בס”ד
שאלה:
אבלים הבאים לבית הכנסת בליל השבעה לעשות ‘אזכרה’ ליקיריהם, האם רשאים לישב על גבי כסאות? וכן אבלים הבאים להתפלל ולומר קדיש על או”א בבית הכנסת, האם מותרים לישב ע”ג כסאות כרגיל?
תשובה:
נהגו שהאבלים המגיעים לבית הכנסת בליל השבעה לערוך את האזכרה, יושבים ע”ג כסאות כרגיל, ויש להם על מה שיסמוכו. אולם אבלים המקדימים את האזכרה לליל ו’ לאבלותם, וכן אבל המגיע לבית הכנסת לומר קדיש באמצע ימי אבלות, עליו להביא עימו מביתו כסא נמוך או כר, ואם אין מצוי לו, עליו לעמוד.
איסור ישיבה על גבי כסא כל ז’
א). דיני כפיית המיטה ואיסור ישיבה על גבי הקרקע נוהגים כל שבעה כשאר דיני אבלות וכמבואר בטור ובשו”ע (יו”ד סי’ שפז), וא”כ תמהתי זה זמן זמנים טובא על מה סמכו רבים ושלמים לישב על גבי כסאות כשבאים בליל השבעה ואין פוצה פה, והרי כשם שהאבל אסור ברחיצה ובנעילת הסנדל עד מקצת יום ז’, הכא נמי אסור בישיבה ע”ג קרקע, ומה חילוק יש בדבר.
הטעם שנהגו להקל בליל ז’
ב). ואולם היה מי שרצה לומר דמכיון שהציבור מתאסף בליל זה לכבוד האבלים הרי יש בזה כבוד הציבור, וגריר בתרייהו, וכשם שלענין אמירת תחנון ביום זה אין הציבור אומר בעת המנחה מחמת האבל ואע”ג שבשאר ימים אומרים למרות שנמצא עמהם, וע”כ כמ”ש הכנה”ג (סי’ קלא) ושאר אחרונים הב”ד בספר חזו”ע – ח”ג (עמ’ יד) דמכיון שמתאספים לכבודו, הוא העיקר.
ובעניותי לא הבינותי מה שייכות יש בין הדבקים, ואדרבה מכיון שמתאספים לכבודו זו סיבה לישב ע”ג הארץ דאיהו לא גריר בתרייהו, ומעיקר הדין אף הם היו צריכים לישב ע”ג הקרקע, וכמ”ש הטשו”ע (סי’ שפז) שגם המנחמים צריכים לישב ע”ג הקרקע. אלא שהיום לא נהגו כן, משום שהאבלים מוחלים וכמ”ש הדרישה (שם או’ ג’), הש”ך (סק”א), והשולחן גבוה (סק”ה). אולם האבל עצמו ודאי לא גריר בתר הציבור לענין זה, ורק לענין תחנון יש חילוק מפני שאין הציבור נגרר אחר מי שהוא מנודה וזעוף רק אחר חתן שהוא כמלך, משא”כ כשמתאספים לכבודו, ופשוט. ועוד, דאם גריר בתרייהו, שיסיר נמי לכבודם את חולצתו הקרועה וילבש מנעלי עור, והס מלהזכיר זאת. ועוד, כשמגיעים האבלים לומר קדיש בשאר ימות השבעה גם יושבים ע”ג כסאות בית הכנסת כרגיל, וע”כ דאין זה הטעם.
ג). הן אמת שראיתי בספר ילקוט יוסף אבלות (עמוד שעו) שכתב שנהגו להקל בליל השבעה שהאבלים יושבים ע”ג כסאות, וגרירי בתריה כמה מאחרוני הזמן. והנה שם במקורות הסתמך הרב ע”ד הרב זרע אמת ח”ג (דף קצג). אולם באמת המעיין בתורף דברי הרב זרע אמת יחזה שנשאל שם על מה סמכו האבלים להקל בכל ימות השבעה שלא לישב ע”ג קרקע רק בזמן האכילה והניחום, והרב מצא להם סמך, בדברי התוס’ מו”ק (דף כז. ד”ה מן המנחה) שכתבו דאולי אין כפיית המיטה שייכת בכסאות וספסלים. ואע”ג שהתוס’ כתבו זאת בתור דחייה והיינו שספק בידם וכל הראשונים פליגי עלייהו, מ”מ הלכה כדברי המיקל באבל ואע”ג שלא אמרינן הכי במקום יחיד, מ”מ תוס’ הם כמו רבים, יעו”ש. ועוד סמך על מה שכתב האגודה (מועד קטן סימן נה) שכתב שאין האבלים צריכים לישב על גבי קרקע אלא כשהמנחמים אצלו, והבין מלשונו שבשאר היום אין צריך לישב כלל. עכת”ד.
