שאלה: המוצא אבידה של גוי בארץ ישראל, האם חייב להשיבו?
תשובה: המוצא אבידת גוי בארץ ישראל, חייב להחזיר לו מצד הדין.
א). כתב הרמב”ם (פי”א מהל’ אבידה ה”ג) אבידת הגוי מותרת, שנאמר אבידת ‘אחיך’, והמחזירה, הרי זה עובר עבירה מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה, ואם החזירה כדי לקדש את השם שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח, ובמקום שיש חילול ה’, אבידתו אסורה, וחייב להחזירה. וכ”כ הטשו”ע (סי’ רסו ס”א).
וכתב מרן בבית יוסף, דמ”ש הטור וחייב להחזירה, כיון שיש בדבר חילול ה’, כגון שמצאה במקום רוב ישראל שיחשוב הגוי שישראל גנבוה. ע”כ. וכתב הסמ”ע (סק”ג) לבאר דברי הב”י, דבמקום שיש רוב ישראל, הגוי לא יסבור שנפל ממנו האבדה אלא יסבור שישראלים המצויים שם גנבוה ממנו. ולכאו’ מבואר בדבריהם, שהחילול ה’ הוא לא מצד עצם מציאת הישראל, היינו שאם הגוי ידע שהיהודי מצאה ולקחה לעצמו, ליכא בכה”ג חילול ה’ דאפשר דגם הם נוהגים כן במציאת האבידות ואינו דורש שיהודי ינהג בהנהגה מעולה ממנו, אלא החילול ה’ הוא מצד שהגוי סבור שמא היהודי גנבה ממנו שלא בידיעתו. אולם בבאר הגולה (שם) כתב, שנראה שצ”ל, שיסבור הגוי שהיהודי ‘מצאה’. אולם דבריו לענ”ד קצת צ”ע, דהלא אם התורה שלנו מתירה את אבידת הגוי, למה איכא חילול ה’, וכשם ששור ישראל שהזיק שור הגוי, התורה פטרתו וכדאי’ בגמ’ בב”ק (ו:), ובשו”ע (חו”מ סי’ תו ס”א), והתם נמי ילפינן מדכתיב שור ‘רעהו’ ולא שור העכו”ם וכשם שהכא דרשינן אחיך ולא עכו”ם, והתם לא נאמרה ההלכה דמשום חילול ה’ חייב לשלם לגוי, אע”ג דבדינם משלמים בכה”ג, (ובפרט אליבא דהרש”ש והקה”י בב”ק סי’ א’, דילפינן איסור היזק מהשבת אבידה), וע”כ דכיון שאלו הם חוקי תורתנו, אין בזה חילול ה’. (ופשוט דבמה שבעצם זהו חקת התורה ליכא חלול ה’). אבל בדבר שתורתנו אסרה, והוא גזל העכו”ם, ולמ”ד דהאיסור מדרבנן נמי איכא חילול ה’ כיון שחכמינו אסרו, שפיר איכא חילול ה’ בדבר. ועוד, דאליבא דבאר הגולה, דהחילול ה’ הוא משום מציאה, צ”ע דהלא גם בני נח עצמם אינם מצווים על האבידה אלא על הגזלה, ודוחק לומר, שמצפים הם מאיתנו לנהוג באמונה יותר ובזה גופא הוי החילול ה’. ע”כ נראה דשפיר היא גירסת הב”י והסמ”ע שיסבור הגוי שהיהודי גנבה, וגם הגר”ז (הלכות מציאה סעיף לח), והבן איש חי (ש”ר פרשת כי תבוא סעיף ח’) תפסו כלשון זה. ועי’ בספר דברות משה (בב”מ סי’ כג סוף ענף ב’), וצ”ע. ויש להוסיף, דהבא”ח שם כתב, דברוב ישראל חיוב ההשבה לגוי הוא מן התורה. (והיינו מצד חילול ה’).
אולם למעשה בנד”ד אין נפק”מ בין הגירסאות דלעולם אפילו מצאה בדרך נפילה, איכא חילול ה’, דיסבור הגוי שלא נפלה ממנו אלא ישראל גנבה ממנו, ורק באופן שברור לנו שהגוי יודע שהיא אבודה ממנו ולא נגנבה, בזה איכא נפקותא, ולמעשה אין צריך להחזיר בכה”ג וכפשנ”ת.
ב). ולפי”ז מה שרווח בציבור שאבידת גוי מותרת, הדין פשוט שאין זה נאמר בארץ ישראל במקומות שיש בהם רוב יהודים. ואולם בחו”ל בדרך נפילה אפילו במקומות שרוב יהודים מסתובבים שם, אין חילול ה’ כיון שאפשר שהלך גם במקומות שיש גויים, וליכא חילול ה’.
