס של אגוזים, לפצוע בו אגוזים אבל של נפחים לא. וברש”י שם ביאר, דכיון שייחדו לפציעת אגוזים הרי הוא כלי שמלאכתו להיתר. וכ”כ בתוס’ הרא”ש שם. וראה עוד בהגה’ רע”א (ריש סי’ שח).
ועל כן אף שמקפיד על האקדח ומייחד לו מקום, ולא משתמש בו לדברים אחרים, מ”מ במוקצה מחמת חסרון כיס, בעינן שיהיה עומד למלאכת איסור, וכמ”ש בתוספת שבת (סי’ שי סק”א), ובתהלה לדוד (סי’ שח סק”א), ובגר”ז (סי’ שח סעי’ ד’), ועוד. וכאן עומד לשמש רק למלאכת היתר והיינו פיקוח נפש.
ב). ולכאו’ אכתי היה מקום לתלות זאת בפלוגתת הראשונים אם שבת דחויה או הותרה אצל פיקוח נפש, אולם אינו מוכרח, דגם אם ננקוט דשבת דחויה אצל פיקו”נ וכדעת הרבה ראשונים הנז’ בביה”ל (סי’ שכח סעי’ ד’ ד”ה כל), (וע”ע בס’ חזו”ע ח”ג עמ’ רנז ואילך, שהביא דאדרבה רוב הראשונים סוברים דשבת הותרה ובפרט שכן מוכח מדעת השו”ע סי’ שכח סעי’ ד’. ואכמ”ל), מ”מ י”ל, כיון שהאקדח מיוצר מתחילה לדברים שהשבת נדחית בפניהם, אינו נידון ככלי שמלאכתו לאיסור, מאחר וליכא בו שימוש אסור בשבת.
ג). וראה עוד במתני’ (סג.) דלא יצא האיש בסיף ובקשת לרה”ר, וכן פסק השו”ע (סי’ שא סעיף ז’). ומשמע דמשום הוצאה נגעו בה, אבל בלא”ה מותר אע”ג דקשת וסייף עומדת לצידה ולהריגה, וע”ע במ”ב (ס”ק כה). ולפמשנ”ת א”ש, דכיון דמיועדים אצלו להיתר, דינם ככלים שמלאכתם להיתר.
ד). עוד ראיה לסברא זו, יש להביא ממ”ש מרן הב”י (סי’ תקכו) בשם תשו’ הרמב”ן, דכלי קבורה ביום טוב שני שמותר בקבורה, דינם ככלים שמלאכתם להיתר דשמא יצטרך להם למת אחר. וכן פסק שם השו”ע (סעיף ו’). ומוכח, דכיון שכלים אלו מיועדים לקבורה, והקבורה מותרת ביו”ט, דינם ככשמל”ה.
ה). ומיניה לשאר כלים ומכשירים שעומדים רק לשימוש החולה, ואין להם תשמיש אחר מלבד לרפואה וכגון מד חום, (והגם שהרבה פעמים מודדים בבתי רפואה חום גם שלא במקום סכנה ממש, מ”מ עושים כן מחשש סכנה והתפתחות מחלה), ‘אינפוזיה’, מכשירי הנשמה וכד’, שמותר לטלטלם, ואין חילוק אם יש לו חולה בבית, כיון שסו”ס עומד לשימוש המותר. וכן ראיתי סברא זו בשו”ת אול”צ ח”ב (פכ”ו או’ יא) בשם הגרב”צ אבא שאול זצוק”ל. וכן דעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל דמד חום הוא כלי שמלאכתו להיתר, ואחד מנימוקיו הוא, דכיון שהוא מיועד למדידה של מצווה היינו של חולה, ומותר לטלטלו אפילו מחמה לצל, והובא בספר שש”כ (פרק מ הע’ ג’). ובשו”ת מנחת שלמה ח”ב (עמ’ קמג) התיר למעשה טלטול האקדח, וכתב דהוא כלי שמלאכתו להיתר, אלא דאתי עלה מטעם אחר, והוא, דכיון דמיועד גם להטלת אימה ופחד ורוב תשמישו הוא להרתעה גרידא, ע”כ חשיב ככלי שמלאכתו להיתר. ולרווחא דמילתא קאמר, דלפי מה שביאר הסברא גבי מד חום, יכל להתיר מצד זה טלטול האקדח.