אולם הטור כתב להדיא, שרק בשעת אכילה הותר לאבלים לישב על גבי מיטה כפויה, אבל כל היום יושבים על גבי קרקע. וכן העתיק מרן השו”ע (ס”א): אבל חייב בכפיית המטה, ובשעת שינה ואכילה, יושב על מטה כפויה, אבל כל היום אינו יושב, אפילו על מטה כפויה, אלא על גבי קרקע. ואין אומרים להאי כללא הלכה כדברי המיקל באבל נגד מרן השו”ע, וכמ”ש הרחיד”א בספרו מחזיק ברכה (או”ח סי’ תקמח סק”ג), וכן תפס מרן בספרו מאור ישראל ח”א (מועד קטן דף יח), ובספרו חזו”ע – אבלות ח”ג (עמ’ קח) וכדברי הרחיד”א ועוד. ונראה דאע”ג שיש חולקים גם בזה וס”ל דאומרים להאי כללא נגד מרן השו”ע, וכמ”ש בשו”ת דבר משה (אמריליו) ח”א (חיו”ד סי’ פ), ובשו”ת חסד לאברהם – אלקלעי (יו”ד סי’ כב או’ ד’), וכן מבואר בשולחן גבוה (יו”ד סי’ תא ס”ק יז). מ”מ מכיון שאין לנו על מי להישען אלא דברי האגודה שהביא הרב זרע אמת, וגם בדברי האגודה עצמו נחלקו האחרונים יעויין בדרישה (שם) שביאר דמ”ש האגודה שבשאר היום אין האבלים צריכים לישב ע”ג קרקע, ר”ל, שרשאים לעמוד וללכת, אבל אסור להם לישב ע”ג כסא. וכ”כ הש”ך (סק”א) כדבריו. וגם התוס’ מסופקים בדבר, ע”כ יש לנו לתפוס דברי רבותינו המבוארים והפסוקים. ומכיון שגם הרב זרע אמת לא בא אלא ליישב המנהג שנהגו בזמנו שאין האבלים יושבים ע”ג כסאות במשך כל הז’, ועתה לא נהגו הכי אלא יושבים כדין ע”ג הקרקע או כר קטן, א”כ ע”כ שמנהג זה שהסתמכו עליו לא נהוג בנינו, וא”כ אכתי צ”ע על מה סמכו רבים לחלק בין ליל הז’ לשאר ימים.
ד). והיה נראה בעניותי ליישב המנהג ע”פ מה שנחלקו הראשונים הובא בטור ובב”י (סי’ שצה) האם אמרינן מקצת לילה ככולו לענין יציאה מהאבלות תיכף בליל ז’, שהרא”ש בפסקיו (מו”ק פ”ג סי’ ל) הביא שהריב”ם הסתפק בזה אי אמרינן מקצת לילה ככולו, וגם הרמב”ן בתורת האדם (דף רטו) כתב, שלא כדברי התוס’ אלא שאמרינן מקצת לילה ככל היום. וגם ר”ת הובא בדרישה (שם סק”א) כתב שנהגו להקל בליל שביעי בשעת הדחק ברחיצה ובשאר דברים האסורים בשישי. ונראה דגם הרמב”ם והר”מ מרוטנבורג הנז’ (שם) בטור ובב”י דפליגי וס”ל דלא אמרינן הכי, וכן הכריע השו”ע כוותיהו שרק במקצת יום שביעי בטל דיני האבלות ולא בלילה, מ”מ היינו היכא שמסירים מעצמם בליל שביעי כל דיני האבלות, והכי מוכח מהרא”ש (שם) דהריב”ם דס”ל דלא אמרינן מקצת הלילה היינו משום שבעינן שיהא מוכח האבלות גם בלילה. והכא שפיר מוכח האבלות שהרי נוהגים כל שאר דיני האבלות כרגיל. ובצירוף דעת האגודה וספיקו של התוס’ שהביא הרב זרע אמת נראה שיש מקום לסמוך ליישב המנהג שפיר. ועוד דהרדב”ז ח”ג (סי’ תקנט) ס”ל להלכה, דבדברים של מצווה אמרינן מקצת לילה ככולו, והיינו לענין תשה”מ ולימוד תורה, וא”כ בזה שבאים לשמוע דברי תורה וחיזוק וגם בסעודה שמרבים לדבר דברי חיזוק ושבח על הנפטר, ועל ידי כך שיישבו בכיסאות כשאר העם יוקל עליהם להתרכז ולשמוע הדברים, ע”כ הנח להם לישראל. ומ”מ אם האבל מגיע בתוך ימי אבלותו לבית הכנסת פשיטא שאין לו לישב ע”ג כסא, וכן כשמקדימים לערוך את האזכרה ויום האזכרה אינו ליל שביעי, אין לאבלים לישב ע”ג כסאות אלא עליהם להביא כסאות נמוכים או כר קטן מביתם. והלענ”ד כתבתי. ויהי רצון שנזכה לבשורות טובות, ישועות ונחמות, יקיצו ורננו שוכני עפר, יראו עיננו וישמח ליבנו.