ג). וחשבתי ליתן קצת טעם וללמד זכות על מנהג העולם שלא משיבים אבידת הגוי כאן בארץ, דשמא עיקר החילול ה’ הוא במה שהגוי מבזה את עיקר הדת במה שהמקיימים אותה לא נוהגים על פיה ולא נוהגים במידת האמונה והיושר, ויתלו שהתורה חלילה לא מחנכת למידת היושר, אולם האידנא שלצערנו מסתובבים בנינו הרבה חופשיים אשר לדאבון לב מתנהגים כעכו”ם בכל דבריהם, ובהם אין חילול ה’, כיון דהעכו”ם יודעים שאלו בלאו הכי לא אמונים על קיום הדת, וא”כ יסבור הגוי דאלו לקחוה ובפרט בשכונות וערים בהם הם מצויים לרוב, א”כ הוי כעיר שרובה גויים, דליכא חלול ה’ ואבידתם מותרת. אולם סברא זו אינה מוכרחת, דיש לומר לאידך גיסא, דהחילול ה’ הוא בעצם שיכלילו ויאמרו ראו את עם היהודים שגוזלים וחומסים ואינם נוהגים ביושר.
ד). ואע”פ שהב”ח (ריש סי’ רסו) כתב, דהיכא שלא נודע שישראל מצאה דליכא חילול ה’ אם לא יחזיר, אינו חייב להחזיר ואדרבה איסורא איכא. אולם זה אינו כדברי מרן הב”י, שכתב, דבמקום שיש חילול ה’, אע”ג דלא אתאי לידיה חייב להרימה ולהשיבה כיון שיש בדבר חילול ה’ אם לא ישיבנה. ומוכח שלא כדברי הב”ח. ועוד, הלא כבר נתבאר לעיל (או’ א’), דאם הגוי יידע שהישראל מצאה, אין חילול ה’ כיון שגם הם לא מחזירים אבידה, וא”כ כל החילול ה’ הוא שיטעה לומר שישראל גנבה וכפי הבנת הסמ”ע בב”י.
ה). ועל כן למעשה בנד”ד אין להקל בדבר, ובפרט שיש הסוברים שיש חובה להחזיר אבידה שיש בה סימנים לגוי שאינו עובד ע”ז ואפילו ברוב גויים, ולפי”ז בימינו שרוב הגויים אינם עובדים ע”ז ובפרט הישמעאלים, יש להחזיר אבידתם, וכמ”ש המאירי הובא בשטמ”ק בב”ק (קיג:) דכל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אע”פ שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אף באבדה ואף בטעות ולכל שאר הדברים בלי שום חילוק עכ”ל. וגם התורה תמימה (פרשת נצבים כ”ט, י”ח אות יז) כתב, דעכו”ם בזה”ז דינם כגר תושב לענין השבת אבידה. ושו”ר בספר מנחת פתים – להגר”מ אריק (חו”מ סי’ רסו סק”א) שג”כ העלה דלגוים בזמן הזה, חייבים להשיב אבידתם יעו”ש שסמך ע”ד החינוך.
אלא שמרן בב”י (ריש סי’ רסו) כתב בפשיטות שלא כדבריהם, ופירש דמ”ש הטור ‘עובד ע”ז’, לאו דווקא וכל הגויים בכלל, יעו”ש, וכן לשונו בשו”ע. וגם הרמב”ם לא פי’ כן שהרי כתב אבידת ‘הגוי’ מותרת. ומיהו גם אליבא דהרמב”ם מותר להחזיר להם אבידתם, שהרי כתב, דהמחזיר להם מחזיק ידי עוברי עבירה, וזהו דווקא אם עובדים ע”ז, אבל אם מאמינם באל חי, מותר להחזיר להם (אע”פ שאין חובה), וכ”כ בבאר הגולה (סי’ רסו סק”ב), וע”ע בהגה’ לטור שירת דבורה (אות ד’). אבל ברוב ישראל חובה להחזיר אבדתם.
ו). ובפרט שהאידנא מצד דינא דמלכותא, חייבים להחזיר להם אבידתם, א”כ אתינן למ”ש הרמ”א (סי’ רנט סעיף ז’), ע”ש. וע”ע בספר חוט המשולש (סימן טו), ובשו”ת יחווה דעת ח”ה (סימן סד בהערות הנדפמ”ח). ועוד, שהאידנא בכל קרן רחוב מותקנים מצלמות, והוי קרוב מאד לחילול ה’, שיכולים בנקל להגיע לידי המוצא, והיו מעשים בדבר ובפרט באבידות יקרות.
ז). ומ”מ נראה לי, דאם לקח את האבידה ולא השיבה ועבר זמן רב ואינו יודע למי להשיבה, או שפרסם את האבידה ולא הגיעו בעליה, רשאי לקחתה לעצמו, דתו ליכא חילול ה’.
ח). ומיהו באופן שברור ששכחה הגוי במקום מסוים כשאינו דרך נפילה אלא דרך הנחה, יל”ע האם האיסור מצד עצמו היינו משום גזל הגוי, או משום חילול ה’. וראיתי בנתיבות המשפט (סימן רס סק”ד) שכתב, דבדרך הינוח במקום המשתמר, דמי לגזל הגוי שהיא אסורה ולא לאבידת הגוי שהיא מותרת. וכן נראה מדברי הסמ”ע (סי’ רסו סק”ד). אולם הש”ך (סי’ רס סק”ה) כתב, דיש לו דין אבידה, וברוב ישראל מיהא אסור.
