מקורות:
במגן אברהם סי’ תרד סק”א מביא בשם השל”ה שדן לאותם חסידים שנוהגים לאכול בשר בקר רק בימים שאין אומרים בהם תחנון, האם יכולים לאכול בשר בליל ערב יוהכ”פ, וכתב שהדבר יהיה תלוי בחילוקי המנהגים לענין אמירת סליחות באשמות של ערב יוהכ”פ, שלסוברים שאומרים סליחות, א”כ לא מחזיקים הלילה של ערב יוהכ”פ כיו”ט, וממילא אין להם לאכול בשר בלילה. עכ”ד השל”ה. והמג”א כתב דלכו”ע אין מחזיקים את הלילה של ערב יוהכ”פ כיו”ט, כי אילו היה כן לא היה לנו לומר תחנון כבר במנחה שלפני לילה זו, ולכן מסיק המג”א אין לאכול בשר בקר (למתחסדים כנ”ל). ובביאור הגר”א שם הבין שבנידון זה של המג”א יהיה תלוי ג”כ השאלה אם המצוה להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים, אם מתחילה מהלילה או רק מהיום. והעלה שם הגר”א וז”ל: והעיקר שאין המצוה להרבות אלא ביום, וגמ’ ערוכה היא בכתובות ה’ א’, ועיין רש”י שם ד”ה אית ליה כו’.” עכ”ל.
וכוונת הגר”א ז”ל להביא עולת ראי”ה מהגמ’ שם בענין שאין לישא אשה במוצאי שבת, דעל זה נאמר בגמ’ שם טעמא דאיסורא: “אלא אמר רבי זירא: גזירה שמא ישחוט בן עוף (פרש”י: שמא ישחוט בן עוף – בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת).א”ל אביי: אלא מעתה, יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת (פרש”י: שחל להיות בשני בשבת – שצריכין להרבות בסעודה אחר השבת שהוא ערב יום כפורים) ידחה, גזירה שמא ישחוט בן עוף! (פרש”י: ידחה – לשלישי בשבת שמא ישחוט בן עוף לצורך סעודת מחר). התם דלנפשיה – לא טריד, הכא דלאחרים – טריד; אי נמי, התם אית ליה רווחא, הכא לית ליה רווחא (פרש”י: אית ליה רווחא – לשחוט בלילה שהסעודה אינה עד למחר).” ע”כ.
וראיה זו הובאה ג”כ בארעא דישראל מע’ ר’ אות ט’ (וע”ע לקמן בשמו מספרו כסא אליהו), ובשו”ת משה ידבר הלכות יוהכ”פ סי’ ב’, וביד אפרים על השו”ע סי’ תר”ד, ובמקור חיים לבעל החוו”י סי’ תר”ד, ובערוך השלחן האשכנזי שם אות ה’, ועוד.
ואולם מרן החיד”א על ברכי”ו סי’ תר”ד סק”ב כתב וז”ל: “ובספר בית הרואה הוכיח מפ”ק דכתובות דאמרו אית ליה רווחא. ופירש רש”י דהסעודה למחר. אלמא הלילה לאו י”ט. אינה ראיה כל עיקר. ודו”ק.” עכ”ל. ולא פירש מדוע אינה ראיה. ומרן מלכא מוהרע”י זלה”ה בשו”ת יביע אומר חאו”ח סי’ ל”ז כתב לפרש כוונתו של הגחיד”א, וז”ל: “ואולי כוונתו לומר, שחילוק הגמ’ הוא דשאני עיוה”כ שעיקר הסעודה היא למחר, ואין זמנה בהול כ”כ, כדי שישחט בן עוף לליל עיוה”כ. משא”כ בנישואין שעיקר השמחה היא בלילה הראשון, וכמ”ש (מו”ק ט) עיקר שמחה חד יומא. ומתוך שהוא בהול חיישי’ שמא ישחוט בן עוף.” עכ”ל.
ולכאו’ היה מקום לתמוה על ביאורו של מרן היביע אומר זצ”ל, דאם יש מצוה להרבות בסעודה גם בלילה (שהרי לכך חותרת דחיית הראיה), א”כ מנא לן לחדש ד”עיקר” הסעודה היא ביום, ומי אימא לן דבהולים רק על עיקר הסעודה, אם יש מצוה לסעוד גם בלילה ולהרבות בסעודה. וגם אם קבל נקבל חילוק זה, למה זה ועל מה זה שדחיה זו היתה כל כך פשוטה בעיני מרן החיד”א עד שלא נצרך אפי’ לפרשה, והתבטא בחריפות ש”אינה ראיה כל עיקר”.
