מקורות ונימוקים:
איסור הליכה לדון בערכאות
גיטין פ”ח: היה ר”ט אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות [בתי משפט] של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם” לפניהם, ולא לפני עובדי כוכבים, ע”כ. מבואר שישנו איסור לדון לפני בתי משפט של גויים, גם בדבר שדיניהם תואם לדיני ישראל.
לשון חריפה ביותר כתב על כך הרמב”ם פרק כ”ו מהלכות סנהדרין הלכה ז’ בזה”ל: “כל הדן בדייני גויים ובערכאות שלהם, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”.
כן פסק השולחן ערוך חושן משפט סימן כ”ו סעיף א’: אסור לדון בפני דייני עובדי כוכבים ובערכאות שלהם אפילו בדין שדנים בדיני ישראל, ואפילו נתרצו ב’ בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. וכל הבא לידון בפניהם, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת מרע”ה.
בחומרת האיסור כתב רש”י בפרשת משפטים פרק כ”א פסוק א’ בזה”ל:
שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר (דברים לב לא) כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים, כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם.
ובמדרש תנחומא פרשת משפטים (סי’ ג’) איתא שכל המניח דייני ישראל והולך לפני עכו”ם כפר בהקב”ה תחלה ואח”כ כפר בתורה, שנאמר “כי לא כצורינו צורם ואויבנו פלילים”.
בתי המשפט במדינת ישראל בימינו – נידונים כערכאות?
יש לדון בנוגע לבתי המשפט במדינת ישראל בימינו אם נידונים כערכאות, שהרי השופטים אינם גויים אלא יהודים, אולם מצד שני אינם דנים על פי דיני התורה, אלא על פי החוק האזרחי ולא על פי דין תורה.
בעניין זה כתב החזון איש דברים ברורים, סנהדרין סימן ט”ו אות ד’ בזה”ל:
אבל אם יסכימו על חוקים, הרי הם מחללים את התורה, ועל זה נאמר “אשר תשים לפניהם” – ולא לפני הדיוטות… ואין נפקותא בין בא לפני אינם ישראלים ובין ישראל ששופט על פי חוקים בדויים. ועוד הדבר יותר מגונה שהמירו את משפטי התורה על משפטי ההבל. ואם יסכימו בני העיר על זה, אין בהסכמתם ממש. ואם יכופו על זה. משפטם גזלנותא ומרימים יד בתורת משה.
כעין זה ציין בשו”ת יחווה דעת חלק ד’ סימן ס”ה לדברי הגאון הרב צבי פסח פארנק זצ”ל שכתב בתשובה לעורך דין דתי אחד, אשר השתומם לשמוע שרבה של ירושלים דן את בתי המשפט החילוניים במדינת ישראל לערכאות, על כך השיבו בזה”ל:
יהודי השופט על פי חוקותיהם, בודאי שהוא גרוע יותר מגוי, הואיל והגוי לא נצטווה לשפוט דוקא על פי דת ישראל, אבל יהודי זה שמצווה לדון על פי התורה, והוא מתנכר אליה ודן על פי המג’לה של העותומנים ושאר חוקי אומות העולם, שעליהם נאמר יוצר עמל עלי חוק, יגודו על נפש צדיק ודם נקי ירשיעו, הרי הוא רשע ומרים יד בתורת משה.
על כן על פי התורה אסור לתבוע בבית משפט אפילו אם השופטים הינם יהודים, ואפילו בדבר שאין הבדל בין דין התורה לחוק האזרחי, כגון בדברים שהמנהג הוא כפי החוק האזרחי, כגון ביחסי עובד ומעביד, או חלוקת רכוש שבבתי הדין פוסקים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג וכדו’.
יתר על כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, שאף אסור לעורך דין לייצג תובע בבית משפט, הואיל ונחשב הוא למסייע בידי עוברי עבירה. אולם לייצג נתבע שנאלץ לבוא לבית המשפט מאחר והתובע מסרב לתובעו בדין תורה, מותר לעורך דין לייצגו להציל עשוק מיד עושקו.
כאשר הבעל דין סרבן – מותר לתובעו בערכאות
למרות האיסור החמור החריג בפניה לערכאות שהבאנו עד כה, מצאנו בדברי הרמב”ם הלכות סנהדרין פרק כ”ו הלכה ז’ שלאחר שהאריך בחומרת איסור פניה לערכאות, כתב בזה”ל:
היתה יד העכו”ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו”ם מיד בעל דינו.
מבואר שכאשר הבעל דין אלם ומסרב לבוא לדין תורה, מותר לתובע לתובעו בבית משפט של גויים, זהו ההליך שבתי הדין מוציאים כתב סירוב או היתר פניה לערכאות / לכמ”ש.
