מקורות ונימוקים:
א). בשו”ע (סימן עט סעיף ז’) מבואר, דלול של תרנגולים דינו כצואת אדם, ובחיי אדם הובא במ”ב (ס”ק כח) כתב, דהוא הדין בדיר של בהמה, שמחמת ריבוי הצואה שבו הוא מסריח ומאוס כצואת אדם. וגם הביה”ל (שם ד”ה אבל) הסכים לדינא לדעת החיי”א, אלא שאתי עלה מטעמא אחרינא, יעו”ש.
והנה ריח רע אפילו הגיע מרשות אחרת, מבואר בטור (סימן עט) דאסור להתפלל וללמוד כנגדו עד שיכלה הריח, ובב”י ציין לזה פלוגתא והביא שכן דעת הרמב”ם (בפ”ג הלכה ט’), אבל הר’ יונה (ברכות טז:) דעתו דמהני הפסקה של בית אחר לריח, כשם שמהני לצואה עצמה. וסיים הב”י שדעת כל הפוסקים כהרמב”ם. וכן פסק בסתם בשו”ע (סימן עט סעיף ב’), אלא שהביא דעת ר’ יונה בשם יש אומרים שכתב להתיר אם הוא ברשות אחרת. ולפי”ז אין להתיר להתפלל וללמוד כנגד ריח זה.
ב). אולם אם יתיזו ריח טוב בחלל החדר יש להתיר, וכמ”ש הרב בן איש חי (ש”א פרשת בא אות כח) דאם בא להם ריח רע מבית הכסא בעת לימודם או בעת שמתפללים, מותר להשליך בלויי סחבות שרופים, כדי שיעלה עשנם ויתבטל הריח הרע שלא ירגישו בו, או ישליכו מי ורדים שיש להם ריח טוב וכז’ באחרונים. ועי’ כה”ח (סי’ עט ס”ק כ).
ג). אלא שיש לעיין כלפי בני המושב שהורגלו הרבה בריחות אלו, עד שלא מריחים בהם, והנה המג”א (סימן עט ס”ק ט’), והמ”ב (ס”ק יט) כתבו, דהיכא שהעבירו צואה בבית ויש שם ריח רע, והוא לא מריח, מותר לו לקרות ק”ש, והיינו משום דהוי ריח שאין לו עיקר. ולא דמי למ”ש הפוסקים דבבורסקי אסור להתפלל ולברך אפילו האומן עצמו שמורגל בריח רע ואינו מרגיש, כל שבני אדם מצטערים מזה הריח, וכמבואר במ”ב (סימן פה ס”ק ז’). והיינו משום דדינו כדין התותרן הנז’ בשו”ע (סימן עט סעיף א’) דאפילו אינו מריח מחמת חולי, צריך להרחיק ד”א ממקום שכלה הריח. דהחילוק ברור, דהתם איירי בדין ריח שיש לו עיקר ובזה אין חילוק בין אם הוא מריח לבין תותרן, אבל באשפה שעברה מלפניו, הוי ריח שאין לו עיקר, ויש להתיר כשאינו מריח.
והנה בנד”ד שנמצא ברשות אחרת והצואה בבית אחר, רבים מהפוסקים כתבו דאנו דנים זאת כדין כריח שאין לו עיקר, וסמכו בזה עמ”ש הרשב”א בברכות (כה.) דרשות אחרת חשיב כריח שאין לו עיקר, וכ”כ הפרישה, הא”ר, דרך החיים והשולחן שלמה, הביא דבריהם הביה”ל (בפתיחה לסימן עט בדין השביעי, ושם בביה”ל ד”ה ולא שינוי רשות), וכן פסק בס’ ברכת ה’ (עמ’ שיב), ובס’ ילקו”י (סי’ עט) כדבריהם.
ולפי”ז לאותם בני המושב חשיב כאינם מריחים לפי שמורגלים בזה הריח ולדידם אין זה ריח רע, יש להתיר. וגם המ”ב (ס”ק יח) כתב שאם נמצא הריח ברשות אחרת, וזה אינו מריח יש להתיר במקום הדחק. ולענ”ד כיון שגרים שם והדבר שכיח, חשיב כבמקום הדחק, ומותר להם להתפלל וכל שכן ללמוד כנגד ריח זה שהרי כתב השו”ע (סימן עט סעיף ט’) דאם יצא ריח רע מחברו ע”י הפחה, מותר בד”ת, והיינו טעמא, כיון דהוי דרבנן משום דחשיב ריח דאין לו עיקר, לא גזרו במקום ביטול ביהמ”ד. ואע”ג שבתפלה אסרו גם בריח זה שאין לו עיקר, מ”מ היינו טעמא, כיון דיכול לצאת ולקרות במקום שכלה הריח, וכפי שנתבאר באחרונים. אבל בנידון דידן שכל המושב יש בו ריח והיכן שילך לא ימלט מזה הריח, חשיב כאין לו מקום אחר לצאת, וגם בתפילה וברכות ק”ש ושאר ברכות יש להתיר. וכ”כ בספר פסקי תשובות (סי’ עט אות ז’).