אלא נראה לפקצ”ד כוונת מרן הגרע”י זצ”ל בפירושו לדברות קודש של מרן החיד”א זלה”ה, דאין הנושא בגמ’ בכתובות דוקא מצד ה”מצוה” להרבות בסעודה (עכ”פ לא לפי התרצן), אלא מצד המציאות שבני אדם חפצים לעשות סעודה לפני הצום כדי שלא יהיו אח”כ רעבים ביום התענית, ולכן מצד המציאות עיקר הסעודה היא ביום אע”פ שמצוה להרבות בסעודה גם בלילה, וטבע הוא באנוש שבני אדם “בהולים” (עד כדי שכחת השבת) רק על “עיקר” הסעודה שהיא לצורך הצום ולא על מצוה בעלמא להרבות באכילה. לא כן לענין סעודת נישואין, שעיקר הסעודה היא בלילה (ולא רק מחמת המצוה, אלא בני אדם חפצים לעשות סעודה גדולה לרגל השמחה המיוחדת, ואה”נ שהיא גם מצוה), ולכן שייך שיהיו בהולים כבר לסעודה של הלילה. ודחיה זו היא אכן דחיה ברורה ופשוטה למעיין, ושפיר התבטא הגחיד”א כפי שהתבטא. ולא עוד אלא דלולא דמסתפינא אמינא דמוכרחים לפרש כן בגמ’ בקושייתו של אביי, דהרי אם קושיית אביי היא מצד המצוה להרבות בסעודה, א”כ מדוע יטען לדחות את יום הכיפורים (שהאכילה בה היא בכרת), היה לו לטעון לדחות את מצוות הריבוי בסעודה (שאינו אלא מצות עשה, ולכמה ראשונים היא מצוה דרבנן). אלא בוודאי דמצד רצון בני האדם לעשות סעודה לפני הצום עסקינן, ולא מצד המצוה, ולכן אם לא דוחים את יוהכ”פ עצמו בכל מקרה יהיו בהולים לשחוט, ועל זה משיבה הגמ’ דמ”מ הרצון הזה הוא רק לגבי הסעודה של היום, סמוך לצום.
ולפי ביאור זה של מרן היבי”א זצ”ל, מינח ניחא ג”כ סברת אביי, דכיון שסוף סוף יש מצוה להרבות גם בלילה, לכן הקשה שפיר, ולכן טרחה הגמ’ ליישב אפי’ בשני אופנים, משא”כ לפי האחרונים הסוברים שאין מצוה כלל בלילה, צריכים להדחק שקושיית אביי היתה שיהיה בהול בשבת לשחוט עבור סעודה שתתקיים רק למחרת ביום.
ובצפייתנו צפינו לאחד המחברים נר”ו שכתב לפרש דברות הגחיד”א הנ”ל, דאע”פ שיש מצוה להרבות בסעודה גם בלילה, מ”מ בלילה אין דרך לאכול עוף (אלא אוכל חלבי), ורק ביום אורחא לאכול עוף. וכשענ”י לעצמי לא נהירא כלל ביאור זה (ועכ”פ בוודאי לא לכך נתכוין מרן החיד”א שהיא דחיה פשוטה וברורה שאין צורך אפי’ לפרטה), דהרי עיקר הצד לומר דהמצוה להרבות בסעודה מתחילה מהלילה, הוא משום דס”ל דהוי כיו”ט, כמו שנקט השל”ה הנ”ל, ואי הוי כיו”ט א”כ אה”נ דדרך לאכול בשר בלילה, וק”ל. [ובר מן דין גם מה שהניח הנחה שרגילות לאכול חלבי בלילה, מנ”ל דהיה כן בימי חז”ל, והרי עינינו הרואות בחו”ל דלפי הרגלם אין הבדל בין יום ולילה לענין זה, וגדולה מזו פוק חזי בשו”ת היכלי שן קמא סי’ ט”ל שכתב לדחות את הראיה מהגמ’ בכתובות (שלא אליבא דהחיד”א) לאידך גיסא ממש, שבלילה הרגילות היא לאכול בשר בקר ולכן לא היה חשש שמא ישחוט בן עוף כמו שכתבו התוס’ במקום לענין שאר החגים, ורק ביום של ערב יוהכ”פ אזי היו אוכלים עוף מחמת הזהירות לאכול דברים קלים בעיוה”פ, וזה מה שהתכוונה הגמ’ דאית ליה רווחא, והיינו דלענין “עוף” דוקא איכא רווחא כי בלילה מרבים בסעודה ע”י בשר בקר עיי”ש, ועיין ביבי”א שם]. אלא מחוורתא דהביאור דברות קודש של מרן החיד”א הוא כנאמר לעיל, דהסוגיא היא מצד רצון האדם ולא מצד המצוה.
