מקורות ונימוקים:
א). כתב הריב"ש (סי' מ) שמתחילה לא נתקנה ברכה זו אלא בבית הכנסת לפי שבו רגילים להתקבץ והיו באים שם ולפי שבתי הכנסיות בזמן חז"ל היו בשדות נתקנה בשדות מפני סכנת המזיקין. ולכן אין אומרים אותה בבית חתנים ובבית אבלים, לפי שאין לאומרה אלא בבית הכנסת הקבוע וכעין התקנה. והעתיקו השו"ע (סי' רסח ס"י).
וכתב הט"ז (סי' רסח ס"ק ח') דאע"ג דאין אומרים ברכת מעין ז' בבית חתנים ובבית אבלים וכמ"ש השו"ע, מ"מ אותם שקובעים מקום להתפלל על איזה ימים כמו שרגילים לעשות בירידים, זה דומה לבית הכנסת קבוע ואומרים שם ברכה זו. ובא"ר (ס"ק יט) כתב בהבנת הט"ז, דהיינו כשיש במקום ספר תורה, אבל בלא"ה לא מיקרי קביעות, ונשאר בצ"ע. וצ"ב בטעם הדבר ומאי מהני ליה ס"ת, ולכאו' הטעם שכשיש בבית שמתפללים בו ס"ת בזה חשבינן לההוא אתרא כדין בית הכנסת, הן מצד קדושתו והן מצד קביעותו. וכ"כ הטעם בשו"ת דבר משה – אמאריליו ח"א (סימן כג), ובשו"ת בית דוד – הספרדי (השמטות לאו"ח סי' תקלז).
אלא שלפי"ז אם מביאים לבית זה ס"ת ממקום אחר ואחר הקריאה תיכף מחזירים אותו למקומו, לית ליה דין בית הכנסת, שאין הקריאה מחשיבתו לדין בית הכנסת אלא עצם הימצאות הס"ת במקום זה, משוי ליה כביהכנ"ס וחשיב קביעות.
והפמ"ג (משב"ז סק"ח) צידד, דכיון דהא"ר נשאר בצ"ע אם ס"ת הוי לעיכובא, הוי סב"ל ואין לברך ברכת מעין ז' כשאין במקום ס"ת. ולכאו' מדברי הרדב"ז (ח"ד סי' יח אלף צב) שכתב דיש לאומרה בבית המדרש, וכ"פ המג"א (ס"ק יג), משמע דאין הס"ת לעיכובא. אלא שיש לדחות, דשאני בית המדרש דקדושתו משוי ליה כדין בית הכנסת וכמ"ש הרדב"ז שתפילתו שם נשמעת יותר ממקום אחר, א"נ יש לחלק, בין מקום שהוא קבוע בעצם כבהמ"ד, למקום שהוא עראי דבעי להשווי למקום קבע – דבזה בעינן דווקא ס"ת. וכן נראה מתשובת הרדב"ז (שם) שבית המדרש הוא מקום קיבוץ ואין לך קבע גדול מזה. גם המ"ב (ס"ק כד) כתב, דכשיש קביעות על 'איזה ימים' ויש ספר תורה הרי זה דומה לבית הכנסת קבוע. הרי דס"ת הוי לעיכובא במקום שאין רגילים להתקבץ שם.
וממוצא הדברים אתה למד, דבמקום קבוע לתפלה ותורה, א"צ ספר תורה, וכ"כ בשו"ת דבר משה (שם), וכן העלה בשו"ת אגרות משה ח"ד (סי' סט או' ג') דבמקום קבוע שרגילים להתקבץ, לא בעינן ספר תורה. ובמקום שאינו קבוע כלל, אפילו ס"ת לא מהני, ואע"ג שהכנה"ג (סי' רסח) מסתפק בזה ואין ולאו ורפיא בידיה, מ"מ כבר כתב בשו"ת דבר משה (שם) דמסתימת הפוסקים לא משמע כדבריו, הלה המה הריב"ש, הרדב"ז, והשו"ע שלא חילקו בהכי. ובכל אופן קיימ"ל סב"ל. (וצ"ע עמ"ש בשו"ת אול"צ ח"ב עמ' קעז, דבעינן ספר תורה ובלא"ה אין אומרים ברכת מעין שבע ונראה מדבריו דגם במקומות הקבועים לתפלה. ומה שציינו לברכ"י, אדרבה יעו"ש בברכ"י שהביא דברי הדבר משה הנז', ושם מבואר באר היטב דלא בעינן מעיקר הדין ס"ת. ומ"ש הברכ"י שאם בורחים לכפרים אין לומר, היינו משום דאינו מקום קבוע לתפלה. ושו"ר שכבר תפס על דבריו בשו"ת יבי"א ח"ט סי' קח או' קכח). ובמקום שקבוע לכמה ימים, או לכמה שבועות – כמ"ש הגר"ז (סי' רסח סעי' טו), בעינן ס"ת וכמ"ש הט"ז והמ"ב. וכן משמע ממ"ש המחזיק ברכה (סי' רסח קונט"א או' ד').
