שען איבד שעון שקיבל לתקן שילם עבורו ואחר כך מצאו

שאלה:

רציתי לשאול, היה לי שעון יקר שמסרתי אותו לתיקון אצל שען ירא שמים בבני ברק. לאחר שבועיים שבאתי לקחת את השעון, הוא טען שחיפש ולא מוצא את השעון והוא לא זוכר היכן הניחו. אמר לי לחכות עוד שבוע. חיכיתי והוא לא מצא. לאחר כמה ימים הסכים לשלם לי סך של 2000 שקל תמורת השעון נאבד.

לקחתי ממנו את ה2000 שקל. לאחר חודש הוא מתקשר אלי שמצא את השעון שאני יבוא לקחת את השעון, ויחזיר את ה2000 שקל. אמרתי שכבר קניתי שעון חדש ואיני מעוניין בשעון הישן. אין לי מה לעשות איתו. אבל השען דורש את כספו בחזרה הוא גם טוען שאין לו מה לעשות עם השעון. עם מי הדין?

תשובה:

שומר שטוען שלא יודע היכן הניח את השעון פושע הוא בשמירתו וחייב לשלם את שווי השעון.

בתשלום ששילם השעון עבור השעון קנה את השעון, למרות שאין מטלטלים נקנים בכסף הרי קנאו ברשותו ובחצירו. לפיכך למרות שלאחר זמן נמצא השעון, אינך חייב להחזיר לשען את הכסף שקיבלת.

חשוב לציין כי האמור הוא כאשר שילם השען עבור השען בהסכמה וללא פסיקת בית דין, אולם ככל שהתשלום נעשה על פי פסיקה שלא בהסכמתו, הוי שומא בטעות וחוזרת ועל בעל השעון להחזיר את הכסף ולקבל את השעון לידו.

מקורות ונימוקים

שומר שאיננו יודע היכן הניח את החפץ חייב לשלם

בגמרא בבא מציעא דף לה. איתא, ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה אמר ליה הב לי כיפי אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים, לא שילם אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה.

כן פסק השולחן ערוך להלכה חושן משפט סימן רצא סעיף ז בזה”ל, המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר תן לי פקדוני, ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד.

הואיל וכך, מן הדין שילם השען את דמי השעון, שהרי לא ידע היכן הניחו, וכל לא ידענא פשיעותא הוא וחייב. אלא כן בעת התשלום היה ביניכם סיכום דברים אחר, שהתשלום הוא עד שימצא וכדו’.

שומר שאיבד את הפיקדון ושילם קנאו לעניין תשלומי כפל וארבעה וחמשה

במשנה בבא מציעא ריש פרק שלישי דף לג: איתא, המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא, נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, למי משלם למי שהפקדון אצלו. נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון.

מבואר מדברי המשנה, שכאשר שילם השומר על הפיקדון שהיה אצלו ונגנב או אבד, הרי הפיקדון שלו, לפיכך אם נמצא הגנב לבסוף משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה לשומר ששילם עבור הפיקדון, ולא אמרינן שיחזיר בעל הפרה את הכסף לשומר ויטול בעל הפרה את הכפל.

כן פסק הרמ”א בהגהתו לשולחן ערוך להלכה, חו”מ סימן רצה סעיף ב בזה”ל, שילם ולא רצה לישבע ואח”כ הוכר הגנב, קנה כל שבח דאתי מעלמא, אבל לא שבח דמגופא.

הואיל וכך בנידון דידן, מתבקש שלאחר שהשען שילם בתמורה לשעון, הרי השעון שלו, ואיננו יכול לחייב את בעל השעון ליטול את השעון ולהחזיר לו מעותיו.

שומר שאיבד את הפיקדון ושילם ולבסוף נמצא הפיקדון של מי הפיקדון

אמנם עלינו להתבונן, האם קנה השומר את גוף הפיקדון, או רק את תשלומי הכפל והארבעה וחמשה. כמו כן עלינו להתבונן מהו החילוק בין שבח דאתי מעלמא לבין שבח דאתי מגופא, הרי הפיקדון שלו הוא ומדוע שהשבח דאתי מגופא יהיה של בעל הפיקדון.