[ובשו”ת יד אהרן אהרוני ח”ג סי’ ב’ אות ס’ רצה לחלק בין חיוב “סעודה” בערב יוהכ”פ, לבין חיוב “אכילה” בערב יוהכ”פ, שחיוב אכילה יש גם בלילה, ורק חיוב סעודה הוא דליכא, ועפ”ז רצה לפרש דגם הגר”א הנ”ל מודה ואזיל לדברי מרן החיד”א אודות הגמ’ בכתובות. עיי”ש. ואחר הקידה, לא מצינו שני סוגי מצוות לגבי אכילה בערב יוהכ”פ, אלא כולא חדא מילתא היא].
ועכ”פ לאור כל האמור בדברי הגחיד”א, אתי שפיר דעת הרב בני חיי ריש כתובות ושאר אחרוני שהובאו בארעא דישראל הנ”ל, ושיטת הפר”ח בהבנת דעת התוס’ ברכות דף ח’ ד”ה כאילו התענה, דסבר”י מרנ”ן דאיכא מצוה לאכול גם בליל ערב יוהכ”פ.
וכמובן שדבר נאה ומתקבל על הדעת היא לתלות את הנושא דנן בנימוקים השונים שנאמרו במצות האכילה בערב יוהכ”פ. שלפי הטור שהוא משום “הכינו עצמכם” שיהיה כח לצום היטב, מסתברא דרק ביום יש מצוה לאכול (איברא דדעת הרופאים שמעתי באומרים לי, יש נ”מ במה שאדם אוכל ושותה כבר כ”ד שעות לפני הצום), אך לפי הטעמים שכתב בשערי תשובה שער ד’, שהוא כדי להביע שמחת הכפרה ומשום תשלומים (תשלומים מעיקרא) על סעודות יו”ט שלא עושים ביוהכ”פ (וכעי”ז היא דעת המקובלים), א”כ מסתברא שכבר מהלילה יש מצוה להרבות בסעודה. ושו”ר שכתב לתלות בזה בספר לקראת המועדים ימים הנוראים סי’ י”א.
ומ”מ לענין דינא, נראה הכרעת האחרונים חביבים ז”ל דהמצוה לאכול ביוהכ”פ היא ביום דווקא, ולא בלילה. והרב ארבעא דישראל הנ”ל בספרו כסא אליהו (סי’ תרד סק”ד) הביא מה שכתב מרן החיד”א לדחות את הראיה מכתובות, וכתב ע”ז וז”ל: “ואני אומר בקושטא, דאי דייקינן כולי האי לא תנינן. ומעיד אני עלי שמים וארץ שזה לי יותר מעשרים שנה הן בעודיני בתוככי ירושלם עה”ק תובב”א קיימתיה מסברא לראיה זו, וכמ”ש בספרי הקטן ארעא דישראל במערכת הרי”ש אות י”ט, ואמרתי סברא זו בפני גדולים רבנן סבוראי תקיפי ארעא דישראל ושבחו רבנן.” עכ”ל (וידוע שתקיפי קרתא דדהבא בזמנו היו כולם גדולי מצוקי ארץ ענקי הרוח, הגאון מהרי”ט אלגאזי זלה”ה ובית דינו ורבנן דפקיע שמייהו טובא). וכן פסק החבי”ף זלה”ה במועד לכל חי סי’ טז אות י”ד. וכ”כ בספר החיים למהר”ש מיוזעפיף ומובא בשדי חמד מע’ יוהכ”פ סקי”ד עיי”ש. וכן העלה מרן מאור ישראל בשו”ת יביע אומר ח”א הנ”ל, ובחזו”ע יוהכ”פ, וכ”כ מרן הראש”ל שליט”א בספר ילקוט יוסף יוהכ”פ.
וגדולה מזו כתב ספר אורח לחיים מזולטשוב פרשת אמור בשם המגיד ממזריטש זיע”א, שיש ענין עפ”י הסוד להתענות ביום שלפני ערב יוהכ”פ ולהמשיך את הצום גם בלילה (דהיינו ליל ערב יוהכ”פ). עיי”ש.