ב). ולפי"ז נראה פשוט דרחבת בית הכנסת הרי היא כחלק מבית הכנסת כיון שהכל רשות אחת היא, וכיון שזהו מקום קבוע של קיבוץ רבים לתפלה נידון כחלק מבית הכנסת ויש לומר שם ברכת מעין ז'. ועוד, שמה שנקבצו הרבים דווקא במקום זה, הוא מחמת בית הכנסת שרגילים לבוא להתפלל בו. וע"כ לא מבעיא אם דרכם להתפלל שם, אלא גם אם אין הרגילות להתפלל ברחבת החצר בדרך כלל, מ"מ כיון שהכל באים שם בשביל תפלה הרי זה נידון כרשות בית הכנסת, ולא דמי לבית חתנים ואבלים, שאין הדרך להתקבץ בבית זה למטרת תפלה. ואע"פ שלענין נפילת אפיים מבואר ברמ"א (סי' קלא ס"ב) דרק אם חצר בית הכנסת פתוחה לבית הכנסת ורואים מאותו צד את ארוה"ק אומרים נפ"א, אבל בלא"ה אין אומרים אע"ג דהוי רשות אחת, יש לחלק, דשאני התם מאי דבעינן ס"ת היינו משום דכתיב: ויפל על פניו "לפני ארון ה'", אבל הכא כל שהוא מקום קבוע לתפלת רבים סגי בזה ולא בעינן דווקא לפני ס"ת, וכיון שהמקום הוא חלק ממקום של רבים ורשות אחת היא עם בית הכנסת, אפילו אינו פתוח לכיון ארוה"ק, יש להם לומר ברכת מעין ז', וכל שכן אם החצר פתוחה לכיון פתח בית הכנסת. וכן העלה בשו"ת דבר משה – אמארליו ח"א (סי' כג) דגם בפתח שלפני הבית שיש בו ס"ת אומרים מצד הדין ברכת מעין ז' כיון שהכל רשות אחת. וכ"ש בחצר בית הכנסת.
ונראה עוד לפי מה שכתב המהרי"ט ח"ב (חיו"ד סימן ד') שבעזרות שמתפללים שם כשהם נדחקים הואיל ומתפללים שם תדיר כל זמן שהם נדחקים, אע"פ שהוא אקראי לגבי זה המתפלל, המקום נעשה קבע לעצלנים, ויש למקום קדושה כקדושת בית הכנסת. וכן פסק מהר"י בסאן (סי' קד), והמחזיק ברכה (סי' קנד או' א' וב'). והב"ד המ"ב (סי' קנד סק"ג), והכה"ח (סי' קנא סק"י). ולפי"ז אם מתפללים שם בשעת הדחק או בהזדמנויות שונות, פשיטא דיש למקום דין בית הכנסת. וכן ראיתי שהעלה לדינא בשו"ת ברכת יהודה – ברכה ח"ז (סימן מג), שבחצר בית הכנסת יש לומר ברכת מעין ז', ושכן נהגו בכל בתי הכנסיות הגדולות בירושלים להתפלל בחצר בית הכנסת ולומר שם ברכת מעין ז'. וכן כתב בשו"ת מציון אורה – רז ח"א (סימן יא).
ג). אולם אם מתפללים בחוצות כברחובות ובגינות ציבורית, נראה דאין לומר ברכה זו, וכן ראיתי שכתב בשו"ת בית דוד הספרדי (השמטות לאו"ח סי' תקלז) שבמדינתו פרץ דבר ונפוצו העם לשדות, וכתב דפשיטא דאין להם לומר שם ברכת מעין ז', ושאין לומר דאכתי שייך בהו דין המאחרים לבוא, חדא, כיון שהמאחרים לא יבואו האידנא לשדות להתפלל אלא ילכו לביתם ודווקא בזמנם שהיה להם בית הכנסת קבוע בשדות והיה בו קדושה היו הולכים להתפלל שם, אבל באלו המקומות שאינם בתי כנסת קבועים מה יתרון הכשר שילכו להתפלל שם. ועוד, דמבואר בתשו' הרדב"ז הנז' דתיקנו ברכה זו רק בבית הכנסת קבוע, ומקומות אלו אינן קבועים כדין בית הכנסת, ועוד, שאין בהם ס"ת. וכן הביא מרן החיד"א בברכ"י (סימן רסח או' ד') את דברי הרב בית דוד לדינא.