יתר על כן יש להקשות, מדברי הרמב”ם פרק ח’ מהלכות שאלה שכתב שבמידה ונמצאה הפרה חוזרת היא וגיזותיה וולדותיה, משמע שגוף הבהמה חוזר לבעליה.

ביישוב וביאור העניין נחלקו הפוסקים, הש”ך חו”מ סימן רצ”ה ס”ק י”א, כתב ליישב כי אין ספק שגוף הפיקדון נקנה לשומר ששילם תמורתו, ומה שחוזר השבח דאתי מגופא לבעליו היינו משום שדומה הדבר כאילו הקנה בעל הפרה את הפרה לשומר חוץ מהשבח דאתי מגופה. ואת דברי הרמב”ם יש לבאר דמיירי באופן שהשומר רק אמר שישלם ועדיין לא שילם, לפיכך חוזרת הבהמה לבעליה עם גיזותיה וולדותיה שהרי לא שילם עדיין ומסתמא אינו מקפיד על גוף הבהמה אלא על הדמים.

אולם בנתיבות המשפט כתב לבאר את דברי הרמב”ם באופן אחר וכתב שם ס”ק ד’ לבאר את דברי הרמב”ם דס”ל שניתן להקנות את השבח דאתי מעלמא בלא להקנות את גוף הבהמה, הואיל והיא בעיא דלא איפשיטא בגמרא. לפיכך ס”ל להרמב”ם ששומר ששילם על הבהמה ולא רצה להשבע איננו קונה את גוף הבהמה אלא את הכפל והקנסות, ומשום כך אם נמצאה הבהמה חוזרת היא וולדותיה לבעליה, כי מעולם לא קנאה השומר, דאוקמא לבהמה בחזקת מריה קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

לפיכך בנוגע לנידון דידן, ששילם השען אלפיים שקלים בתמורה לשעון שאיבד, ואחר כך נמצא השעון, לדעת הש”ך הרי השעון נקנה לשען ואיננו יכול לדרוש את הכסף בחזרה. אולם לדעת נתיבות המשפט הוי הדבר ספק והמוציא מחבירו עליו הראיה, לפיכך ככל שלא קנה השען את השעון הרי הוא בחזקת בעליו.

אולם בנידון דידן, שבו השעון מוחזק היה ברשות השען ולא ברשות בעליו, אין ספק שקנאו השען בתמורה לכסף ששילם לבעליו. על כן לא ניתן לחייב את בעל השעון להחזיר את דמיו לשען. בין לדעת הסמ”ע בין לדעת נתיבות המשפט.

לפיכך השעון ישאר ביד השען והכסף ששולם בתמורה לשעון ישאר בידי בעל השעון. חשוב להבהיר שכל האמור הוא במידה ולא סוכם אחרת ביניהם בשעת התשלום.

שומא בטעות

למרות האמור, יעויין בגמרא בב”מ דף לה. שם בהמשך המעשה בההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה, איתא הכי. אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים, לא שילם אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה. לסוף אישתכח כיפי ואיקור, אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה. אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופרקין המפקיד הוה ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע, ולא אהדר לי ושפיר עבד דלא אהדר לי, מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא הכא אטרחיה לבי דינא. למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר, שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא.

כלומר ר’ נחמן ביאר שכל האמור במשנה בפרק המפקיד שבשעה ששילם השומר קנה את השעון, היינו דווקא כאשר שילם השומר מעצמו. אולם במידה והשומר הטריח את בית הדין לגבות ממנו את התשלום בפסיקה ושלא בהסכמה, אם נמצא הפיקדון יחזור הפיקדון לבעליו, והרווח והשבח יהיה לבעל הפיקדון ולא לשומר, משום דין שומא בטעות שחוזרת.

