מקורות ונימוקים:
א). לכאורה היה נראה לתלות זאת בפלוגתת הראשונים לגבי שתייה באמצע קריאת ההגדה, שהתוס' בפסחים (קג: ד"ה רב אשי) כתבו, דמותר לשתות באמצע אמירת ההגדה ולא הוי הפסק. וכן דעת בעל המאור (פסחים כד) דשרי לשתות בתוך כדי אמירת ההגדה. אולם הרמב"ן (במלחמות פסחים כד.) והר"ן אסרו לשתות באמצע אמירת ההגדה, וכן מוכח כדבריהם מהשו"ע (סי' תעג ס"א), וכן דייק הביה"ל (שם ד"ה הרשות), וכן פסק במ"ב (סי' תעג סק"ג', וסי' תעד סק"ד) דבאמצע ההגדה, אסור לשתות. הרי שאפילו בשתייה ללא ברכה, שהרי כבר בירך על הגפן בכוס הראשונה ופטר שאר מיני משקין כמבואר בשו"ע (סי' קעד ס"א), פסקו שאין להתיר.
אלא שיד הדחויה לומר, שגם האוסרים לא אסרו אלא מהטעם שנימק הר"ן (על הרי"ף פסחים דף כד.), וז"ל: אחר שמזג הכוס עליו לספר יציאת מצרים "שהוא מן התורה" אינו בדין שימזוג כוס וישתה, ע"כ. הרי דדוקא התם מצאה קפידא מקום לנוח, לפי שהוי מצווה מן התורה, משא"כ בנד"ד.
ב). אולם באמת נראה שאין להתיר הדבר, שהרי אפילו התוס' (שם) שהיקלו בדבר, כתבו שאם הוא באמצע ברכה, או באמצע אמירת ההלל, אין להתיר לשתות. וכן מפורש להדיא ברמב"ן (שם) שגם בעל המאור שהתיר, לא התיר אלא באמצע אמירת ההגדה, אבל לשתות בתוך אמירת ההלל וכל שכן באמצע ברכת אשר גאלנו, אף לדידהו, אין להתיר. והיינו טעמא, שאין להפסיק באמצע ברכה או בין הברכות. ופסוקי דזמרה להא דמיא, שהרי מטעם זה כתב השו"ע (סי' נא ס"א וסעי' ד') ליזהר מלהפסיק בדיבור משהתחיל ברוך שאמר עד סיום ברכת ישתבח, לפי שב"ש הוי ברכה שלפניה וישתבח הוי ברכה שלאחריה. וראה עוד בשו"ע (סי' ג"ן ס"ב).
ונד"ד דמי ממש לבין הפרקים של ההלל, וכשם שלכו"ע אין להפסיק בשתייה בין הברכה שלפניה לברכה שלאחריה וכפי שנתבאר, ה"ה בנד"ד. וכן מצאתי בספר פרדס הגדול (סי' ה') שכתב, דההפסק בין פסוד"ז לישתבח, דמי להפסק בהלל.
ועוד נראה, דלא גרע משותה באמצע קריאת המגילה, דהוי הפסק בין ברכה ראשונה לברכה שלאחריה, ואע"ג דבדיעבד אם הפסיק אפילו בדיבור לא הוי הפסק לפי שכבר התחיל המצווה, וכמבואר ברמ"א (סי' תרצ ס"ה), מ"מ לכתחילה אין להפסיק בין בדיבור ובין במעשה.
ואע"ג שפעולה זו של שתייה אינה כרוכה בדיבור, מ"מ לא גרע ממ"ש הכה"ח (סי' נא ס"ק יז) דבין ב"ש לישתבח, יש להיזהר מלרמוז ולקרוץ בעיניו ובאצבעותיו. ובספר מקור חיים לבעל החוות יאיר (קיצור ההלכות סק"ד) כתב, שנראה לו פשוט שיש להיזהר ולהימנע מלעיין בספרים בעת הזו ואפילו ללא לימוד בפה. ובשו"ת שלמת חיים (סי' מט) אסר לכתוב בין ב"ש לישתבח. וע"ע בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח חיים כלל א' סי' נב) שכתב, דבמידי דקריאה וכיוצא, אף על פי שכבר התחיל לקרוא וסמך הקריאה לברכה, מ"מ כיון שעתיד לברך אחר הקריאה, ראוי שלא להפסיק באמצע הקריאה בדברים דלא שייכי, כדי שתהיינה ברכה ראשונה ואחרונה חוזרות על הקריאה ולא יתערב בינתיים דבר שאינו מענין הקריאה. ומטעם זה אין להפסיק כלל בין פסוד"ז לישתבח, וגרע טפי מברכות מהפסק בברכות ק"ש, יעו"ש. וע"ע בכה"ח (סי' רפה ס"ק טו) דאין להפסיק בשתייה באמצע קריאת שמו"ת אא"כ הוא צמא הרבה, וכ"ש לנד"ד.
ג). ועתה ראיתי בשו"ת מציון תצא אורה – נבנצל ח"א (עמ' לו) שנשאל ג"כ בזה, והשיב לאסור. ובספר אבני דרך – פרינץ חלק יג (סימן יב) כתב בשם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (פורסם בגיליון ריח ניחוח משנת תשל"א) וזה לשון מרן זיע"א: אם מעשה בלי דיבור כגון שתיית תה או מים באמצע פסוקי דזמרה הוי הפסק, וכגון שכבר בירך על התה והמים קודם ברוך שאמר, הנה כבר העליתי בשו"ת יביע אומר ח"ה (או"ח סי' ד') שיש להחמיר שלא להפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש אפילו במעשה בלי דיבור, עיש"ב, אך בפסוקי דזמרה אין הדבר חמור כ"כ כהפסק שבין תפילין של יד לתפילין של ראש, ומ"מ נראה שאם אין צורך בכף ודאי דלא אריך למיעבד הכי, אבל במקום צורך יש לסמוך ולהקל. וע"ע בשו"ת ויצבור יוסף ח"ב (סי' יז).
