אמירת תהילים או ברכה אחרונה אחרי אמירת קריאת שמע על המטה

שאלה:

לכבוד כבוד הרב

אם אחרי שאני אומר קריאת שמע על המיטה, אני נזכר ששכחתי להגיד ברכת בורא נפשות על שתייה ששתיתי, האם מותר לי להגיד את זה אחרי שכבר אמרתי ברכת המפיל?.

וכן, אם אני אומר פרק אחד של תהילים כל לילה לפני שינה, ושכחתי לפני שאמרתי קריאת שמע, ואני נזכר אחר כך, האם מותר לי לומר את הפרק של תהילים?

תשובה:

אם שכחת ולא בירכת ברכת נפשות, מותר לך לברך ברכת בורא נפשות גם לאחר אמירת ברכת המפיל, וכן מותר לקרוא פרק תהילים שאתה נוהג לקרוא בכל יום.

מקורות:

אע”ג שכתב הרמ”א (סי’ רלט סעיף א’): אין אוכלים ושותים ולא מדברים אחר ק”ש שעל מיטתו אלא ישן מיד, שנאמר: “אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה”. וגם המשנה ברורה (ס”ק ד’) כתב, דאם כבר ברך ברכת המפיל יזהר שלא יפסיק בדיבור. וכן כתב הבן איש חי (פרשת פקודי אות יב), שמנהגו ומנהג אביו שלא לברך המפיל בשו”מ משום שחששו שמא לא יירדמו או יפסיקו בדיבור ולדעת כמה פוסקים הוי ברכה לבטלה. וכ”כ עוד הרבה אחרונים.

מ”מ במקום מצווה וכן במקום צורך יש להתיר, וכמ”ש בספר תהילת חיים ח”ב (עמ’ מא) כתב וז”ל: מצד הדין מותר לדבר אחר ברכת המפיל ואינו דומה לברכת המוציא, שהשינה אינה מסורה לאדם שפעמים אינו יכול לישון, רק ברכה זו תיקנו אותה אנשי כנה”ג כברכת השכיבנו שאומרים בבית הכנסת אף שהוא ער כמה שעות. לכן אם נחוץ בכך מותר לדבר, ואף לאכול ולשתות ולעסוק במשא ומתן אם באו אליו לאחר ברכת המפיל, ולכן לא הוזכר בראשונים האיסור לדבר, ורק הרמ”א הביא מצד מנהג ע”פ הפסוק: “אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה”, עכ”ל. ובאמת שכדבריו כתב גם הגאון מהרי”צ חיות (ברכות יא:) שברכת המפיל הוי ברכת השבח ונתקנה על מנהגו של עולם ואפי’ לא ישן. וכן דעת האורחות חיים – ספיקנא (ס”ק ג’) דברכת המפיל אינו כברכת הנהנין, רק ברכת שבח צרכי העולם, וע”כ אין להקפיד אם נמשך בדיבורו או באכילתו לאחר ברכת המפיל. וכן דעת החיי אדם (כלל לה סע’ ד’) שכתב, אבל בלילה אפי’ לא ישן כלל לא הוי לבטלה, די”א שתיקנו אותה על מנהג העולם כמו ברכות השחר. גם הכף החיים (ס”ק ז’) הביא כן בשם היפה ללב, והכנה”ג ועוד. וכ”כ בספר הליכות עולם ח”א (עמ’ רנט) בשם פוסקים רבים. וע”ע במה שכתב בזה בפסקי תשובות חלק ב’ (עמ’ תתקפז הערה 17). וכן יש לדקדק בדברי המ”ב, שנזהר לכותבו בלשון איסור, אלא כתב יזהר שלא להפסיק.

ועל כן אף שללא צורך אנו נזהרים בזה, מ”מ במקום צורך וכל שכן במקום מצווה, אין בזה כל פקפוק, ואין לחוש משום ברכה לבטלה.