מקורות ונימוקים:
נחלקו הראשונים האם יש להקל להתענות בער”ש עד זמן תוספת שבת כלומר מפלג המנחה ואילך שקיבל עליו שבת, שדעת התשב”ץ הב”ד בב”י (או”ח סי’ רמט) שסגי בזמן תוספת שבת דמזמן זה ואילך קרי ביה השלמה.
והמרדכי כתב ג”כ ס”ל הכי אלא שנימוקו וטעמו מצד אחר, שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.
ונחלקו האחרונים בדעת מרן כיצד הכריע בתענית ציבור בזה, דהביה”ל (סי’ רמט ד”ה אם) כתב בדעתו, דסגי עד זמן קבלת שבת ואינו צריך להשלים עד צאת הכוכבים ומ”ש בגמ’ מתענה ומשלים, היינו רשות ולא חובה. ודעת מרן הרב עובדיה בשו”ת יביע אומר ח”ו (או”ח סי’ לא) כתב בדעת מרן השו”ע, דמתענה ומשלים עד צאת הכוכבים אף בתענית ציבור ושאין דברי הביה”ל מוכרחין, וכן פסקו הבן איש חי (ש”ב סוף פרשת לך לך) והכה”ח (או’ לא).
והגם שאיני רואה כאן שום ספק ספיקא להתיר, ומ”ש לצרף דעת המהרי”ץ, המהרי”ץ לא מתיר יותר מאותם הראשונים שהזכיר הב”י.
מ”מ לענ”ד במקום צורך כגון בנערה כחושה, יש לצדד ולהקל ולסמוך על דעת הראשונים הנז’ שלאחר שקיבלה שבת תקדש ותאכל שהרי צום זה הוא מדרבנן ובמקום חולי לא גזרו ביה. ותסמוך על הדעות המקילות בזה. וע”ע בשו”ת יצחק ירנן – ברדא ח”ג (סימן כ).