מקור לדין זה הם דברי הגמרא בב”ק צ”ב:
מנא הא מילתא דאמרי אינשי: קרית חברך ולא ענך, רמי גודא רבה שדי ביה?
בביאור דברי הגמרא הללו הצריכים ביאור, פירש רבינו יוסף טוב עלם: “קרית לחברך בדיני ישראל ולא רצה לבוא השלך עליו הכותל הגדול שלא יוכל להשמט כלומר שיבוא עליו בדיני גוים”. את דבריו הביאו הרא”ש וההגהות מיימוני’ סנהדרין כ”ו ג’. וכתב הרא”ש מכאן פסק רב פלטוי, ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבא עמו לדין, רשאי להביאו לערכאות של גויים כדי להוציא את שלו מתחת ידו.
אכן הדברים צריכים ביאור, שהרי אם חמור האיסור כל כך לפנות לערכאות של גויים שהוא מחלל את ה’ ומייקר את שם עבודה זרה, מה בכך שבעל הדין סרבן, וכי בגלל שבעל הדין סרבן מותר יהיה לחלל את ה’.
גדר היתר פניה לערכאות – בבעל דין סרבן
בטעם ובגדר היתר פניה לערכאות כאשר בעל הדין סרבן מצאנו ב’ דרכים בפוסקים.
דרך אחת היא, שכאשר בית הדין נותן לתובע היתר לתבוע בערכאות, התביעה לערכאות נעשית מכוח שליחות בית הדין, על כן אין בכך פניה ונתינת כוח לערכאות מצד התובע, אלא מצד בית הדין וזה מותר.
כפי שמוכח מדברי המשנה בגיטין פ”ח: גט מעושה, בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול, ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר.
על דברי המשנה הללו כתב התוס’ לפרש [ד”ה ובעובדי כוכבים], שאין בכך משום “לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים” אף על פי שהעובדי כוכבים מעשין על פי ישראל. דאין זה לפני עובדי כוכבים כיון שדייני ישראל מצוים לחובטו, דאטו מומחין עצמן יחבטו אותו ולא יכלו לצוות להדיוט לחובטו?, ע”כ.
כעין זה מוכח מדברי החתם סופר בתשובה חו”מ סימן ג’ שכתב על מקום בו בית הדין מתיר לפנות לערכאות להוציא מיד האלם, שאין בכך משום לפניהם ולא לפני ערכאות, הואיל ובית הדין בעצמו שולח את הדין לערכאות, זה לשונו שם:
דאילו ברשות ב”ד, אפילו לשפוט בפניהם מותר, משום דאז לא מיקרי הפלילים על שמם, אלא על שם ב”ד שנתנו לו רשות. אלא ב”ד לא יתנו רשות אלא על אלם שאין ב”ד ישראל יכולי’ לכופו.
דרך שניה היא, לבאר מדוע כאשר הנתבע הוא סרבן דין מותר לתובעו בערכאות. הואיל ואיסור הפנייה לערכאות היא שלא לייקר את ערכאותיהם ולהחליף את תורתנו הקדושה בבורות נשברים. לפיכך בכל מקום שהנתבע מסרב לדין תורה, וההליכה לערכאות היא אך ורק מחמת סירובו, אין במצב כזה ייקר וכבוד לערכאות, לפיכך שרי. כן כתב בספר כלי חמדה על התורה משפטים א’ ד”ה יהיה, הובא באוצר הפוסקים חו”מ כ”ו.
כעין זה כתב החתם סופר שם חו”מ סימן ג’ לבאר את דברי הגמרא בגיטין ח’: ובב”ק פ’: שהלוקח בית מגוי בארץ ישראל כותב עליו שטר אפילו בשבת, ובשולחן ערוך או”ח סימן ש”ו כתב שגם מעלה בערכאות שלהם אפילו בשבת. והקשה החת”ס נהי שמותר בשבת משום שבות דשבות, שהיא אמירה לנכרי בכתב שלהם, אולם מה עם פניה לערכאות שהוא איסור תורה. על כך השיב החתם סופר, שדברים שאינם משפט אלא רישומים בפרוטוקולים שלהם ובפנקסים שלהם אין בכך ייקר ואין איסור ערכאות בזה.
אכן בנוגע לנידון השאלה, הואיל וישנה סמכות לבתי הדין הרבניים, לדון בחלוקת רכוש והסדרי ראיית הילדים וכדו’, כמו לבית המשפט, ולא ניתן לסרב לתביעה בבית הדין הרבני. אין היתר על פי ההלכה להגיש את התביעה בבית המשפט, ויש להגישה בבית הדין הרבני, וגם אם נראה שיש בכך הפסד כל שהוא, הדבר ברור כי מי ששומע לקול ציווי התורה אינו מפסיד.
