שאלה: יולדת אחרי ניתוח קיסרי שאינה יכולה ללכת מפאת חולשתה, ויושבת על כסא גלגלים, האם מותר לבעלה להסיע את הכסא כשהיא יושבת עליו.
תשובה: אשה יולדת והיא חלושה מאד, וכגון אחרי ניתוח קיסרי, היושבת על כסא גלגלים וצריכה שיזיזוה ממקום למקום, מותר לבעלה להסיע את הכסא, אם אין מישהי אחרת שתוכל להסיעה. ובלבד שיזהר ביותר שלא ליגע בה. ואם יכול ללבוש כפפות וכדומה להיכר תבוא עליו ברכה.
מקורות:
א. מקור נפתח לאיסור נגיעה באשתו גם כשהיא חולה, מבואר בשו”ת תרומת הדשן (סימן רנב), והובא בקיצור בבית יוסף (יו”ד סימן קצה). ופסק כן להלכה בשלחנו הטהור (סימן קצה סעיף טז): אשה חולה והיא נדה, אסור לבעלה ליגע בה כדי לשמשה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסמכה. ע”כ. ואולם הרמ”א בדרכי משה הקצר (שם אות ו) כתב על זה: אמנם בשערי דורא בהגהה (סימן יח ד”ה כתב) כתב דיש מתירין אפילו היא חולה עכ”ל, ואני מצאתי הגהה במרדכי פ”ק דשבת (שלטי הגיבורים סט ע”ב אות ה) שכתב וזה לשונו, כתב הר”ם אותן שנזהרין מליגע בנשותיהן נדות כשהן חולות שזהו חסידות של שטות, מפי הר”ר טוביה מבראנה. עד כאן לשון ההגהה שם. עכ”ל הרמ”א. ועל פי זה כתב בהגהתו לש”ע שם: וי”א דאם אין לה מי שישמשנה, מותר בכל, וכן נוהגין אם צריכה הרבה לכך. עכ”ל.
והנה מה שסיים ‘אם צריכה הרבה לכך’, לא נזכר בדבריו בדרכי משה. ונראה שהם דברי עצמו שעדיף שלא לסמוך על היתר זה אלא אם כן צריכה הרבה לכך. ובלא זה מוטב להמנע.
ב. אכן בשו”ת הרדב”ז חלק ד (סימן ב) כתב אופני היתר במקום צורך, וז”ל בדילוג: שאלה, ראובן ואשתו שהיו במחבואה ואין שם אדם לשמשם וחלתה והיא נדה אם יוכל בעלה ליגע בה כגון להשכיבה ולהקימה ולעשות צרכיה, ואם הוא רופא אם יוכל למשש לה הדפק, ואם הוא אומן אם יכול להקיז לה דם, ואם יש חילוק בחולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה. תשובה, לכאורה היה נראה דדבר זה אסור, ואפילו ליגע בה באצבע קטנה, וכן השיב מהר”ר ישראל בתשובה בספר תרומת הדשן [הנ”ל] וחילק ז”ל בין חלה הוא לחלתה היא, דאם חלה הוא מותר וכו’, אבל חלתה היא אסור לשמשה שמא יצרו יתגבר עליו ויבא לידי עבירה, והיא לא תמנענו שהרי תשש כחה וכו’. ולפי עניות דעתי אין הדברים אמורים אלא בזמן שאין לה מי שישמשנה אלא הוא, דמחייבין ליה לשכור לה אשה שישמשנה וכו’, ודכותה אסר מהר”ר ישראל וז”ל השאלה ששאלו מלפניו ז”ל אשה שהיא חולה “ורצה” בעלה ליגע בה וכו’ משמע שמרצון רצה ליגע בה, אבל בנ”ד שהם במחבואה ואין שם מי שישמשנה וכי יניחנה שתמות, אין זה דרכי נועם וכו’. ואפילו חולי שאין בו סכנה אני אומר שמותר, כיון שאי אפשר אלא בו, שהרי אין הרפואה תלויה בעשיית האיסור, וחששא רחוקה היא שיבא עליה מכמה טעמי: חדא, כיון שהגיע חוליה עד שצריך אחר להשכיבה ולהקימה אין אדם מתאוה לה, כי אין אדם מתאוה אל המתה. ותו כיון שהיא חולה ויש לה חולשה – לא תניחנו, ולא חיישינן שמא יבא עליה באונס. ותו דאפילו הנכרים מרחיקין את הנדה, כל שכן ישראל הקדושים וכל שכן מיתה וחולה. ותו דאין זה דרכי נועם, שאפילו שאין לה סכנה עכשיו אפשרי קרוב הוא שעל ידי שאין מי שישכיבנה ויקימנה תבא לידי חולי שיש בו סכנה. אבל מודינא שלא ירחוץ פניה ידיה ורגליה שהם דברים של חיבה ביותר וכו’. כללא דמלתא דבנדון דידן כ”ע מודו דמותר, וכן אם יש בה חולי של סכנה. אבל אם אין בה חולי של סכנה אם יש שם רופאים אחרים בקיאים כמו בעלה ראוי לסמוך על הרשב”א [שהביא בדבריו שם] שהחמיר. אבל אם אין שם בקיאים כמו בעלה מותר. ע”כ לשונו השייך לעניננו.
