א). אע”ג שלענין אבלות כתבו גדולי האחרונים שתינוק ששהה באינקובטור חודש או יותר ולאחר מכן מת, מונים שלושים מיום יציאתו מהאינקובטור ולא מיום שיצא לאוויר העולם, ובאופן זה לא התאבלו עליו אע”ג שעברו שלושים יום מיום יציאתו לאוויר העולם. וה”ה לענין פדיון הבן שאין להחשיבו כבן קיימא אע”ג שעברו ל’ יום מזמן הלידה ואין לפדותו. וכמ”ש באורך בשו”ת יביע אומר ח”ט (חיו”ד סי’ לז) ובספרו חזו”ע אבלות ח”א (עמ’ תקמה). וכן דעת הגרש”ז אויערבאך בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (סימן צו), וכן כתב בשו”ת שבט הלוי ח”ז (סי’ קפח). וה”ה לענין פדיון הבן וכפי שכתבו האחרונים.
מ”מ לענין בר מצווה לענ”ד הדבר שונה בתכלית, שהרי לענין אבלות התברר עתה שמעיקרא היה נפל ולא היה חי ולפיכך אע”ג ששהה שלושים יום בעולם אין דינו כבר קיימא, שהרי לא יכל לחיות ללא האינקובטור נמצא האינקובטור כהמשך ההריון וכהריון אריכתא דמי. (וה”ה לענין מכשיר נשימה חיצוני וכיוצ”ב, שאם לא יכל לנשום בלעדיו אין להתאבל עליו, לפי שלא נחשב כחי וכילוד). וה”ה לענין פדיון הבן שאנו ממתינים לראות שאינו בחזקת נפל. לא כן לענין בר מצווה שעתה התברר שמעיקרא לא היה נפל א”כ ודאי יש למנות מיום הלידה.
וכן ראיתי בספר ירושלים במועדיה -בין המיצרים (עמ’ קנו) להגאון רבי אביגדור נבנצל שליט”א ששאל את הגרשז”א על פתגמא דנן, דלפי מה שפסק דלענין פדיון הבן אין פודים אותו, כיצד יהיה הדין לענין בר מצווה, והשיב, שכל שאנו רואים שחי יותר מל’ יום לאחר יציאתו מהאינקובטור אות היא שמלכתחילה משעת הלידה לא היה נפל ויש למנות מיום הלידה.
ב). איברא דבשו”ת יביע אומר [מהדורה חדשה] ח”ט (חיו”ד סי’ לז הע’ 3) ראיתי שכתב דלענין בר מצווה עליו להניח תפילין מיום שיצא מרחם אמו, אבל לענין צירוף לעשרה יש להחמיר ולא לצרפו רק מיום שיצא מהאינקובטור. ונראה דספוקי מספקא נמי לענין בר מצווה ולפיכך החמיר הן לענין תפילין והן לענין צירוף למנין הכא והכא לחומרא, ודימה את אבלות לבר מצווה, וצ”ע שהרי התברר עתה מעל כל ספק שלא היה נפל והיה ילוד ובר קיימא כבר מעת יציאתו לאוויר העולם ומדוע שלא ימנה גילו משעה זו, וכסברת הגרש”ז. ואפשר דס”ל להרב זצ”ל, דלא חשיב כילוד כל עוד שלא יכול לחיות בכוחות עצמו. ולפיכך כתב (?? ), שגם לענין מילה מונים שמונה ימים מעת שיצא מהאינקובטור, והיינו אף דהתם אינו משום ספק נפל, שהרי בשמונה ימים תלה הכתוב, וע”כ דס”ל דלא חשיב כילוד.
אולם מכיון שאכתי משום ספק אתינן עלה ולא משום ודאי ולפיכך כתב שלענין תפילין יש לו להניח, א”כ גם לענין צירוף למנין יש לומר דיש לצרפו, שהרי הוי ספק ספיקא, וכמ”ש מרן השו”ע (סי’ נה) שי”א שקטן מצטרף למנין. ובשו”ת יבי”א ח”ד (סי’ נט) הביא הרבה ראשונים דס”ל הכי, וא”כ נימא ספק ספיקא דשמא מונים מיום לידתו ושמא קטן מצטרף, ועבדינן ס”ס בדבר שיש לו צד דאו’, וכפי שהאריך הרחיב בזה בספרו חזו”ע – ספירת העומר ובעוד דוכתא. ודבר שבקדושה הוי צד דאורייתא ומטעם זה שחרר שרבי אלעזר את עבדו וכדאי’ בברכות (מז ע”ב), ועבר על איסור תורה של “לעולם בהם תעבודו”, והיינו מטעם מצוות: “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. וע”ע ברמב”ן (גיטין לח.), וברא”ש מועד קטן (פרק ג’ סימן ג’), ואכמ”ל.
ג). ומה גם שמנהג העולם הפשוט למנות מעת הלידה לענין בר מצווה, ומעולם לא שמענו שחוגגים לחתן בר מצווה את יום שמחתו ומצרפים אותו למנים מיום יציאתו מהאינקובטור ולא מיום לידתו. והיות והדבר שכיח הרי זה בכלל מנהג העולם. ובספר ילקוט יוסף למר בריה דרבינא (או”ח הל’ פסוקי דזמרה סו” נה) כתב ג”כ דלענין בר מצווה מונים משעת לידתו, וכתב כסברא הנ”ל לחלק בין אבלות לבר מצווה. אולם שוב הדר תבר לגזיזא בספרו ילקוט יוסף – אבלות (מהד’ תשפ”ב) שמונים מעת יציאתו מהאינקובטור, וצ”ע.
