מקורות ונימוקים:
א). הנה אין ספק שאין הבנק מכיר את הבן וכל שיעבוד הבית היה על של האב, וכן ביטוח המשכנתא היה ע"ש האב, וא"כ לכאו' אין האב נעשה שלוחו של הבן והוי ב' הלוואות מהבנק לאב ומהאב לבן.
ואע"ג דאין הילדים מפסידים מאומה ממה שהבנק מחק את החוב, וא"כ מהכת"ת שירוויחו מההפקר, הנה הדבר דומה ללוי שביקש משמעון שייגש לראובן ויבקש ממנו כסף עבורו, וכשניגש שמעון לראובן אמר לו ראובן, איני מכיר את שמעון אבל אני סומך עליך ואני נותן לך את ההלוואה, ואתה משועבד לי. ולאחר זמן ויתר ראובן לשמעון על הכסף מחמת שהיה אוהבו, אין ספק שלוי חייב את הכסף לשמעון, ואע"ג ששמעון הרוויח מכח לוי, אין נפק"מ בזה מכיון שהיתה כאן הלוואה לכל דבר וענין משמעון ללוי, וענין המחילה בין ראובן לשמעון לא אמורה לעניין את לוי כלל. והכא נמי יש כאן חוב בין הבן לאב, וא"כ הבנים יורשים את חוב אחיהם.
וראיה לדבר ממ"ש הפוסקים לענין זה גבי 'היתר עסקה', שלוי שביקש משמעון שילווה מראובן לצורכו וראובן הסכים להלוות לשמעון, שעל לוי לערוך שטר היתר עסקה עם שמעון אף שלשמעון יש היתר עיסקה עם ראובן. ועי' בט"ז (סי' קע סק"ג). שכתב דהוי ריבית קצוצה. ואף שיש מהאחרונים שכתבו שא"צ לעשות ביניהם היתר עיסקה עי' בספר ברית יהודה (פ"ו דין כא ובהע' נא ונב), ובשו"ת טוב טעם ודעת – תליתאי ח"ב (סימן מד), ובספר תורת ריבית (פי"ז דין יד). שאם ברור שלוקח מראובן על צד היתר עסקה, (וכן בבנקים שלכולם יש היתר עסקה), א"כ כשמבקש ממנו מבקש על צד היתר עסקה, וכשם שלווה ע"צ היתר עסקה כך מלווה לחברו, היינו דהוי כמתנה עימו מעיקרא בע"פ שהוא על צד היתר עיסקה. אבל לכו"ע אין זה סותר דיש כאן ב' הלוואת שונות, ואין כאן שליחות, לפי שצד א' לא מכיר את צד ג'.
ב). ואין לומר דמכיון ששילם הבן את 'הביטוח חיים', הרי שהוא זה שגרם שיבוא הרוויח אליו, זה אינו, שהרי האב שילם גם את הביטוח מכספו והלווה לבן סכום זה, וא"כ מכיון שאין על שם הבן ביטוח רק על שם האב, נמצא שהאב ביטח את עצמו, ומכיון שמתנאי הבנק אי אפשר לקחת משכנתא לולא עשיית ביטוח, הרי שגם לקיחת הביטוח בכלל הלוואה היתה. ובשלמא אם הביטוח היה ע"ש הבן, והיתה אפשרות לקחת משכנתא ללא עשיית ביטוח, הרי שהבן ביטח עצמו. אבל מכיון שהביטוח ע"ש האב, נמצא דהאב ביטח עצמו והלווה לבן כסף זה ג"כ.
ג). ואין לומר "דאנן סהדי" שהאב מחל לבנו, וכמבואר בתשו' הרא"ש (כלל קז סי' א) בד"ה עוד שאלוהו, דאומדנא דמוכח מהניא אף להוציא ממון, וכמ"ש בב"ב (קנ:) שכיב מרע שכ' כל נכסיו לאחרים בקנין גמור בלי שום תנאי, עמד חוזר, וכן אמרו (שם קמו:) הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה, דאזלינן בתר אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבם לאחרים. והכי קי"ל בכתובות (עח:) בדין מברחת, שאשה שרצתה להנשא וכתבה כל נכסיה לאחר, לא קנה, שלא כיונה אלא להבריח נכסיה מבעלה. ובפ' חזקת הבתים (ב"ב נח) דן ר' בנאה ע"פ אומדנא, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ע"ש. וכ"כ עוד הרא"ש בתשו' (כלל פו ס"א), והוסיף להוכיח ממ"ש בכתובות (צז:) גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי. ובקידושין (מט:) גבי זבין אדעתא למיסק לא"י. ע"ש. ומכאן הוכיח הרדב"ז בתשו' דמהני אומדנא להוציא ממון. וכ"כ בשו"ת גנת ורדים (חחו"מ כלל ב' סי' ב). ובשו"ת בית יהודה עייאש ח"א (חחו"מ סי' יג). והכנה"ג (ס"ס טו) ציין לד' הרדב"ז ח"ד (סי' רד) שאפי' למ"ד דלא מהני אומדנא להוציא ממון, מודה דמהני אומדנא להחזיק ממון. ובנד"ד הוי אומדנא להחזיק ממון הבן בידו.
ואף שהוא מחילה בלב, עי' בקצוה"ח (סי' יב ס"ק א') דמהני מחילה בלב והביא שכן דעת המהרש"ל והביא ראיה מכתובות (קד.) אשה שלא תבעה כתובתה כ"ה שנים יעו"ש. ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"ב (חו"מ סי' מה) דהיכא שבליבו ולב כל אדם מהני מחילה אך בלב. אולם לענ"ד כל זה לא יצילנו בנד"ד, דהכא אנו רוצים לחדש שאם היה יודע היה מוחל, וזה לא אמרינן, דאומדנא במחילה מהני באופן דאמדינן דניכר מחמת הפעולה והמעשים שמחל לו ובזה אמרינן דאע"פ שלא פירש בפיו אמדינן שמחל לו, אבל לא אמרינן אילו היה יודע שכן יארע היה מוחל, שהרי סו"ס השתא דלא ידע לא מחיל, ועי' כעין זה בתוס' בב"מ (כב. ד"ה מר זוטרא). וגם יש לדון מצד מחילה בדבר שלא בא לעולם, ובפרט בדבר שלא העלה בדעתו בשעת ההלוואה.
ולפיכך יש לחייבו לשלם את כל סכום ההלוואה לאחיו. אולם אם ירצה לשלם בתשלומין, רשאי שהרי זה היה סדר ההלוואה וההתחייבות הראשונית.