ו). אלא דאם כנים הדברים, צ”ב דמאי שנא מסכין של מילה, שנחלקו בו הפוסקים אם דינו ככלי שמלאכתו להיתר, ומותר לטלטלו אפילו אחר שהניחו מידו, דהמהרש”ל ביש”ש כתב להתיר משום דאין מוקצה לחצי שבת, והואיל דבין השמשות לא היה מוקצה לפי שהיה צריך לו, אע”ג שאחר המילה תו אין לו צורך בו, אין לו דין מוקצה. וכן סתמו הרמ”א (יו”ד סי’ רסו) והש”ך בנקוה”כ להתיר. אולם הט”ז (שם סק”א) האריך לדחות דבריהם, וכתב, דהדין דאין מוקצה לחצי שבת, היינו בדברים התלויים בדעת, וכגון, שביה”ש היה ראוי ואח”כ חזר ונדחה, אבל בכלים שהם איסור, אין זה תלוי בדעתו, ונהי דהותר לצורך המילה, מ”מ כשגמר המילה חזר לאיסורו. והביא ראיה מעלי שהוא דף עבה וכבד, והוא מוקצה מחמת ח”כ כמבואר בגמ’ (שבת קכג:) ומותר לקצוב עליו בשר לצורך יו”ט, ואח”כ נאסר בטלטול וכמבואר בשו”ע (סי’ תצט סעי’ ה’). וכן הביא ראיה זו המג”א (או”ח סי’ שלא ס”ק ה’) ונקט כן לדינא. וכן פסק המ”ב (סי’ שי ס”ק טו). ולכאו’ כיון דהסכין עומד למילה ומייחד אותו למילה המותרת בשבת, אמאי ס”ל להני פוסקים דהוא מוקצה.
ז). ויש ליישב ע”פ מה שחילק בשו”ת אור לציון ח”ב (פכ”ו או’ ב’), דבסכין של מילה, אף שעומד ומיוחד הוא לעשיית מילה, מ”מ לא כל מילה מותרת בשבת, וכגון מילה שלא בזמנה, ויוצא דופן ועוד, על כן חשיב הסכין עומד גם לאיסור, אבל מד חום מיועד לחולה ומדידה לחולה לעולם מותרת. (וצ”ל בכוונתו, דאף שבשבת לא ישתמשוי בו רק למילות של היתר, מ”מ כיון דעומד בימות החול גם למילות האסורות בשבת כגון מילה שלא בזמנה ויוצא דופן, חשיב הסכין ככלי שמלאכתו לאיסור, ולפי שמקפיד עליו הרי הוא מוקצה מחמת ח”כ, דאין מוקצה מחמת ח”כ אלא בכלי שמלאכתו לאיסור). אולם לענ”ד אין דבריו מחוורים, דהלא כלי שעומד לאיסור ולהיתר, אינו מוקצה, וסכין זה רוב המילות הנערכות בו הם מילות בזמנן והם של היתר. ואפילו בכלי שרוב מלאכתו לאיסור, כתב הביה”ל (סי’ שח ס”ג), דאם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם, אלא שזה משתמש בו לאיסור יותר, אינו מוקצה. וראה עוד באור לציון ח”ב (פרק כו או’ ב’), גבי סכין של שחיטה דג”כ כתב כיסוד הזה, דהוא מוקצה ביו”ט, ואף שהשחיטה ביו”ט הותרה, מ”מ אסור לשחוט למחר ולנכרי, וגם שם צ”ע כנ”ל.
ח). ולענ”ד לא דמי כלים אלו לכלי מילה, דהנה המג”א (סי’ תקכו ס”ק יד) כתב שסכין של מילה, אסור לטלטלו אחר המילה ולא דמי לכלי קבורה ביו”ט שני שהתיר הרמב”ן לטלטלם אחר הקבורה, דהתם נימק הרמב”ן טעם התירו, שמא יצטרך להם למת אחר, אבל בסכין של מילה שלא יצטרך עוד למולו, אסור. וע”ע במג”א (סי’ שלא סק”ה). ונראה טעמו, דסכין של מילה אינו דבר המצוי שיצטרך למול מבלי שידע על כך מאתמול. וכן מבואר בחזו”א (או”ח סי’ מג ס”ק ז’). וכן ביאר הגרש”ז אויערבאך זצ”ל הובא בשש”כ (פ”כ הע’ נא). ולפי”ז בנד”ד בכלים המיועדים להצלת נפשות, מאחר וכלים אלו אין ייעודם לזמן מסויים, אלא כל שעה ושעה זמניה הוא, ואין אפשרות להיערך לכך מראש, דינם כדין כלי קבורה, דאין זה תלוי בו, ע”כ הוו כלים שמלאכתם להיתר דכל תשמישם ביו”ט הוא להיתר ואפילו שעתה אינו זמן של פקו”נ.
ט). ולפי דברינו נראה ליישב דברי השער הציון (סי’ שח ס”ק יג) שכתב, דיש להוכיח מהגמ’ שבת (קכד.) דכלי שמלאכתו לאיסור, אסור לטלטלו היכא דאפשר לו בכלי היתר, דהא התם אמרינן כן אפילו גבי מקלות שמלאכתם להיתר, דדקין וחלקים היו ועומדים להפשטת העורות כדאי’ שם בגמ’, ואפ”ה אמרינן דאפשר כדרבי אלעזר, וכ”ש במלאכתם לאיסור. וכ”כ להוכיח מהתם בהגה’ הראמ”ה (שם). וקשה אמאי נקט המ”ב דמקלות אלו כלים שמלאכתם להיתר, הלא עומדים להפשטת עורות שהם מלאכה האסורה בשבת, ונתקשו בכך רבים. אולם לפי האמור נראה, דכיון שהיה זה במקדש, ושם הותרה ההפשטה בשבת, ע”כ יש למקלות אלו דין כלים שמלאכתם להיתר ואע”ג שפעולת ההפשטה בעלמא היא פעולת איסור.