כן פסק השולחן ערוך חו”מ סימן קג סעיף יא בזה”ל, היתה השומא בטעות, כגון שומר חנם שפשע וחייבוהו לשלם ושמו קרקע שלו, ואחר כך נמצא שהפקדון היה ברשותו או שנאבד ומצאו, לא הוי שומא, והדרא אפילו מכרה הראשון או הורישה, עכ”ל.

לאור האמור מוטל עלינו להתבונן האם בנידון שלפנינו גם נימא דהוי שומא בטעות שחוזרת, שהרי כל מה ששילם השען לבעל השעון הוא רק משום שלא מצא את השעון וחוייב בתשלום, כעת שנמצא השעון ברשותו מתברר שהשומא הוי בטעות וחוזרת.

למרות שאין דין שומא הדרא במטלטלין אלא בקרקע, כפי שהביא הרמ”א בהגהתו לשו”ע חו”מ סימן ק”ג סעיף ט’. אולם אין נידון דידן נוגע בדין שומא הדרא, אלא בדין שומא בטעות, וזה איכא אף במטלטלין כפי שכתב הגאון רעק”א בחידושיו על הגליון סוף סימן ק”ג על דברי הסמ”ע ס”ק כ”ט. שלמרות שלא אמרינן שומא הדרא במטלטלין אלא בקרקע, מיהו שומא בטעות אמרינן אף במטלטלין.

חילוק בין תשלום בהסכמה לתשלום מכוח פסיקת בית דין

אמנם נראה לחלק, דמאחר ובנידון שלפנינו שילם השעון עבור השעון בהסכמתו וברצונו, אין הדבר שייך לדין שומא בטעות. דכל האמור בדין שומא בטעות שחוזרת, ואם מצא השומר את הפקדון לאחר ששילם השומא בטלה ויקבל את כספו חזרה, אין זה אלא כאשר שילם השומר על פי פסיקת בית הדין, אולם כאשר שילם השומר מרצונו ובהסכמתו, אף אם לאחר מכן מצא השומר את הפיקדון לא בטל הקניין ששילם מעות עבור הפיקדון.

כפי שמורים משמעות דברי הגמרא בב”מ ל”ה. וכפי משמעות דברי הטור חו”מ סימן רצ”ה בזה”ל, ואפילו שלם אם לא שלם מעצמו אלא עד שהטריחו לכופו לב”ד לפרוע ואח”כ הוכר הגנב או נמצא הפקדון אינו זוכה בכפל ולא במה שהוקר אלא יחזיר הפקדון לבעלים כמו שהוא והם יחזירו לנפקד הדמים שנטלו ממנו ואם גבו מהשומר קרקע או כלים מחזירים לו קרקע או כלים שלו ודוקא שהטריחו בב”ד על הפרעון בהא אמרינן שאינו קונה הכפל אבל אם פרע מעצמו אפילו נשבע והטריחו לבוא לב”ד בשביל השבועה זוכה בכפל.

כך גם נראה מסברא, שהרי ככל ששילם מרצונו ושלא בכפיית בית דין, אין הנדון קשור לדין שומא בטעות, אלא לדין מקח טעות, ובדיני מקח טעות לא נחשב הדבר למקח טעות. שהרי בשעה ששילם תמורת השעון, ידע שיתכן שימצא את השעון בחלוף הזמן, אלא שלמרות זאת שילם כי מן הדין היה חייב לשלם, לפיכך אין הדבר נקרא מקח טעות. בפרט שאף אי נימא דהוי בלבו ובלב כל אדם שלא מעוניין לקנות השעון על דעת כן, הרי קיימ”ל דלא אמרינן הכי במטלטלין אלא בקרקעות, כפי המבואר בהגהות הרמ”א סימן ר”ז סעיף ג’.

כן ראיתי שהעלה הגאון הרב שלמה זעפראני שליט”א בספר שמרו משפט חלק א’ סימן ס”ח בנידון דומה.  אף בספר ברוך אומר לראב”ד ירושלים הגאון הגדול הרב ברוך שרגא שליט”א, שהעלה צדדים אחרים בנידון מעין זה, הסכים שככל שבעל השעון נטל את הכסף וקנה בו שעון אחר, אינו צריך להחזיר את הכסף לשען.