ומדבריו יש ללמוד לנ”ד דהיכא שאין מי שיקח את האשה על הכסא מלבד בעלה, והיא זקוקה לזה, שהרי צריכה לעבור ממקום למקום, למנוחה ואכילה ושתיה, יהא הדבר מותר, כי הלא הרדב”ז התיר אפילו ליגוע בה ממש, וכאן אינו נוגע בה אלא רק בכסא אשר היא יושבת עליו בנוגעו בו, ואם כן כל שכן שיהיה מותר, ובפרט ששייכים כאן רוב הטעמים שהזכיר הרדב”ז שאין חשש שיבא עליה. ועוד שהרדב”ז סובר כן גם בדעת התרומת הדשן כמו שדייק מלשונו שכתב “ורצה” בעלה, וכנזכר, והוא מקור השלחן ערוך שאסר. ואפילו אם נאמר שהתה”ד עצמו והש”ע יסברו לאסור בנידון הרדב”ז, מ”מ כאן שאינו נוגע בה ממש, יש לומר שגם הם יודו להתיר, ועכ”פ במקום צורך.
ג. ומצאתי סיוע לזה מדברי מרן זיע”א בספר טהרת הבית (ח”ב סימן יב, משמרת הטהרה סוף אות מו) שכתב: אשה חולה ששוכבת במיטה בבית החולים, והיא נדה, נראה שמותר לבעלה להגביה את המיטה או להנמיכה, בין שזה נעשה על ידי חשמל, בין על ידי פעולה ביד, כל שהדבר נעשה לרווחת האשה החולה, כיון שאינו נוגע בגופה כלל, אלא על ידי דבר אחר. וכן פסק בספר שבט הלוי (עמוד רעו אות ד). וכן כתב בשו”ת באר משה חלק ד (סימן עד). ואפילו לדידן דנקטינן לדינא כדעת מרן שאין להתיר לשמש את אשתו החולה כשהיא נדה, כגון להקימה ולהשכיבה ולסומכה שלא במקום סכנה, מכל מקום כאן שאינו נוגע בה כלל, אלא הנגיעה היא במיטה בלבד, יש לומר שאף מרן מודה להתיר. ומה גם דהוי כעין ספק ספיקא, שמא הלכה כדעת הרדב”ז [הנ”ל] והבשמים ראש [שהביא שם לעיל מיניה] שאף כשאין סכנה מותר, וכן כתב בערוך השלחן [סימן קצה סעיף כז] אליבא דהרמ”א, וכן פסקו הרוח חיים והמסגרת השלחן, ואם תמצא לומר שהלכה כדברי התרומת הדשן ומרן להחמיר, שמא בכהאי גוונא דהוי נגיעה על ידי דבר אחר יש להתיר. ע”כ. וע”ש במשמרת הטהרה בתחילת ההערה אריכות עצומה באיסור הנגיעה אם מה”ת או מדרבנן והשיטות בזה, ובדין מישוש הדפק.
כי על פי הדברים האלה יש לדון להתיר גם בנידון השאלה, שכיון שרוצה להזיז את האשה ממקום למקום לצרכה, ואינו נוגע בגופה ממש, מותר. ואין לומר ששם מדובר דוקא כשיש לה צער בשכיבתה, ולכן התירו לו לשנות תנוחה בכדי להצילה מכאב. דמהי תיתי לחלק בזה, ובכל אופן שרוצה להזיז את מצב תנוחת המיטה לאיזה צורך שישנו הדבר מותר, דזיל בתר טעמי, ושייכים הם גם בנ”ד, דסוף סוף אינו נוגע בגופה אלא בכסא. מה גם ששייך הספק ספיקא הנזכר בדברי מו”ר.
ד. והנה בספר חוט שני (סימן קצה סעיף ב אות י) כתב: יש להמנע מלהסיע מטת אשתו יולדת או חולה, והוא הדין כשהיא יושבת בכסא גלגלים, אמנם בשעת הדחק מותר. ע”כ. ובשער הציון (שם אות יט) ביאר טעם הקולא בשעת הדחק: הטעם דהולכת המטה אינה דומה לשום הרחקה מהרחקות, וגם אין בזה משום חיבה, כיון דעושה כן בשעת הדחק לצורך מחלתה. ע”כ. ונראה שגם מה שכתב “יש להמנע” אינו מעיקר הדין, אלא משום חומרא, שהרי תיכף ומיד כתב שאין בזה טעם לאסור לא משום הרחקות ולא משום חיבה, אלא שלכתחלה יש להמנע לדעתו, ומתורת חומרא. וכן משמע מסיום דבריו שם שכתב: ופשיטא דאם מסיע אותה לשם משחק וכדומה אסור מן הדין. ע”כ. ודוק מינה דכשאינו לשם משחק אינו מן הדין.
גם הלום ראיתי בספר שלחן יוסף (עמוד קטו אות צה) שכתב שמרן הגר”ע יוסף הורה לאדם שאשתו ילדה בניתוח, ואין מי שיקח אותה בכסא גלגלים, שיכול לקחתה בעצמו. ע”כ.
ה. ודע, כי בספר טהרת הבית (שם) סיים לענין הזזת המיטה: ומכל מקום טוב לעשות כמו שסיים הבאר משה שם, שיכרוך ידיו במפה או שילבש כפפות בידיו, לתוספת היכר. ע”כ. ואפשר שגם בנ”ד ראוי לעשות כן להיכרא, אמנם אין זה מעיקר הדין. וגם בהוראתו בשלחן יוסף התיר בזה בסתם. וראה בשו”ת ציץ אליעזר שם שכתב לנידונו שילבש כפפה על ידיו, ונסתייע מדברי מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סימן פה). ע”ש.
